גבעת הלבונה כא

והי' נראה לומר בדעת רבינו הפרמ"ג דלא סגי לי' בדברי הרמב"ן דס"ל דאף דהוה מכשירי מצוה מ"מ עפמ"ש הנימוק"י בב"מ דל"ב בשם הרנב"ר דמכשירי מצוה וא"א בלעדה הוה בעידנא ודוחה ל"ת. הרי מבואר דדבר שהוא מכשירי מצוה ואותה מצוה א"א לעשות בלעדי הכשר הזה מיקרי בשעת ההכשר כאילו נעשה גוף הדבר, והדבר מפורש בש"ס כתובות ל"א התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה. והסברת הדבר עפי"ד הרנב"ר הנ"ל וא"כ כיון דא"א להנחה בלא עקירה הוה כאילו כל הדבר נעשית בשעת העקירה, וכ"כ התו"י שם, ומעתה כיון דא"א לקיים מצות עונה בלא הטבילה מקודם א"כ נקראת המצוה על ההכשר דהיא טבילה ואף דבשחיטה יש לומר דממ"נ הרי האכילה איננה מצוה והאיך נאמר דההכשר לזה הוא מצוה. אמנם בטבילה דהיא מכשירי מצוה וא"א בלעדה שוב הוה כמצוה בעצמה ועדיין יש לומר דבעי כונה כמצוה עצמה

ובאמת יש לומר דזהו טעמו של הג"א בר"ה כ"ח שהוכיח מהך דרב דנדה שנאנסה וטבלה דמצאצ"כ יעו"ש, וקשה לכאורה הרי שם רק הכשר מצוה וכדברי הרמב"ן, ולהנ"ל יש לומר דס"ל דזה מצוה בעצמה, וא"כ שפיר קשיא לי' להפרמ"ג. ולא ניחא לי' בתירוץ הג"א דרב ס"ל אצ"כ דהרי אנן קיי"ל מצ"כ וס"ל כהך דרב. ולזה תירץ דשם אין המצוה הכרחית והיינו דאף אחר שנעשה ההכשר אינו מחויב לקיים המצוה ואף דזה מחויב הוא בעונה וליל טבילה היא ג"כ בכלל עונה מ"מ הרי יוכל להיות שתמחול לו העונה וכדומה ועכ"פ כיון שגם אחר הטבילה אין המצוה הכרחית. וא"כ ממ"נ איזה דבר תצטרך כונה אם הטבילה או השחיטה המה אינם גוף המצוה ורק דתרצה להצריכו כונה על שם המעשה שאח"כ הרי אין המעשה אח"כ הכרחית גם אחרי ההכשר וא"צ כונה וכן בנט"י לאכילה אף אם נטל ידו ובירך ענט"י אינו מחויב לאכול ויוכל למשוך ידו מזה ואינו עובר על ברכה שא"צ וכמ"ש הריטב"א בחולין ק"ו יעו"ש, וא"כ א"צ כונה כיון שהוא רק הכשר על דבר שאינו מוכרח אח"כ. והן עתה כ"ז רק בשחיטה וטבילה ונטילה, אכן בברכת הנהנין אם התחיל לברך שוב מחויב הוא לגמור הברכה ולאכול דאל"כ עובר על ברכה לבטלה וכנ"ל. וא"כ בשעה שמברך שוב הוה דבר הכרחי נהי דהי' ביכלתו שלא לברך קודם. אבל כיון שכבר התחיל לברך שוב אין הדבר בידו ושוב הוה כעין מגו דלמפרע דל"א כיון דעכ"פ כעת אין לו מגו ועצה לעשות אחרת ושוב הדבר הכרח לו ושפיר צריך כונה ומיושב הערת מעכ"ת ע"ד הפרמ"ג ודוק בזה

ד) ובעומדי בזה ראיתי להגאון בחת"ס חאה"ע ח"ב סי' צדיק האריך בהא דנחלקו ר"י ור"ל בחליצה מוטעת וכתב לתרץ הקושי' בהא דקיי"ל כר"י דחלוץ לה והרי לענין כונת המצוה מועיל התנאי וכיון שאינה נותנת מהראוי שלא יהי' חליצה. וכתב לתרץ עפ"מ שהעלה ליישב קושית הג"א הנ"ל בהא דסובר רב דנדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה והרי מצ"כ. דהוא רק הכשר מצוה ונהי דאין לה שכר המצוה מ"מ המעשה נעשית כדינו וה"ה בחליצה ג"כ כן הוא רק הכשר מצוה להתירה לשוק ונהי דבאינו מכוין אינו מקיים המצוה מ"מ המעשה נעשית כדינו ומותרת לשוק יעו"ש

