גבעת הלבונה ריד

בעשה וכדעת הכלבו הנ"ל בד"מ סי' רס"א. אכן נראה בדעת הנוב"י. דהנה כבר הבאתי דברי המדרש דיצחק המתין במילת עשו עד היותו בן י"ג שנים וקשה מאוד מדוע המתין כ"כ ולעיל תירצתי דלא נצטוה עדיין אכן לפ"מ שביארתי בסי' הקודם דנצטוה ע"ז שוב יוקשה מאוד מדוע עיכב המצוה כ"כ לדעת הכלבו שעובר בכל יום. והגם דאין למדין הלכה מדברי אגדה מ"מ כבר כתב הנובי"ת חיו"ד סי' קס"א דאף מדברי המן למדין בה"ג במקום שמספר איך המנהג בישראל יעו"ש. ומכ"ש בזה שהמדרש מספר מה שעשה יצחק בודאי אנו למדין ממנהגו של יצחק אבינו וא"כ קשה מאוד על הכלבו. ולכן נראה בזה ונקדים לבאר דברי המג"א באו"ח תמ"ד סקי"א שכתב דאם אין ברשותו לבטל יחזור מיד דתשביתו חמור דכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה יעו"ש. והמחה"ש שם תמה דהרי גם במילה עובר בכל שעה. ורצה לחדש דשלב"ז אין האב מחויב מה"ת וכנ"ל בפתח דברינו. והנה לכאורה הרי הש"ע מיירי בין בזמנו ובין שלב"ז ומנ"ל להמחה"ש דהמג"א מיירי שלב"ז. אכן דבריו נכונים בזה דע"כ מ"ש המג"א דאם אין זמן לבטל יבער מיירי בע"כ בשלב"ז דבזמנו בודאי אינו חוזר דהרי הש"ע מיירי באין שהות לבער ולחזור למצותו וא"כ בה"ג במילה בזמנו בודאי צריך למול דהרי גם במ"מ כתב המג"א שם דעדיף מהשבתת חמץ וא"כ מכ"ש מילה בזמנו דדוחה שבת ובודאי דהמג"א מיירי בזה במילה שלב"ז וצדקו בזה דברי המחה"ש. ואולם עדיין יוקשה דהרי כבר העליתי דגם שלב"ז יש מצוה מה"ת על האב א"כ קשה קושית המחה"ש מ"ש תשביתו ממילה. והנראה בזה, בשנקדים לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה ה"א שכתב עבר האב או האדון ולא מל אותו ביטל מ"ע. ובה"ג כתב דכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא מל עצמו הרי הוא מבטל מ"ע. ומדוע לא כתב גם אצל האב והאדון שעוברים בכל יום במ"ע כמו שכ' בגדול שאינו מל ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. ולכן נראה בדעתו דבאמת באב יש ב' מצות מצות המול לו כל זכר דהוא מצוה כללית שחובה עליו למול את בנו ויש ג"כ מצוה פרטית ובן שמנת ימים ימול או וביום השמיני ימול ואם אינו מל בשמיני מ"מ עדיין הוא מחויב במצוה דהמול לכם כל זכר דמזה נשמע המצוה על האב כמ"ש בסי' הקדום ואין שיעור וזמן קצוב לדבר וגם אם מל אותו ברגע האחרון של חייו מקיים המצוה כמו אם הי' מל אותו ביום התשיעי תיכף ואינו עובר ע"ז אם מל בסוף דהמצוה הוא רק שהאב ימול אותו והוה כמו העשה דביום השמיני דאינו עובר בכל רגע ורק בסוף היום ורק משום זריזין מקדימין למצוה כמו כן אחר ח' עד עולם אינו עובר רק בסוף ויש בזה רק משום זריזין מקדימין הואיל ומקיים המצוה זו רק בעת המילה. אמנם הגדול בעצמו עליו המצוה שיהי' נימול מלבד המצוה דחייב למול עצמו חובה עליו ג"כ שיהי' נימול ומצוה זו מקיים בכל זמן שהוא נימול כמו שמצינו במנחות דף מ"ג בדוד כשהי' במרחץ כו' נסתפק במילתו יעו"ש הרי דבכל זמן מקיים מצוה זו שהוא נימול ואם אינו מל עצמו א"כ בכל יום שאינו נימול עובר בעשה וזה מעוות שלא יוכל לתקן משא"כ האב שאינו מחויב שבנו יהי' נימול רק למול בנו ומצוה זו מקיים רק פעם א' בעת המילה וא"כ אם מל אותו בסוף מקיים המצוה ואינו עובר רק משום זריזין מקדימין. ונראה ראי' לזה דאל"כ מה בין יום השמיני לשאר הימים הלא גם ביום ח' עובר רק בעשה אם אינו מל אותו ואם נאמר דגם בשאר הימים עובר בכל יום בעשה א"כ יום השמיני אינו עדיף משאר ימים ובאמת לא כן הדבר דיום השמיני דוחה שבת ושלב"ז אינו דוחה אפי' יו"ט ובע"כ דאין בזה ביטול מ"ע רק משום זריזין מקדימין ודברי הרמב"ם מדוקדקים ומבוארים בטעמם. ובזה יתיישב מה שהקשיתי