גבעת הלבונה ריא

למעוטי נראה מדבריהם דאף לבתר דכתיבי ג' קראי אתי כל חד למילתי' יעו"ש, וכבר העיר בזה הגרעק"א בגליון הש"ס במנחות שם יעו"ש. ומעתה גם בנ"ד לדעת התוס' במנחות הנ"ל דקראי אתי לכל דבר א"כ קרא דביום השמיני אף דבא למעט תשיעי נדרש ג"כ למעוטי שביעי והוה שפיר שינה עליו הכתוב לעכב. אכן לדעת התוס' בחולין דכל חדא למילתי' אין כאן שינה עליו הכתוב לעכב. ומעתה הפוסקים דס"ל דיצא בדיעבד ס"ל כתוס' בחולין הנ"ל והפוסקים דלא יצא ס"ל כתוס' במנחות הנ"ל. ומעתה לפ"ז נמצא דבר חדש דאף להפוסקים דבדיעבד לא יצא זהו דוקא בתר שנאמר הקרא דביום השמיני. אמנם בשעת יצי"מ דהפסוק דביום השמיני לא נאמר עוד ולא הי' שינה הכתוב לעכב שפיר הי' כשר לכ"ע בנימול תוך ז'. ולפ"ז הנה קיי"ל בק"ש דזמנה לכתחילה משיכיר את חבירו ובדיעבד אם קראה משעלה עמוד השחר יצא ובמשכים לדרך ולא יוכל לקרות בדרך יכול לקרותה לכתחילה בעלות השחר כמבואר בברכות ד"ח ובטוש"ע או"ח סי' נ"ח יעו"ש וכן מצינו בהרבה מקומות דהיכא דאין לו עצה הוה לכתחילה כדיעבד ועיין בתוס' פסחים ד"ל בכלי חרס, ומעתה בנ"ד להמבואר ביבמות ע"א וע"ב דבמדבר לא יכלו למול לטעמים המבוארים שם וא"כ קודם שיצאו ממצרים למדבר הי' חייבים למול כל זכר אף קודם הזמן כיון דידעו דבמדבר לא יוכלו למול וא"כ הרי אז קודם מ"ת לכ"ע הי' בדיעבד כשר תוך זמנו וכנ"ל ושפיר בזה הוה כדיעבד וחייבים למול קודם ח' ושפיר אמר להם ה' המול לו כל זכר ומיושב הקושי' הנ"ל [וכעת בעת ההדפסה מצאתי ביד שאול בסי' רס"ב סק"ג הביא בשם הכנסת יחזקאל בסי' מ"ב בהא דמשה דאמול ואצא סכנה דאף דהי' קודם שמנה מ"מ הואיל וא"א בענין אחר הוה כדיעבד והוה זמנו אז ויצא וא"צ להטפת ד"ב יעו"ש ואין הספר תח"י לראות טעמו בזה ועכ"פ כתב גם הוא כן ותלי"ת נתבאר יפה בדברינו בעז"ה דבזה לכ"ע יצא ושמחתי שבגוף הדבר זכיתי לכוין לדעתו הגדולה. ואולם הוא כתב זה לראי' דיצא תוך זמנו ולדברינו אין ראי' ובזה כ"ע מודים גם הקושי' דהאיך רצה משה למול כבר נתיישבה בטוב בדברינו באותיות הקודמים בעזה"י בטוב]

ז) ומעתה נראה דבזה פליגי באמת ר"ז ורבא דר"ז סובר דגם אחר מ"ת כשר בדיעבד בנימול תוך ז' וא"כ שפיר הוה כמו ביצי"מ ומשו"ה סובר דערלות שלב"ז הוה ערלות כדמוכח מק"פ דמצרים ואע"ג דאז הי' צריכים למול מ"מ כיון דעכ"פ מוכח דבדיעבד יצא וא"כ לפמ"ש בסי' הקדום אות א' בשם השאג"א דאם כשר בדיעבד נקרא זמנו לענין מילה וא"כ שפיר נקרא ערלות בזמנו אכן רבא סובר דבדיעבד ג"כ לא יצא בנימול תו"ז בתר מ"ת ששינה הכתוב לעכב ורק אז קודם מ"ת דלא שינה הכתוב לעכב הי' כשר בדיעבד ולהכי הי' מעכב ומשו"ה הוצרכו למול ובאמת יש לומר דמה"ט ציוה להם ה' למול כל זכר חוץ מה שכתבתי דידע ה' דבמדבר לא יוכלו למול והוה דיעבד רק בל"ז כיון דאז הי' כשר בדיעבד תוך זמנו וא"כ הוה ערלות בזמנו ומעכב באכילת הפסח ואין שום עצה לאכול הפסח והוה כדיעבד ומותר אפי' לכתחילה. אמנם בתר שנשנה הכתוב לעכב שפיר הוה ערלות שלב"ז ואינו מעכב ולזה שפיר הקשה רבא המול לו כל זכר א"ר והאי לאו בר מהילא היא אכן ר"ז סובר דגם כעת כשר בדיעבד והוה בר מהילא ומ"מ אסור לו למול תוך זמנו ול"א דהוה כדיעבד כיון דמעוכב בק"פ דהרי יש לו עצה בפסח שני ורק שם במצרים דלא הי' עדיין מצות פסח שני שפיר הוה כדיעבד ומובן שפיר טעם מחלוקתם הבן הדבר

עכ"פ עלה בידינו דאז קודם יצי"מ שפיר מלו כל היוצאים אף אותם שהי' פחותים מבני ח' וא"כ מיושב קושית הפנים יפות הנ"ל דשפיר אמר הכתוב כי מולים הי' כל העם היוצאים ממצרים. ובזה יפורש שפיר המשך הכתובים ביהושע שם כי מולים הי' כל העם היוצאים וכל העם הילודים כו' והיינו דהקרא אמר דמשו"ה מולים הי' כל העם היוצאים אף הפחותים מבני ח' משום דוכל העם הילודים כו' והיינו דהנולדים במדבר לא נימולו משום דלא הי' אפשר למול במדבר כמבואר ביבמות הנ"ל והוה כדיעבד ומותר למול קודם ח' וכנ"ל

ומעתה לפ"ז הנה כבר כתבתי באותיות הקודמים ובסי' הקדום דאף אם נאמר דלאחר ח' אין מצוה על האב מ"מ כשנעשה בן י"ג בודאי חייב האב ג"כ למולו וא"כ כיון דאח"כ מחויב האב א"כ גם אם מל אותו מקודם ג"כ יצא בדיעבד דלא גרע מתוך זמנו דאימעט בפירוש ואעפ"כ כיון שלא שינה הכתוב לעכב קודם מ"ת הי' נקרא זמנו מכ"ש בזה דליכא שום מיעוט כ"ע מודים דבדיעבד מהני אף הסוברים דבתוך ח' לא יצא. וא"כ כיון שהמצוה מוטלת עליו שימולו אח"כ וגם כעת כשר בדיעבד שפיר בה"ג לכ"ע אין זה ערלות שלב"ז ומעכבת גם לרבא כיון דבדיעבד כשר שפיר קרינן בי' המול לו כל זכר ומשו"ה מחויב למול קודם עשיית הפסח כיון שמעכבו הוה דיעבד ובזה אין עצה להמתין על פסח שני דגם אז יהי' קודם זמנו ומשו"ה מותר תיכף דהוה כדיעבד וא"כ אין משם ראי' דהמצוה על האב גם אחר ח' ורק דהמצוה על האב היא כשיהי' בן י"ג ימולו ומשו"ה מעכב תיכף וצריך למולו ונסתרה ראיות המקנה וא"כ חוץ לזה שאין להגיה בדברי רש"י א"א לומר דכונתו מקרא דק"פ וכנ"ל ובפרט דבאמת אין לנו שום מיעוט על אחר ח' ורק שאין לנו ג"כ קרא המחייבו וא"כ כיון דבשנת י"ג שוב האב מחויב וגם קודם אין איסור שפיר מעכבו בפסח וצריך למולו אחר ח' וכמובן

ח) ולפי דרכינו נראה להביא ראי' דלא יצא במל תוך ח' מיומא ס"ב ע"ב לעיכובא מנ"ל סד"א שני שני כתיב ופריך השתא דרבי קרא שני שני שני למ"ל ומשני חד למראה חד לקומה וחד לדמים יעו"ש. ומעתה יוקשה למ"ל הריבוי דשעיר שעיר הרי אף בלא הריבוי צריכי הני ג' שני למראה וקומה ודמים וא"כ אין לנו לעכב. ואין לומר דהו"א דכולהו אתי לדבר אחד מראה או קומה או דמים. דז"א דכבר כתבתי דיותר ראוי לומר דכל קרא אתי לדבר אחר ולא לומר דאתי לעכב. ועוד דא"כ ג' קראי למ"ל וע"כ דלמראה וקומה ודמים וא"כ מנ"ל לעכב. וגם כן אין לומר דאי לאו הריבוי הו"א דכל שני הפירוש שיהי' שוה בכל דבר ואיכא שינה לעכב דא"כ יוקשה ג' למ"ל וסגי בב' ועוד דלפי האמת דאינו מעכב יכתוב רק פעם א' שני ולא נצטרך הריבוי ונדע דלמצוה צריכים להיות שוה בכל דבר. וע"כ דכל א' אתי רק לדבר א' וא"כ למ"ל הריבוי הרי לא שינה עליו הכתוב לעכב, וע"כ דמוכח מסוגי' דכיון דיש ג' קראי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים שוב מכל אחד מהם ילפינין כולהו והוה שינה עליו הכתוב לעכב ולהכי צריך הריבוי דשעיר ללמדנו דגם אחר דכתיבי ג' קראי אתי כ"א רק למילתי' ולא לכולהו. וא"כ מוכח דבלא הריבוי שפיר כולהו קראי אתי לכולהו וכדעת התוס' במנחות וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ הקראי דבן שמונת וביום השמיני אתי בין לקודם ח' ובין לאחר ח' והוה שינה הכתוב לעכב זה ראי' גדולה. ולכאורה יוקשה עפ"ז הא דפריך הש"ס בסנהדרין נ"ט והרי מילה. והרי יש לומר דצריך קרא שיהי' שינה הכתוב לעכב ויופסל קודם ח', אכן י"ל דכונת הש"ס דאם כל הקרא נצרך רק שיופסל בשביעי הי' צריך קרא להשמיעינו הדבר בלשון שלילה דקודם שמיני לא וכוון שכתוב קרא בלשון חיוב וביום השמיני ימול בע"כ דלא משום זה לבד אתי ושפיר פריך הש"ס. ובפרט לפמ"ש דבזה פליגי ר"ז ורבא יש לומר דרצה הש"ס לתרץ אפי' לשיטת ר"ז דאליבי' ל"ש לומר