גבעת הלבונה קצה

נראה דבאמת כל הנלמדים מקרא דמלאכי המה מה"ת ואף שאינם מפורשים בקרא מ"מ היא ממילי דסברא דהוה כמפורש כמבואר בכתובות כ"ב ע"א למ"ל קרא סברא היא ובקידושין י"ג סברא הוא וביומא פ"ב ורוצח גופי' סברא הוא מבואר דכ"כ אלים כח הסברא. וא"כ גם זה היא סברא הקריבהו נא לפחתך הירצך ומצד הסברא אין להקריב לגבוה דבר שאינו מרוצה לשלטון וא"כ מאליהם הי' יודעים שפסול והוה מה"ת ממש ושפיר הוכיחם ע"ז וז"ב לענ"ד. ואף דמלשון הכ"מ שכתב אפי' אי לא הי' בה איסור מן התורה הי' לנו לפוסלה מקרא דהקריבהו נא משמע קצת דמשום הקריבהו אין האיסור מה"ת. בע"כ דאין כוונתו רק אם לא הי' לנו איסור שנלמד מקרא מ"מ הוה ג"כ מהא דהקריבהו אסור דאורייתא ומצינו בקדמונים שנשתמשו בלשון אינו מה"ת לדבר שלא נלמד מקרא אף שהוא מן התורה ממש ולדוגמא עיין בתו"י הנדפס בגליון ש"ס ווילנא יבמות צ"ג ע"א דבכל מקום דאמרינין אדם מקנה דשלב"ל לא משמע שיהא מדאורייתא דאי הוה דאורייתא לית מאן דפליג יעו"ש ובע"כ דאין הכונה דמה"ת אדם מקנה דשלב"ל ורק מדרבנן לא כמובן. ורק דהכונה דאין לימוד ע"ז מקרא אבל הוא מסברא ובאמת הוא דין תורה יעו"ש ותבין. וגם הכ"מ כיון לזה דאינו מפורש בקרא אבל אה"נ אף אם נימא דדרשה דמן הבקר היא אסמכתא מ"מ מטעם הקריבהו נא פסול מה"ת ממש ורק דאין מפורש בקרא והוא מסברא וז"ב

ומצאתי בעז"ה ראי' גדולה לדברי דאיסור הקריבהו הוא מצד הסברא ומה"ת היא ממקרא מפורש בפ' אמור אשר יהי' בו מום לא יקרב כו' כי כל אשר מום בו לא יקרב ופירש"י כי כל אשר בו מום אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך יעו"ש וברא"מ שזה נתינת טעם כיון שיש בו מום א"כ אסור מטעם הקריבהו נא לפחתך יעו"ש מפורש דזה סברא ומן התורה היא ומשו"ה נתנה תורה טעם להאיסור בסברא זו. וא"כ שפיר תמה מלאכי הקריבהו נא לפחתך דזה באמת איסור תורה וראי' גדולה למ"ש בשיטת הכ"מ דאפי' אם דרשה דמן הבקר אסמכתא היא לדעתו מ"מ פסול דהקריבהו הוא מה"ת. ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ בפי"א מה' שחיטה ה"ו כמה קושית על הכ"מ משום דסובר בדעת הכ"מ דגם בתר קרא דמלאכי הוא דרבנן. ובדברינו מיושבים כל הקושיות דבאמת היא דין תורה גמור וגם החת"ס בחיו"ד סי' ע"ב פלפל בדברי הכ"מ ותלי"ת ביארתי דבריו בטוב

ב') ומעתה כיון שעלה בידינו דאיסור דהקריבהו הוא מן התורה שוב יוקשה קושיתי הנ"ל דלמ"ל במנחות שם קראי דטרפה פסול הרי בל"ז פסול ובזה ל"ש תירוץ הכ"מ. ואמת הדבר דשם במנחות ובתמורה כ"ט ילפינין מג' קראי ממן הבקר וממשקה ישראל ומכל אשר יעבור. והנה קרא דממשקה ישראל נצרך להרבה דברים ג קרא דכל אשר יעבור דקאי במעשר נצרך דמעשר לא נלמד מהקריבהו נא דגם בע"מ כשר בו ונוכל לומר דגם הקריבהו ל"ש בזה וצריך קרא והקושי' רק אקרא דמן הבקר דלמ"ל הרי בל"ז פסול מטעם הקריבהו ולכאורה נראה דהנה קשה בקושית הש"ס שם וטרפה מהכא נפקא מהתם נפקא והרי קיי"ל דבקדשים בעינין שינה הכתוב לעכב ובכ"מ בזבחים ומנחות קאמר אשכחן למצוה לעכב מנ"ל וא"כ משו"ה צריך ב' קראי בטרפה לעכב ומה פריך הש"ס וחידוש שלא העירו בזה. ולכן הי' נראה דחדא קושי' מתורצת בירך חבירתה דהש"ס ידע דנוכל ללמוד טרפה מקרא דמלאכי ורק דאעפ"כ יש לומר דצריך עוד לעכב ולזה פריך מהתם נפקא ולמ"ל ב' קראי לעכב ומשני צריכותא לכולהו קראי וממילא יש ב' קראי לכל דבר הך דהקריבהו והני קראי ופסול גם בדיעבד ולזה הוצרך הרמב"ם להביא קרא דמלאכי והש"ס הוצרך להביא קראי דמן הבקר ושאר קראי בכדי דיהי' שינה עליו הכתוב לעכב ומיושב קושית הכ"מ וקושיתי הנ"ל בפשוט. ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים מ"ז ע"ב בהא דצריך שה ולא בכור והרי ילפינן מבמסת ידך דחוקה באה רק מחולין וע"כ הך שה דרשה גמורה היא דבמנחות ילפינן מהך דממשקה ישראל לענין טרפה יעו"ש. ובהנ"ל מיושב דצריך ב' קראי לעכב כמו במנחות הנ"ל ודוק

