גבעת הלבונה כ

סי' א'

בעזה"י ג' שלח תרפ"ג פה"ק מאגרוב יצ"ו

, כבוד יד"נ הרב האברך יקר הערך הגדול בתורה חריף ובקי חסיד וירא ה' היחסן כש"ת מו"ה יהושיע העשיל פרענקיל שליט"א מק' גארליץ יצ"ו

אחדשתה"ט כמשפט. לנכון קבלתי מכתבו הנעים והנני לתשובתו

א) העיר מעכ"ת ע"ד הפרמ"ג באו"ח סי' ד' במ"ז סקט"ו שהעלה דבמצוה שאינה הכרחית כ"ע מודים דא"צ כונה ולהכי בשחיטה וטבילת נדה ונט"י ל"ב כוונה דלא ליכול ולא לשחוט. והעיר מעכ"ת מדברי תלמידי הרבינו יונה בריש ברכות גבי פתח אדעתא דחמרא שכתבו שם לענין כונה בברכת הנהנין דתליא בזה אי מצות צריכות כונה בכל התורה והרי גם בזה לא ליתהני ולא ליבריך עכ"ק מעכ"ת

הנה לכאורה הדבר באמת פליאה גדולה על הפרמ"ג ובפרט דתר"י שם הביאו הדבר בשם רבינו האי גאון ועוד גדולי הקדמונים שפלפלו בזה לענין מצ"כ וכ"ז יורה לכאורה להיפוך מדברי הפרמ"ג. והנה לכאורה רציתי לומר דהפרמ"ג יפרש הך דפתח בדחמרא ביין של קידוש והבדלה דהברכה וההנאה הכרחיים המה כמו דקיי"ל דבברכות הנהנין של קידוש והבדלה יכול אחר להוציאו אע"פ שאין רצון המברך לשתות יעו"ש באו"ח סי' קס"ז ס"כ וא"כ בה"ג שפיר צריך כונה. וידוקדק לפ"ז הלשון בגמרא שם הי' נקוט כסא דשיכרא או כסא דחמרא בידי'. משום דמיירי בקידוש והבדלה שצריך לאחוז הכוס בידו. אבל היותר נראה דהנה כבר הקשה הב"י באו"ח סי' תקפ"ט על דברי תר"י שם שכתבו בטעם הדבר דבכאן צריך כונה משום דאין בזה שום מעשה ורק אמירה בעלמא ולכ"ע צריך כונה. דהרי הש"ס בר"ה כ"ח הקשה מהי' קורא בתורה והרי בזה דרק אמירה בעלמא הוא לכ"ע בעי כונה. ולכן נראה דבאמת חדא מתורצת בחבירתה דבאמת במצוה ממש אם בעי כוונה אין חילוק בין מעשה לאמירה ואם באמירה בעי כוונה גם במעשה בעי כונה, ואולם בברכת הנהנין דבזה באמת אין המצוה הכרחית ובה"ג במעשה לכ"ע א"צ כונה ורק באמירה בעלמא אף בה"ג בעי כונה כן הי' נראה, לענ"ד. ואולם מלשון תר"י שם נראה דס"ל דזה הוה כמו כל מצות שבתורה ותליא בזה אי מצות צ"כ ועדיין יוקשה על דברי הפרמ"ג משטחות לשונו של תר"י שם דנהי דבגוף הדבר נוכל לתרץ כנ"ל אבל מלשונו שם לא משמע כן

ב) ולכן נראה. דהנה לכאורה יש להעיר עוד ע"ד הפרמ"ג שפלפל בענין נט"י לתפלה דזה מצוה הכרחיית כיון שמחויב להתפלל. והרי לכאורה גם בזה אם ניעור כל הלילה א"צ ליטול ידיו לדעת הרבה פוסקים ונהי דאנן קיי"ל נוטל בלא ברכה זהו רק מצד חומרא. וא"כ גם נטילה זו אינה הכרחיית דהרי הי' ביכלתו להיות ניעור בלילה ולא יצטרך נטילת ידים. אשר ע"כ מוכרחין לומר בדעת הפרמ"ג דסובר כיון דעכ"פ כעת שכבר הי' ישן חייב ליטול ידיו א"כ שוב הוה הנטילה מצוה הכרחית ואינה דומה לשחיטה וטבילה ונט"י לאכילה שאינה הכרחיית כלל

ומעתה נראה עפ"מ שנראה לבאר דברי התוס' בפסחים ד"ז ע"ב בד"ה לא סגי דלאו איהו מהיל שכתבו שהמל את הגרים מברך למול את הגרים שהמברך חייב למול כמו האב המל יעו"ש

