גבעת הלבונה קצד

ממשקה ישראל כמו מן הבקר דאמרינין ולא טרפה בעינין ודאי טרפה וספק נתמעט אף דמותר באכילה מ"מ אינו ודאי רק ספק כמו כן אם מממעינין ממשקה ישראל בעינין שיהי' ודאי ואין שום חילוק בין אם הלימוד מזה או מזה אם בעינין מן הבקר ודאי גם בזה בעינין שיהי' מותר לישראל בתורת ודאי ותמה אני על הגאונים ישויע"ק וברוך טעם שרצו לחלק בזה וז"ב

ה) אפס מה שקשה לענ"ד ע"ד החוו"ד שם דהרי לדבריו שם דבמקום שהתורה כתבה בלשון קום ועשה בזה ודאי נתמעט ספק כמו בקרא דאשר יעבור וכדומה. דא"כ בטרפה דכתיב קרא זאת החי' ודרשו חז"ל חי' אכול וא"כ כיון דבקרא כתיב זאת החי' אשר תאכלו למעט טרפה א"כ גם ספק נתמעט דהתורה התירה לאכול רק אותה שהיא חי' וא"כ א"צ כלל לכל התירוץ דאשר יעבור רק דבאיסור טרפה גם ספק אסור דבעינין בודאי חי' ולא ספק ונמצא דספק טרפה שניא היא מכל איסורים שבתורה דבהו ספיקא מותר ובספק זה אסור ולק"מ קושית הקדמונים ומדוע הוצרך לבא להך דאשר יעבור. ואמנם הגאון מלייפניק שם בהגהותיו תמה ע"ד החוו"ד מהטמאים דכתיב אותה תאכלו יעו"ש. ומזה באמת אין קושי' כ"כ דשמא באמת טמאים אסורים מספק. אבל מטרפה יוקשה בודאי דלמה הוצרך לבא להא דספק אסור לקרבן. אכן נראה בדעת החוו"ד דסובר דרק במקום דכתבה תורה בקום ועשה ועיקרה לעשה כגון בקרא דאשר יעבור וכן בקראי דאתרוג ומצה דעיקרם לעשה וכמו כן בקרא דבתולה לכה"ג דבאמת בכה"ג צריך שיהי' לו אשה דוכפר בעדו ובעד ביתו בעינין בזה. שפיר אמרינין דנתמעט ספק. אכן בקרא דאותם תאכלו גבו טמאים וכן בקרא דזאת החי' אשר תאכלו דאם אוכלם אינו מקיים עשה ועיקר הקרא הוא רק לשלילה מה שלא יאכל א"כ הוה כאילו נכתב בקרא בפירוש שאינה חי' לא תאכל וכן מינים טמאים דהרי עיקר הקרא אתי רק על הלאו הבא מכלל העשה ולא לעשה ורק נכתב בקרא בלשון קום ועשה ומכלל הן אתה שומע לאו הוה כנכתב הלאו בפירוש וא"כ שפיר אין איסור בספק ורק בקרא דמן הבקר או אשר יעבור וכן ממשקה ישראל דנכתבו באמת לקום ועשה שפיר אמרינין ודאי ולא ספק וצדקו דברי רבינו הגאון חוו"ד ז"ל ובזה יש לפלפל בענין נבילה דאם וזבחת הוה עשה וקיים עשה בזביחה שפיר יש לומר דספק אסור בנבילה מה"ת אף להרמב"ם ועיין בפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה שהאריך בזה אי וזבחת הוה עשה יעו"ש. ועכ"פ טרפה בודאי דהך זאת החי' אינה עשה ושפיר להרמב"ם ספק מותר מה"ת ורק לקרבן אסור מה"ת וכנ"ל

ו') ואם כנים אנחנו בזה יש ליישב קושית התוס' בזבחים דף ע"א ע"ב שהקשו למאן דמוקי לה בולד טרפה מה מועיל הא דירעו דהרי אסורה להדיוט ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יעו"ש. ובהנ"ל יש ליישב דהנה כבר הקשה הש"ס בזבחים שם דנבטיל ברובא ומשני דבע"ח חשיבי ולא בטלי והנה כבר העלה זקיני הגאון במנחת יהודא חיו"ד סי' י"ז דאיסור דרבנן דבר חשוב שנתערב דאינו בטל מחמת חשיבותו בזה לכ"ע מותר לבטל חשיבותו שיובטל ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה יעו"ש. ומעתה לפ"ז יש לומר דהש"ס דמשני בולד טרפה אין הכונה בולד טרפה ודאי רק דקאי אהא דמשני בנפולה ופריך נפולה נמי ליבדקה וע"ז משני בולד טרפה דהיינו שנשחטה האם קודם בדיקה וילדה ולד קודם שחיטה דגם הולד היא ספק טרפה דגם האם אם נשחטה קודם מעל"ע היא רק ספק טרפה וא"כ כיון דרק ספק טרפה ומה"ת מותר ורק אסורה דרבנן וכיון שנתערבה ברוב א"כ אף דדבר חשוב ל"ב מ"מ מותר לשוחטו ולבטל מחשיבותו הואיל וגוף האיסור דרבנן וכדברי זקיני זצ"ל ומותרת באכילה. וזה רק לאכילה אחרי פדיון אמנם להקרבה דבזה גם ספק אסור מה"ת וכנ"ל בשם החוו"ד שפיר אין עצה ולזה ירעו ומיושב קושית התוס' הנ"ל. ואם נאמר כשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן בידים מיושב קושית התוס' בל"ז אף אם נאמר בולד טרפה ודאי מ"מ כיון שנתערב ורק דד"ח אינו בטל ועכ"פ היא רק דרבנן ושפיר מותר לפדותו ואין זה בכלל להאכילו לכלבים ודוק