ג') ואמנם גוף הקושי' שהקשיתי על קו' הש"ס מהתם נפקא דהרי צריך קרא לעכב יש ליישב בל"ז דהנה יש לדקדק דהש"ס קאמר מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכל אשר יעבור תחת השבט כו' ומאוד תמוהים דברי הש"ס דמדוע הקשה מב' כתובים מקרא דממשקה ישראל ומכל אשר יעבור ולא מצינו שהש"ס מקשה מב' כתובים בקושי' אחת ורק מקודם הקשה מפסוק א' ואח"כ מהשני או דמקשה בלשון ועוד וכאן הקשה מב' קראי כאחד. ואמנם השטמ"ק בגליון גורס בש"ס א"נ ונראה דרצונו ליישב זה. ואולם לא הועיל דעדיין יוקשה מדוע הקשה מב' כתובים ובפרט דגם על הב' כתובים קשה דלמ"ל הני ב' כתובים והקשה על קרא דמן הבקר והביא ב' כתובים והו"ל לבאר שלא יוקשה גם עליו למ"ל ב"כ ומאוד תמוהים דברי הש"ס ואין תח"י מפרשי מנחות לראות אם העירו בזה. אכן נראה ע"פ הנ"ל דהש"ס לא מצי להקשות מחד קרא דיש לומר דצריך לעכב ולזה הקשה דיש ב' קראי וממילא נדע גם לעכב ולמ"ל מן הבקר ומיושב קושי' הנ"ל. אמנם כ"ז לפי קושית הש"ס אבל לתירוצא דש"ס דכולהו צריכי וא"כ שוב ליכא רק חד קרא לכל א' וא"כ שוב נכונים ג"כ דברינו דהוצרך הרמב"ם להביא הך דמלאכי לענין דיעבד. והגם דלפמ"ש תוס' במנחות ו' שם בד"ה כתב דכיון שיש ג' קראי שוב נלמד ממשקה ישראל גם בהי' לו שעה"כ שוב יש ב' קראי לכל חד. ואולם אין הדבר מוסכם דתוס' בחולין ק"מ כתבו להיפוך דגם בתר שיש ג' קראי כל א' למילתי' וכבר העיר בזה בגליון הש"ס במנחות שם וא"כ גם הרמב"ם יסבור כן וליכא רק פסוק א' ונצרך הקריבהו שיהי' שינה לעכב וכנ"ל וא"ש הכל ודוק

ד') ובאמת דמסוגי' יש הוכחה גדולה למ"ש באות א' דהך דהקריבהו הוא דאורייתא אף דנלמד מקרא דמלאכי. דהנה קשה מאוד בהא דפריך הש"ס מהתם נפקא ממשקה ישראל והרי זה רק מקרא דיחזקאל וקרא דמן הבקר הוא מה"ת. ולכאורה ראי' מזה לדעת הכ"מ דדרשה דמן הבקר אסמכתא היא ושפיר פריך דממשקה ישראל נפקא כיון דגם מלימוד הזה דמן הבקר היא רק אסמכתא. ואולם לתירוץ השני של הכ"מ דמה"ת היא קשה. והנה לכאורה הי' נראה לומר דהרי כבר הקשיתי דלמ"ל קרא דמן הבקר הרי בל"ז אסור מקרא דהקריבהו נא. ונראה עפ"מ שפלפלתי זה כבר בתשובה לבאר דברי הש"ס במנחות שם דקאמר במליקה שכן קדושתה אוסרתה דהיא דעיקר הפסול דממשקה ישראל היא משום דאין זה כבוד המקום להקריב לפניו דבר האסור לנו ואם בנוגע לבו"ד אמרינין מה דעלך סני לחברך לא תעביד מכ"ש בנוגע לכבוד המקום להקריב לפניו דבר האסור לנו וכ"ז רק בדבר האסור לנו מתחילה ואנו מקריבים אותו לגבוה אין זה כבוד הש"י אבל במליקה אנו מביאים עוף הראוי לנו ורק השי"ת ציוה להקריבו באופן הזה במליקה א"כ ל"ש בזה דעלך סני דאדרבה זה שאנו מולקים היא משום שכך רצוצו ורצונו זה כבודו וזהו הפירוש שכן קדושתה אוסרתה דאדרבה קודם שהקרבנוהו הי' ראוי' גם לנו והארכתי בזה. ומעתה נראה דזה באמת חד פסולא עם קרא דהקריבהו נא דזה ג"כ ענין א' וכיון שאין להקריב לשרים מטעם שאין זה כבוד להקריב דבר האסור לנו וא"כ זה ג"כ ממילי דסברא גבוה מה"ת ומיושב קושיתי הנ"ל דלא פריך הש"ס מהקריבהו דבאמת הש"ס דפריך ממשקה ישראל הוא מהקריבהו דשני המקראות ענין אחד להם ואב אחד לכולם הסברא