בסי' הקודם אות ו' בהא דהקשה הש"ס בשבת קל"ב גדול דכתיב בי' ברית לידחי ולא. הקשה מקטן שלב"ז דג"כ כתיב בו ברית. ובהנ"ל מיושב דבאמר בקטן שלב"ז אין שום סברא שידחה שבת דאינו עובר בעשה גם אם ימול אח"כ ורק בגדול דבכל יום שייך מ"ע הוה כמו שמיני דדוחה ומשו"ה פריך גדול דכתיב בי' ברית אבל בשלב"ז בקטן ל"ש כלל דידחה שבת דאפשר למחר [ויש לפלפל בזה בהא דמילה בצרעת בשבת קל"ב ע"ב ואכמ"ל] ובאמת לפ"ז הא דדרשינן שמיני ולא תשיעי הוא דאין בתשיעי ובימים שאח"כ מצוה מיוחדת לכל יום רק מצוה כללית ומשו"ה אינו דוחה שבת ואקצר. ונראה דיש להוכיח דברי הרמב"ם מקרא דהנה לכאורה יש להעיר דבקרא כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וכו' ולכאורה קשה מאד דלא מצינו כן בכל התורה שיהי' עונש בלא אזהרה וכאן העשה דהמול לכם כל זכר הוא על האב והבי"ד וכמו"ש למעלה ועליו בעצמו עדיין לא נכתב שום מצוה ואיך יתכן העונש בלא אזהרה קודם ואמנם במכות י"ג קאמר דמילה דלית בה אזהרה לא מייתי קרבן מבואר דמילה אין בה אזהרה. ואולם זה רק אזהרת לאו אבל איך אפשר שיכתוב קרא עונש כרת בלי ציווי קודם וע"כ דבש"ס שם כן הכונה דהרי קאמר ג"כ בפסח דאין בה אזהרה ובאמת יש עשה בק"פ וע"כ שם הכונה אזהרת לאו אבל שאין אזהרה כלל רק עונש זה לא שמענו. ועוד תמו' דהרמב"ם כתב דעובר בעשה ועשה זו מנין הרי העשה דהמול ובן שמונת קאי על האב והבי"ד ועליו בעצמו לא מצינו עשה. ולכן נראה בשנדייק בקרא שם נאמר המול לכם כל זכר ואח"כ נאמר ונמלתם את בשר ערלתכם והך ונמלתם אין לו שום פירוש. ורש"י ז"ל כתב דהוא כמו ומלתם. ונראה דקרא דהמול לכם כל זכר הוא על האב והבי"ד וקרא דנמלתם הוא על הזכרים בעצמם שימולו עצמם אם לא ימולם האב והבי"ד ומשו"ה כתיב ונמלתם שבזה המצוה שיהי' נימולים ובכל יום ויום מקיים העשה הואיל והוא נימול ואם אינו מל עובר בעשה בכל יום ומשו"ה שינה הקרא בלשון בין מצות האב ובין מצות הבן דהבן עובר בכל יום דהמצוה שיהי' נימול וא"כ יש בזה מצוה על הבן ושפיר יתכן העונש אח"כ וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה. ומובן בזה טעמו של הרמב"ם דחייב כרת רק בסיף דבלאו נאמר אשר לא ימול והוא ממש כמו מצוה דהאב דמחויב רק פעם אחת כמו כן הכרת של הבן ורק בעשה דלא כתיב בלשון עשי' רק בלשון נתפעל ונמלתם עובר בכל יום ומובן מזה מה שתמוה על הרמב"ם מ"ש דבעשה עובר בכל יום וכרת אינו חייב רק בסוף ובהנ"ל יבואר לנכון. והא דהוכיח הש"ס בקידושין דהמצוה על הבן מקרא דערל זכר ולא הביא קרא דנמלתם הוא משום דבלא קרא דערל זכר לא הוה ידעינן דמצוה זו עליו בעצמו ורק כיון דכתיב העונש בע"כ דקרא דנמלתם עליו בעצמו כמו שהביא הש"ס קרא דוימל אברהם על האב אף דעיקר המצוה מקרא דבן שמונת ימים ורק דזה קרא דוימל מגלה דבן שמונת היא על האב וכנ"ל בדברינו בשם הפ"י. וה"ה בזה כן הוא ממש ומדוקדקים מאד דברי הרמב"ם ז"ל כמעט שמפורשים בקרא עיין היטב בזה. ומעתה צדקו דברי המג"א דבמילה שלב"ז אינו עובר כלל אם מלו אח"כ ויש בזה רק משום זריזין מקדימין ומשו"ה תשביתו עדיף ומיושבים דברי המג"א הנ"ל שהי' לו ראיה מהרמב"ם דלא כהכלבו ורק דאינו עובר בכל יום האב וכנ"ל. ובזה מיושבים ג"כ דברי הכ"מ שהבאתי בסי' הקודמים שהביא ראי' דשלב"ז אינו דוחה שבת מיו"ט והקשיתי דהרי משנה מפורשת היא. ובהנ"ל מתרץ דהמשנה דמיירי בקטן ובזה אינו עובר בכל יום ומשו"ה אינו דוחה והכ"מ הביא ראי' דאף בגדול שעובר בכל יום ג"כ אין מילתו דוחה ואקצר, ומעתה מיושב ג"כ הא דיצחק דאין בזה רק משום זריזין מקדימין ולא עבר כלל ואף דעכ"פ יש בזה משום זריזין אמנם בזה שפיר יש לומר דהי' לו טעם בדבר דרצה