והנני בזה מורך אוהבך שמח ומשתעשע בתורתך

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

סימן נ"ג

הנה בתשובתי הקודמת הבאתי שפלפלתי בקונטרס מיוחד בהא דמנחות ה' בענין טרפה להקרבה וכדי שיהי' הענין שלם אציג פה הקונטרס הזה

א') שם בש"ס מן הבקר להוציא את הטרפה. והנה הרמב"ם בפ"ב מאיסורי מזבח ה"י כתב דטרפה אסורה להקרבה משום הקריבהו נא לפחתך כו' והכ"מ תמה דהרי בסוגיין ילפינן לה מקרא ותירץ דכונת הרמב"ם אפי' אי לא הי' בו איסור מקרא הי' אסור מהא דהקריבהו נא יעו"ש. וכ"ז שייך רק לתרוצי דברי הרמב"ם אבל עדיין יוקשה למ"ל מן הבקר הרי בל"ז פסול משום הקריבהו נא ולכאורה נראה משטחות לשון הכ"מ שם דפסולא דהקריבהו אינו מן התורה רק מד"ק מקרא דמלאכי וא"כ שפיר צריך קרא כדקאמר הש"ס בכ"מ וביומא ע"א עד דאתי יחזקאל מאן אגמרינהו וצריך הקרא שיהי' פסול מה"ת וגם עד דאתי מלאכי ולק"מ על הקרא ורק בהיפוך קשה. על הרמב"ם למ"ל קרא דמלאכי ובזה שפיר תירץ הכ"מ. אכן באמת א"א לומר כן דהאיך אפשר לומר בדעת הכ"מ דפסולא דהקריבהו אינו מה"ת דא"כ הרמב"ם פסול מפורש בתורה ומביא דברי קבלה ובשלומא לתירוץ ראשון של הכ"מ דדרשת הש"ס רק סמך בעלמא שפיר נוכל לומר דמשו"ה הביא קרא דמלאכי. אבל בתירוץ השני הרי סובר הכ"מ דבאמת דרשה גמורה היא ואיך נוכל לומר דהרמב"ם הביא קרא דד"ק לכונת אפי' לא נאמר בקרא הרי אדרבה זהו מד"ק והקרא הוא מה"ת

ולכן נראה דהנה באמת כמעיין בקרא דמלאכי שם יראה איך הנביא הוכיחם בשם ה' שמגישים לחם מגואל ואמר להם ואמרתם במה גאלנוך וכו' וכי תגישו פסח וחולה כו' הקריבהו נא כו' אמר ה'. הרי דהנביא הוכיחם בשם ה' על שהקריבו פסח וחולה ואמרו שאין רע ושאלם אם יקריבו כזה לפחתך. ולכאורה הרי איסור זה הוא רק אחר שאמר להם דברים אלו וקודם שהודיעם זה לא הי' בו שום פסול ומדוע הוכיחם לומר שהשלחן מגואל. ובשלמא פסח יש לומר דמיירי שהבהמה בע"מ שכבר הוזהרו. אבל חולה הגם דבבכורות מ"א ילפינין מקרא דמן הצאן להוציא חולה אמנם לסברת הכ"מ הנ"ל דדרשת מן הבקר לטרפה היא רק מדרבנן א"כ מכ"ש דדרשה להוציא חולה היא מדרבנן וא"כ קודם שאמר להם מלאכי זה לא הוזהרו ע"ז עדיין. וגם על פסת קשה לומר דהכונה על בע"מ דבזה לא הוצרך לשאול הקריבהו נא לפחתך דהרי בפירוש הזהירה תורה ע"ז. ובאמת נראה לפרש בזה הקרא דמלאכי שם וכי תגישו פסח או חולה ותאמרו אין רע והיינו עפ"מ דקאמר בבכורות י"ד דרע היינו בע"מ. ותאמרו שאין זה בע"מ שאסרה תורה וע"ז שאלם הקריבהו נא לפחתך. ואף דבסוכה ד"ל דריש להך קרא דפסח שהיא מום היינו הקרא השני שם במלאכי. אבל קרא הראשון שפיר י"ל דמיירי בפסח כזה שאינו בכלל פסח האסור משום בע"מ ואקצר. ועכ"פ לשיטת הכ"מ קשה דאיך הוכיחם הקריבהו נא אם לא נדע עדיין שהוא אסור. ולכן