והנה בגוף הדבר שביאר דבנדה הטבילה רק הכשר מצוה תמהני שלא הביא דברי הר"ן הנ"ל בשם הרמב"ן שקרובים דבריו שם לדברי הרמב"ן. רק בדברי הרמב"ן יש לפרש מה שכתב דלמר מכשירין קולי ממצות דהיינו דמכשירין גם לכתחלה א"צ כונה. אולם יש לפרש ג"כ כדברי החת"ס דנהי דלא קיים המצוה מ"מ ההכשר נעשה. ויתורץ בזה מה שיש להקשות על דברי הרמב"ן שכתב דמשו"ה לרב טהורה משום דטבילה אינה מצוה ורק הכשר מצוה. והרי בשבת קכ"א וביומא נחלקו ר"י ורבנן אי טבילה בזמנה מצוה וגם רב קאי שם ביומא לחד פירושא בהך שיטתא דטבילה בזמנה מצוה ועיין בתוס' בשבת שם מזה אי רב סובר כר"י, וא"כ לפ"ז הטבילה בעצמה מצוה הוא לבד ההכשר שאח"כ וליבעי כונה לדברי הרמב"ן. אכן לדברי החת"ס הנ"ל מ ושב דנהי דבעי כונה אבל גם אם לא כוון נהי דידי מצוה לא יצא עכ"פ ההכשר נעשה ומשו"ה טהורה. ועכ"פ חידוש שלא הביא דברי הרמב"ן. אכן לענ"ד דבריו אלו תמוהים דהרי עכ"פ לפי דבריו לא קיים המצוה ורק אעפ"כ החליצה כשרה והותרה לשוק וא"כ כ"ז רק לענין דיעבד אבל מה יענה להך מעשה המובא בש"ס יבמות שם גבי אביי ור"פ שחלצו לכתחלה והרי עכ"פ כיון שאינו מקיים המצוה א"כ האיך יעצוהו לכתחילה לבטל מ"ע והרי לאחר החליצה הוא מעוות שלא יוכל לתקון דא"א לומר שיחלוץ עוד הפעם לשם מצוה כיון שכבר הותרה לשוק אין כאן מצות חליצה כלל וא"כ האיך יעצוהו לכתחילה לבטל מ"ע והרי כבר כתבו התוס' בסוכה מ"ב להוכיח מר"ה כ"ח דאביי סובר מצ"כ וא"כ אליבי' לא קיים המצוה בחליצה על תנאי ומבטל מ"ע. והנה זה יש לתרץ דסובר כמו שכתבו התוס' שם בחד צד דאביי ס"ל מצאצ"כ

אולם מה שתמוהים דבריו לענ"ד דהרי כ"ז יועיל רק לתרץ אהא דקיי"ל כר"י בהך דחליצה מוטעת משום דאנן קיי"ל כרב דטהורה לביתה אבל מה יענה על רבי יוחנן גופי' דהוא סובר בחולין שם דאסורה לביתה הרי דאליבי' הכונה מעכבת בעצם הדבר ובלא כונה אינה ניתרת ומדוע סובר בחליצה דכשרה בע"מ ויוקשה דידי' אדידי'. ואין לומר דרק בטבילה סובר ר"י כן דסובר כריבר"י דנשמע מוכבס ולא בשאר דוכתי. ז"א דהרי מוכח בש"ס שם דמזה ילפינן בשאר דוכתי דאל"כ מה הוצרך לומר דמשו"ה מודה ר"י בשחיטה משום דגלי קרא בקדשים והרי בל"ז יש לומר דרק בטבילה דגלי קרא ובע"כ כיון דהך וכבס במצורע מיירי ומ"מ ילפינן מיני' לנדה ה"ה דילפינן מיני' לכל התורה כולה, ואין לומר דאדרבה נילוף משחיטה. ז"א דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וא"כ יוקשה דר"י אדר"י לדברי החת"ס

ה) עוד כתב שם החת"ס בתשובה הנ"ל לבאר מחלוקת ר"י ור"ל בהך דחליצה מוטעת דר"ל לשיטתו דסובר בפרק ע"פ מצות צריכות כונה אפי' באכילת מצה א"כ בתנאי דע"מ אם אינה נותנת הוה בלא כונה ופסולה ומשו"ה מוקים לה בכך אתה כונסה דשפיר הוה כונת מצוה אע"פ שאין זה כונת קנין ורבי יוחנן סובר כפי הדין בזה דבדבר שיש בו הנאה ל"ב כונה וחליצה דמיא לביאה ושפיר מוקי לה בכה"ג יעו"ש במתק דבריו

והנה מ"ש דר"ל סובר מצ"כ אפי' באכילת מצה הוא שלא בדקדוק דלא מצינו לר"ל שיסבור כן בפסחים גבי מצה אולם מצינו בפסחים קי"ד דסובר ר"ל גבי מרור דמצ"כ. ומזה אין ראי' למצה דהרי כבר נסתפק הפרמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות ה' בהא דקיי"ל במצה דל"ב כונה וכתבו הפוסקים הטעם משום דנהנה האיך הדין במרור דהוא מר ולא הוי הנאה כלל אי גם בזה ל"ב כונה משום דנהנה או דזה לא נקרא הנאה יעו"ש שנשאר בספק ומה דמספק"ל להפרמ"ג מיפשט פשיטא לי' להרב פני יהושע בר"ה כ"ח דבמרור בעי כונה אף להסוברים דבמצה ל"ב כונה משום דבמרור אין לו הנאה יעו"ש. וא"כ אין ראי' ממרור למצה ואנה מצא החת"ס דר"ל סובר גם במצוה שיש בה הנאת הגוף דבעי כונה והרי ממרור אין ראי'. ולכאורה יש להביא ראי' בהיפוך דבמצוה שיש בה הנאה סובר ר"ל דל"ב כונה. דהרי כבר הקשה הטורי אבן ז"ל בר"ה כ"ת שם בהא דסובר ר"ל בפסחים קי"ד דמצ"כ והרי ר"ל בעצמו קאמר בנזיר כ"ג ובהוריות ד"י בהא דאמר צדיקים ילכו בם משל לשני בנ"א שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצה