גבעת הלבונה רה

בלא דברי התשב"ץ אסר וכמבואר בלשונו שם שאח"כ הביא דברי התשב"ץ לענין לכתחילה דוקא יעו"ש. וא"כ שוב תמוה איך נוכל לגזור שיעבור עד"ת בכל יום אפי' בשוא"ת. ואולם עוד תמוהים דברי הנוב"י שם שחייש לה רק מטעם זריזין מקדימין למצוה והרי באמת יש בזה איסור עבירת עשה בכל יום וכמ"ש הד"מ ביו"ד סי' רס"א בשם הכלבו ומדוע כ' הנוב"י רק מטעם זריזין מקדימין. וכאשר עיינתי בזה ראיתי שיש הרבה לדבר בזה ואבאר מה שנראה לענ"ד בזה. והנה ראיתי להמחצית השקל באו"ח תמ"ד סקי"א רצה לחדש דאם עבר יום השמיני ולא מל שוב אין על האב חיוב מה"ת רק מדרבנן דהרי הא דחייב במילת בנו ילפינן בקידושין כ"ט מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו ושם כתיב בן שמנת ימים ונהי דהבן כשהגדיל חייב למול א"ע אבל על האב המצוה רק ביום השמיני. ואולם הביא מדברי הכלבו הנ"ל. ואמנם נחפשה לדעת מנ"ל להכלבו זה הרי דברי המחצה"ש צודקים לכאורה. והנה המחצה"ש הביא שם ראי' מדברי תוס' קידושין כ"ט דמשו"ה צריך אותו ולא אותה אף דהוה זמ"ג משום דלאח"ז אין לו הפסק. ומוכח דגם אחר ח' המצוה על האב יעו"ש במחצה"ש. וא"כ יש ראי' מקרא. אולם נראה דאין ראי' מכאן דהרי כבר כתב השאג"א בסי' נ"ב ליישב קושית התוס' הנ"ל דאף אם נאמר דגם שלב"ז רק ביום מ"מ כיון דאם מלו בלילה יצא וא"צ להטיף דם ברית שפיר הוה זמנו גם בלילה יעו"ש. ובאמת שכדבריו מבואר בתוס' פסחים ה' ע"א דהואיל והפסח כשר בנשחט קודם התמיד הוה זמנו מחצות יעו"ש. ועכצ"ל בשיטת התוס' בקידושין שם שכתבו דאתי כראב"ש. דדעתם דלרבנן דגם אח"ז רק ביום אם מל בלילה צריך להטיף ממנו ד"ב ומשו"ה ל"ה זמנו בלילה ולזה תירצו דאתי כראב"ש. ומעתה כ"ז בלילה לרבנן. אמנם ביום וכן לראב"ש גם בלילה אף אם נאמר דאח"ז אין המצוה על האב מ"מ המצוה בודאי ישנה ואם מלו אז בודאי דקיים וא"צ להטיף דם ברית דהרי אין מיעוט ע"ז בקרא כמו שישנו על לילה ועל תוך זמנו ורק דאין בקרא חיוב ע"ז אבל בדיעבד בודאי קיים המצוה ושפיר הוה זמנו אז כיון דהבן חייב למול עצמו כשיגדיל א"כ גם במלו האב קודם יצא הבן יד"ח. וא"כ אין ראי' מזה דהאב חייב מה"ת אח"ז וכנ"ל

ב') ולכאורה נראה להביא ראי' לדעת המחצה"ש. דהנה הכ"מ בפ"א מה' מילה ה"ט כתב ע"ד הרמב"ם שם דמילה שלב"ז איני דוחה שבת דלמד זה מדקאמר הש"ס יו"ט אינו דוחה אלא זמנה ומכ"ש שבת יעו"ש. וכאשר ראיתי כן תמהתי דמדוע הוצרך להביא מכח כ"ש הרי הדבר מפורש במשנה שבת קל"ז ביה"ש של ע"ש נימול לעשרה הרי דאפי' ספק זמנו אינו דוחה שבת. ובודאי שלב"ז מפורש ג"כ בשבת שם ובפסחים ע"ב מל של ע"ש בשבת חייב חטאת ומדוע הוצרך הכ"מ להביא ק"ו מיו"ט והפליאה עצומה על הכ"מ. אכן לדברי המחצה"ש מיושב דמהמשנה ומהש"ס שם אין ראי' רק בקטן אחר ח' דבזה ליכא מצוה דאורייתא. אבל בגדול המחויב בדבר מה"ת שפיר הו"א דדוחה שבת. ולזה הביא ראי' מהא דשלב"ז אינו דוחה יו"ט וכל שלב"ז בכלל ומכ"ש שבת ומיושבים דברי הכ"מ וראי' לכאורה לד' המחצה"ש הנ"ל

ג') אמנם הדבר נסתר מהא דקאמר בשבת קל"ז במל של ע"ש בשבת הכא מצוה ומבואר דגם אח"ז יש מצוה בקטן. ולכאורה יש לומר כיון דעכ"פ מדרבנן יש, מצוה וא"כ לפמ"ש זקיני הגאון במנחת יהודא או"ח סי' כ' להוכיח דגם בעשה מצוה דרבנן פטור בטעה בד"מ יעו"ש וא"כ שפיר קאמר הכא מצוה כיון דעכ"פ יש מצוה דרבנן, אכן בגוף הדבר אי פטור בעשה מצות דרבנן כבר הארכתי בזה בקונטרסי לסוגי' דכבתה זקוק לה דהדבר תלוי אי פטור רק בעשה מצוה או גם בטרוד מצוה ולמ"ד דוקא עשה מצוה א"א לומר דבמצוה דרבנן פטור ורק למ"ד טרוד מצוה יש לומר דגם במצוה דרבנן נקרא עכ"פ טרוד מצוה. ובזה נסתר ראיות זקיני ז"ל שם מהא דפסחים ע"ב דפריך הש"ס והאר"י חייב אדם לשמח אשתו סמוך לוסתה דהיא רק דרבנן. ולהנ"ל אין משם ראי' דהרי כתבו תוס' שם דהסוגי' קאי למ"ד דגם טרוד מצוה פטור ומשו"ה שפיר גם במצוה דרבנן פוטרת ומצאתי ג"כ למר אחי הגאון ז"ל באהל יהושע ח"ר סי' ס"ד אות ח' כתב ג"כ חילוק זה לענין מצוה דרבנן יעו"ש. ובלא"ה לענ"ד אין ראי' משם דהרי הש"ס פריך שם והאיכא מצות עונה ומשני שלא בשעת עונתה ופריך והאר"י חייב אדם כו' ומעתה לפ"ז הנה בתורה כתיב עונתה לא יגרע וזמן העונה אינו מפורש ובכתובות ס"א מפרש העונה דכל אחד ואחד והדבר ברור דהגם שאין הדבר מפורש בקרא מ"מ כ"א מחויב מה"ת בזמן שקבעו חכמים ודומה למלאכת חוה"מ דהדבר נמסר לחכמים והוה מה"ת וה"ה במצות עונה דמפורש בקרא סתם עונתה נמסר הדבר לחכמים והוה ד"ת ממש וזה בכלל עונתה ולא כתיב עונה רק עונתה והיינו עונה של כל אחת ואחת כפי הראוי לה ונמסר הדבר בפירוש לחכמים. וכעין זה כתב הר"ן בסוף כתובות לענין כתובה דכתיב סתם כמהר ותלתה בדעת חכמים כאשר יאמרו הם יהי' מה"ת יעו"ש, וה"ה בנ"ד. וא"כ כיון שאמר ר"י חייב אדם בסמוך לוסתה א"כ זה בכלל העונה והוה מה"ת כמו כל זמני עונה וז"ב לענ"ד. וא"כ אין ראי' משם ושפיר יש לומר דרק בטעה במצוה דאורייתא פטור וא"כ מפורש בש"ס דגם אחר ח' הוה מצוה מה"ת כדברי הכלבו הנ"ל

ד') אמנם כן לכאורה עדיין יוקשה דחז"ל בעצמם מנ"ל דיש מצוה בזה דהרי בקרא מבואר רק ביום השמיני כדברי המחצה"ש הנ"ל. והנה לכאורה אדרבה יש להביא ראי' דאין המצוה רק ביום השמיני דהרי בשבת קל"ב ע"א קאמר חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי דאי מחד הו"א שביעי הוא דלא מטי זמני' אבל משמיני ואילך זמני' הוא. מבואר דקרא ממעט תשיעי וע"כ דאין המצוה בתשיעי ורק בשמיני. ואולם ז"א דא"א לומר דהפירוש בסוגי' למעט תשיעי מהמצוה דהרי בפירוש מצינו במשנה בשבת הנ"ל נימול לתשיעי לעשירי כו'. ובע"כ דאין הכונה למעט תשיעי מהמצוה ורק קודם שידענו דמילה דוחה שבת שפיר הפירוש למעט תשיעי לגמרי. אבל בתר שידענו דמילה דוחה שבת דרשינין המיעוט דממעט תשיעי דאינו דוחה שבת דאם נדרוש דממעט לגמרי תשיעי הוה קולא ואם ממעט שבת הוה חומרא א"כ לחומרא דרשינין דהו"א הואיל וזמני' הוא דוחה שבת כמו שמיני קמ"ל דלא. אמנם כן שוב מוכח מקרא אדרבה דגם בתשיעי המצוה דאל"כ למ"ל קרא דאינו דוחה שבת וע"כ כדקאמר הש"ס דמשמיני ואילך זמני' הוא והו"א דדחי וקמ"ל דלא ועכ"פ מוכח דמצוה יש בזה. והנה נתוכחו עמי בזה חתני הרה"ג מו"ה יוסף מרדכי שליט"א האבד"ק גאליגורא וידידי הרב החריף ובקי מו"ה אברהם משה גערטנער שליט"א מפה"ק דהפירוש בגמרא למעוטי תשיעי הוא שלא נימא דמצוה משמיני ואילך ואין קפידא למול דוקא בשמיני וקמ"ל קרא דצריך דוקא בשמיני ואם לא מל בשמיני עובר בעשה והאריכו להוכיח דע"כ הפירוש בגמרא כן הוא ושניהם לדבר אחד נתכונו. אכן אנכי על משמרתי אעמודה דא"א לומר הפירוש כמו שפירשו המה. דהרי כבר הקשה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב להסוברים דמל קודם זמנו א"צ להטיף ד"ב מהא דמנחות ע"ב ואי אמרת נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת וא"כ גם במילה אם קודם ח' כשר אמאי דוחה שבת. והשאג"א בסי' נ"ב תירץ דהרי גם אם קודם זמנו פסול קשה דהרי נוכל למול אחר השבת ואף דזריזין מקדימין למצוה מ"מ זה אינו דוחה שבת כמבואר במנחות שם דרק בהקטרה הואיל וניתנה שבת לדחות בשחיטה וא"כ במילה שפיר קשה ועכצ"ל דרק בקצירת העומר אמרינין כן כמ"ש תוס' שם ולא במילה יעו"ש