ולכאורה דבריהם צ"ב דהרי הש"ס קאמר לא סגי דלאו איהו מהיל מבואר מלשון הש"ס דכיון שאין המצוה מוטלת עליו ביחיד שוב ל"ש למול והאמנם דרש"י פירש שם והרי על האב מוטל ומשמע דרק בזה דאדרבה המצוה מוטלת על האב ולא עליו ל"ש למול אמנם במקום שאין על שום אדם יתרון על חבירו וכולם נצטוו בזה בשוה בזה שייך לומר למול. והתוס' באמת כתבו זה בתר שהביאו פירוש רש"י הנ"ל ועכ"ז בלשון הש"ס מבואר דעיקר הכונה משום דאין זו מצוה המוטלת רק עליו בפרטית ונהי דרש"י פירש דהרי על האב מוטל הוא רק לאלומי הקושיי' ומנ"ל להוציא מזה דין חדש דהיכא שכולם נצטוו בשוה יכול לומר למול במקום דמלשון הש"ס משמע בהיפוך דקאמר לא סגי דלאו איהו מהיל והדבר צריך ביאור להמעיין בלשון הש"ס

ונראה בכונת דברי התוס'. דהנה לכאורה צריכים להבין מה דקאמר הש"ס לא סגי דלאו איהו מהיל והרי נהי דבאמת קודם שבירך אין זו מצוה המוטלת עליו. אבל כיון שבירך ואמר אקב"ו שוב מחויב הוא לגמור הברכה ולמול בכדי שלא יעבור בלאו דלא תשא ונהי דהתוס' בר"ה ל"ג ובכ"ד פלפלו בזה אי הוה דאורייתא או לא מ"מ עכ"פ אסור מדרבנן וא"כ כיון שהתחיל הברכה שוב מחויב הוא בדבר יותר מאיש אחר ושפיר לא סגי דלאו איהו מהיל ויוכל לברך למול. ולתרץ זה פירש רש"י דהרי על האב מוטלת המצוה וא"כ מה לו להאב בברכה שבירך הוא זה אינו מגרע כח האב ופוטרו מהמצוה ואם יבאו לפנינו לדין בודאי נאמר להם דהחובה על האב והוא מצוה למול את בנו אף שבירך השני ומשו"ה שפיר קאמר הש"ס לא סגי דלאו איהו מהיל

אמנם לפ"ז יוקשה בהא דקאמר הש"ס בפסחים שם גבי שחיטה לא סגי דלאו איהו שחיט והרי בשחיטה שוב יוקשה כנ"ל כיון שבירך ואמר אקב"ו שוב מחויב הוא לגמור הברכה ולשחוט ואם יבאו לפנינו לשאול נאמר שהמברך מחויב לגמור ולשחוט בכדי שלא יעבור בלאו דלא תשא וא"כ שפיר ראוי לומר לשחוט כיון שכעת מחויב הוא לשחוט ולגמור הברכה דבזה ל"ש לומר דעל האב מוטל. אמנם הדבר נכון לפמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' א' סקי"ז ולחלק יצא דברכה שהיא באה על גוף המצוה בזה העושה צריך לברך. אכן בשחיטה דהברכה אינה על השחיטה עצמה רק שבח להשי"ת שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה בזה שפיר יוכל לשחוט ע"י שיברך אחר ויוצא בברכת חבירו יעו"ש. וא"כ כיון דבשחיטה אף לאחר שבירך הוא יכול אחר לשחוט שפיר קאמר הש"ס לא סגי דלאו איהו שחיט. ומעתה לפ"ז כ"ז בשחיטה. אכן במצות מילה שהברכה היא על גוף המצוה ושפיר בזה ל"ש לומר שהאחד ימול והאחר יברך וא"כ כיון שהוא בירך שוב עליו מוטלת המצוה עכ"פ בגר שאין יתרון לשום איש עליו רק כולם שוים וכיון שהוא התחיל לברך שוב מחויב הוא לגמור הברכה והמצוה ושפיר שייך לומר למול כמו באב המל כיון דבעת שעומד המברך בתיבת למול אז כבר המצוה חיובית עליו דוקא. וזהו הכוונה בדברי התוס' שהמברך חייב למול והיינו דלאחר שבירך שוב המצוה מוטלת עליו וחובה עליו לברך על המוגמר לגמור ברכתו בתיבת למול וממילא שפיר שייך בזה לשון למול וזהו לענ"ד כונת דברי התוס' והבן

ג) ועתה נשובה לדברי הפרמ"ג שהביא מעכ"ת. והנה לכאורה בגוף הדבר שטרח למצוא טעם על הא דטבילה ושחיטה דא"צ כונה למ"ד מצות צ"כ. יש לתמוה דהרי הדבר מפורש בדברי גדול הקדמונים הרמב"ן ז"ל הובאו דבריו בחידושי הר"ן בחולין ל"א שכתב דהא דפליגי רב ורבי יוחנן בנדה שנאנסה וטבלה אי טהורה לביתה אין הדבר תלוי בענין מצות צריכות כונה דאלו הדברים טבילה ושחיטה המה רק מכשירי מצוה וסובר רב דבזה לכ"ע ל"ב כונה יעו"ש. וה"ה בנט"י ג"כ שייך טעם זה ולמ"ל להפרמ"ג לבקש טעמים אחרים בזה: