גבעת הלבונה רח

הללו ובימים שבנתיים דאין מצוה לא על האב ולא עליו דהוא קטן בודאי דגם הבי"ד אינם חייבים. ואף דגם במת האב חייבים הבי"ד אע"ג דל"ש בזה ערבות הוא רק משום דהמה נכנסו בחיוב במקום האב אבל אם האב קיים ואין עליו חיוב בודאי דגם הבי"ד אינם חייבים וז"ב לדעתי

ובזה מיושב מה שהעיר, המקנה שם בהא דאותו ולא אותה דעכ"פ תהי' חייבת בתורת כל ישראל דלזה ליכא מיעוטא, והגם דדבריו תמוהים דכמו דיש מיעוט באב כן יש מיעוט גם בזה דמפורש בקרא ויקח אברהם את ישמעאל בנו כו' ואת כל ילידי ביתו כו' ומסיים כאשר דבר אתו א' ומזה יש ג"כ לדרוש אתו ולא אתה ושם קאי ג"כ על כל זכר באנשי בית אברהם וממעט אתו ולא אתה ומוכח דאין עלי' שום חיוב כלל. ובאמת מזה מוכח ג"כ דבתורת אדון אין חובה עלי' דהרי שם אברהם מל ג"כ קנין כספו וקאמר הקרא כאשר דבר אתו ומוכח דאין עלי' מצוה כלל ועיין במקנה שם ובשאג"א בה' מילה מה שפלפלו בזה. והחידוש שלא העירו בזה דבפירוש מיעטה קרא. אכן לדברינו הנ"ל בל"ז מיושב כיון דהיא רק בתורת ערבות וא"כ אשה דאינה בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש בברכות ד"כ. וא"כ כיון דרצון השי"ת שמצוה זו תהי' ככל המצות שנצטוו ישראל במ"ת משו"ה מיעטה תורה נשים ואין אשה חייבת כלל, ולפ"ז יש לומר שלהן המצוה עלי' בעצמה ושפיר גם אשה חייבת ומיושב קושית המקנה שם מהא דפריך ביבמות ל"ח עבד איש ולא עבד אשה. דבה"ג שפיר חייבת אבל בתורת כל ישראל אינה חייבת, ובזה מיושב קושית התוס' בב"ק דף פ"ח ע"א בהא דקאמר שכן אינה במילה והרי לא שייכה במילה, ולהנ"ל מתורץ דאין עלי' שוב חיוב כלל גם בתורת ישראל וזה הפירוש אינה במילה משא"כ קטן עכ"פ נימול בעצמו ואקצר

והן עתה שוב קשה קושית המקנה הנ"ל מדוע לא יליף ממשה לדורות, אכן לענ"ד נראה דלק"מ דאם בקרא הנאמר לאברהם אין חיוב על האב לדורות א"כ יוקשה באמת מדוע רצה המלאך להמית את משה הואיל ובקרא הנאמר לאברהם אין חיוב לדורות ובע"כ דמוכח מקרא דאברהם ומשו"ה פריך הש"ס דורות מנ"ל ולא רצה להוכיח מקרא דמשה דאדרבה גם שם יוקשה כעין דקאמר הש"ס בכ"מ עד דאתי יחזקאל מאן אגמרי'. ושפיר פריך הש"ס, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המקנה שם מדוע לא יליף דורות מקרא הנאמר בק"פ דמעכב ומוכח דנוהג גם לדורות. ולהנ"ל מיושב דעדיין יוקשה בקרא דמשה דהי' קודם לזה ולהכי הוצרך הש"ס להביא מקרא הנאמר לאברהם ומיושבים ב' קושיות המקנה כ"א בירך חבירתה, ומעתה בהיות כן שוב קשה קושיתי הנ"ל אם נאמר דחיובא דאחר ח' הוא מקרא דק"פ מדוע נענש משה דא"א לומר גם כן בתורת בי"ד דהרי אם אין החיוב על האב גם הבי"ד פטורים וכנ"ל

ב) ולכאורה הי' נראה ליישב בזה פירוש המפרש בנדרים ל"ב שם שפירש דאותה שעה הי' בן ח' ימים. ודבריו תמוהים לכאורה דהאיך יתכן שהי' אז בן שמנה דהרי קודם יציאתו כבר הי' זמנו מדקאמר אמול ואצא איכא סכנה ומשמע דאי לאו הסכנה כבר הגיע זמנו למול, ובמלון כבר הי' קרוב למצרים דאל"כ איכא שוב סכנת הדרך וכמ"ש הר"ן והמפרש בעצמו שם וא"כ איך אפשר שממדין למצרים שהוא מהלך כמה ימים הלך ביום אחד. ואם נאמר דהי' לו קפיצת הדרך כמו שמצינו ביעקב קשה מה הכריחו לפרש כך אחרי שבקרא אין שום רמז מזה וביעקב מצינו ע"ז רמז בקרא ומה הי' חסר אם נאמר שהדבר הי' כבר אחר היותו בן שמנה. ולכאורה נראה בדעתו דכבר הקשה הרא"מ בפרשת שמות בהא דאמר משה אמול ואצא סכנה ומשמע דרצה למולו אחרי ביאתו למצרים והרי מלשון הש"ס שנתעסק במלון תחלה משמע דהי' רוצה למולו בדרך יעו"ש, וביותר קשה דהרי באמת נימול בדרך וכמו שהקשו הר"ן והרא"ש ותירצו דהי' קרוב למצרים והרא"מ מביאם אכן הגור ארי' כתב שם לתרץ דמשה רצה למולו שם במלון ולהתעכב שם ג"י דבזה לא נאסר כיון שכבר הנהו בדרך ורק בביתו שהי' ישיבת קבע הי' אסור לו להתעכב אבל אחר שכבר התחיל במצוה לשוב למצרים אין קפידא בזה יעו"ש. ובזה ידוקדק מה דאמר הש"ס שם שמשה אמר אמול ואשהה ג"י הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה מדוע נקט דוקא פסיק הזה הרי ה' אמר לו כמ"פ שישיב למצרים. ואכן בהנ"ל מיושב דבלשון הזה יש כפל ומדוע הוצרכו שניהם לך שוב והי' די באחד מהני ב' לישני. וע"כ דהכפל בא להורות על התכיפות שלא יתמהמה כמו שמצינו בפרעה ועל השנות וכו' לפי שממהר וכו' ומשו"ה נקט משה לשון זה דוקא שהכונה שבל יתעכב אבל בדרך שוב יוכל להתעכב ולפ"ז שפיר יש לומר שהי' זה תיכף בתחילת יציאתו במלון הראשון ובאותו יום שיצא דכיון שכבר התחיל בדרך והותר לו להתעכב יצא תיכף בהזדמנות הראשונה לקיים המצוה והי' הכל ביום השמיני כן רציתי לומר. ואולם א"א לומר כן בדעת המפרש דהרי בעצמו כתב שם דהמלון הי' סמוך למצרים שאין שוב סכנת הדרך וא"כ בע"כ דאינו סובר כהגו"א וא"כ שוב קשה קושי' הנ"ל דמנ"ל דהי' הדבר ביום השמיני ומאוד תמוהים דבריו ואין תח"י מפרשי נדרים לעיין אם העירו בזה. אכן עפ"ד הנ"ל יתורצו דבריו בטוב דמשו"ה פירש דהי' ביום השמיני משום דאחר ח' לא הי' עוד חובה בזמנו של משה קודם מצות ק"פ ומדוע רצה לענשו ובע"כ דהי' ביום השמיני וראי' מדבריו לדברינו הנ"ל

ג) אפס עדיין יש להעיר דנהי דמוכרחין לומר שהי' הדבר ביום השמיני אבל האיך יוצדקו דבריו אלו עם דבריו בעצמו שהי' כבר קרוב למצרים והאיך יתכן שביום א' הלך מהלך רב כזה. אכן נראה דהנה כבר הבאתי בסי' הקדום דברי המדרש דיצחק המתין עד י"ג שנה והקשיתי דמדוע עבר על עשה בכל יום לדעת הכלבו. ונראה דהנה הפנים יפות בפרשת בא כתב לפרש המד"ר בקהלת תן חלק לשבעה זה דורו של משה שמל לשבעה וגם לשמנה דורו של יהושע שמל לשמנה. עפ"מ דקאמר בשבת קל"ב שמיני למעוטי תשיעי וקאמר האי מבן שמונת ימים נפקא ומסיק חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי נמצא דקודם שנאמר הקרא השני דביום השמיני הי' סוברים דבן שמנת ימים אתי למעוטי תשיעי אבל יכול למול כל השמנה ימים כדכתיב בתמיד כבשים בני שנה ופירושו כל השנה למעט שנה שאחרי' וא"כ בדורו של משה שפיר מלו כל השמנה ימים עד שנאמר קרא דוביום השמיני יעו"ש בדבריו הנחמדים שקבע בה מסמרות. והנה בראותי דבריו תמהתי מאד דהש"ס קאמר שם בהיפוך שביעי מבן שמנת ימים נפקא וקאמר ג"כ אי מחד הו"א שביעי הוא דלא מטא זמני' אבל משמיני ואילך זמני' הוא מפורש דמבן שמנת ימים ילפינן למעט שביעי וא"כ קודם מ"ת אימעט שביעי דוקא ולא כמ"ש הגאון הנ"ל והדבר מבהיל אכן תיתי לי שיגעתי ומצאתי בעזה"י שדבריו יש להם פנים יפות בהלכה. דבאמת יפה הביא הגאון דראוי לדרוש הקרא דבן שמנת ימים כמו כבשים בני שנה והיינו ודכל שמנה ימים המצוה ולא אח"כ. ואולם מה דדריש הש"ס בהיפוך. הוא דכבר הבאתי בסי' הקדום קושיות השאג"א דלמ"ל קרא למעט שביעי הרי ממילא נשמע מדדחי שבת בע"כ דקודם אסור ותירצתי דקרא הזה נאמר קודם מ"ת ולא הי' עדיין נוהג שבת ולא נאמר דמילה דוחה שבת כמבואר בסנהדרין נ"ט דנשנה בסיני למשרי שבת. וא"כ כיון שניתנה תורה והתירה מילה בשבת א"כ בע"כ דא"א לומר הפירוש דבן שמנת ימים דכל השמנה ימים מותר. וע"כ או דממעט תשיעי או דממעט שביעי. ואולם אין לומר ג"כ דממעט תשיעי דא"כ קרא דביום השמיני ממעט שביעי וקשה קושית השאג"א כיון שכבר נדע