גבעת הלבונה קפט

הפסולים אין איסור ובע"כ דטרפה שאני משים הקריבהו וכפירש"י הנ"ל ודבריו המה לאחדים עם פירש"י הנ"ל ובהלכה י"א בשחטו ונמצא טרפה כתב שוב הר"ז תצא לביה"ש ולא כתב איסורא דזה רק פסול וכנ"ל, ואולם במחוסר אבר בפנים שנלמד מקרא דתמימים יהי' לכם וזה עשה ואם עובר הר"ז עובר בלאו הבמכ"ע ובפרט דזה כעין בע"מ כתב שוב אסורה למזבח והיינו דחוץ הפסול יש בזה ג"כ איסור והביא ג"כ הקרא וכתב הרי הוא אומר תמימים יהי' לכם והיינו דא"כ המה מעין בע"מ ומשו"ה אסורים ג"כ ומבוארים דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעזהי"ת

ומעתה מיושב קושית הכ"מ הנ"ל דהוצרך הרמב"ם להביא קרא דהקריבו בכדי שנדע שיש בזה איסור שחיטה וכדברי הש"ס ורש"י בזבחים הנ"ל דזה לא נשמע מקרא דמן הבקר וקרא דמן הבקר לא הוצרך להביא כמו שלא הביא הקרא על מוקצה ונעבד וכנ"ל והש"ס הוכרח להביא קרא דמן הבקר להיכא דנמצא טרפה אחר שחיטה דזה לא נלמד מהקריבהו וכנ"ל ואף דהש"ס קאמר דצריך קרא להקדישה ובסוף נטרפה ומשמע דנודע שנטרפה אחר ההקדש וא"כ בזה הי' יכול להביא קרא דמלאכי. ואולם יש לומר דלא נודע לנו רק אחר שחיטה וכגון שהקדישה במעי אמה דבודאי נטרפה אח"כ או שנמצא בה טרפות כזה שניכר שנעשה מחדש אחר ההקדש ויצויר בכמה גווני. ועכ"פ כיון דנמצא אחר שחיטה ל"ש בזה פסול הקריבהו וצריך קרא דמן הבקר ומיושבים קושית הכ"מ וקשיותי הנ"ל ודברי הרמב"ם מבוארים באר היטב בעזה"י עיין בזה. ועכ"פ יצא לנו דקרא דמנחות דף ה' נצרך רק במקום שנשחט בחזקת כשר ונמצא טרפה אח"כ אבל בנודע הטרפות קודם שחיטה בל"ז פסול מקרא דהקריבהו. ומעתה שפיר קאמר הש"ס מצותו בכך מה תאמר דיכול לשחוט טרפה וכקושית החריף הנ"ל ז"א דאם נודע שהיא טרפה בל"ז אסור וא"צ קר דמן הבקר ועיקר קרא נצרך רק להיכא דנודע אח"כ ושפיר הוה מצותו בכך ומיושב קושית החריף הנ"ל ודוק

ג') ובזה נראה לענ"ד ליישב קושית הטוטו"ד במהדו"ק סי' ל' בהא דפריך הש"ס בחולין י"א ור"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא מפסח וקדשים ולא הקשה מסתמא מכל הקרבנות מהקרבתן שמא טרפה הוא ובמקום נקב שחיט יעו"ש שהאריך בהסברת הקושי'. אכן להנ"ל מיושב דהכי אין איסור להקריב קרבן טרפה רק משום הקריבהו נא וזה רק בנודע שהיא טרפה וכנ"ל. וא"כ אם אין לנו שום ידיעה שהיא טרפה אין בזה שום איסור ורק על האכילה שפיר הקשה אבל מהקרבה לק"מ. ואי דאיך יופטר בקרבן זה שמא טרפה היא זה בודאי לק"מ דאם בכל הקרבנות כך דאין לברר שמא במקום נקב שחט בודאי דכך ציותה תורה דגם בקרבן כזה יוצא ולא פסלה תורה טרפה בקרא דמן הבקר רק באם ידוע שהיא טרפה ואם א"א לברר נפטר מחיובו בקרבן כזה ג"כ ולזה הקשה רק מאכילה ודוק כי קצרתי. ובזה נראה לפרש הקרא במלאכי שם ואמרתם במה גאלנוך כו', וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך. והיינו דהמה אומרים שאין בזה יסור רק שלא עלה לרצון וכדברי הצל"ח וזה אין רע שאין איסור בדבר. וע"ז אמר להם הקריבהו נא לפחתך והיינו דבאמת איסור יש בדבר וכנ"ל בדברינו ואקצר בזה

ד') אכן בגוף דברי הצל"ח הנ"ל הדבר מפורש להיפוך בזבחים דף ע"ז דקאמר ברובע ונרבע שלא יקרבו ורק בבע"מ פליגי וקאמר הש"ס מ"ש רובע ונרבע דלא חזו בע"מ נמי דלא חזו יעו"ש. ולפי דברי הצל"ח קשה דלא הקשה יותר אדרבה דהנה לכאורה לדברי הצל"ח קשה במשנה זבחים ע"א דנתערבו ברובע ונרבע ירעו כו' והרי אין בהקרבת רובע ונרבע שום איסור ומדוע לא יקריב כולן. אולם יש לומר כדקאמר הש"ס בדף ע"ב דקדשים מאוס יעו"ש ומשו"ה אין להקריבם. אבל הש"ס דרצה לומר דרובע ונרבע לא יקרבו ובע"מ יקרב לר"א ופריך מ"ש ולא הקשה יותר דאדרבה בע"מ דאסור בלאו מהראוי שלא יקרבו ורובע ונרבע שאין איסור יקרבו. ואמנם השטמ"ק כתב בכתובות ד' כ"ב דכשאמר הש"ס מ"ש ומ"ש ולא קאמר סתם מ"ש זה מזה הכוונה דאם באנו לחלק ראוי לומר בהיפוך יעו"ש. וכאן אם הי' הש"ס אומר מ"ש רובע ונרבע ומ"ש בע"מ הי' נוכל לומר ג"כ הכונה כנ"ל דאדרבה אבל הרי הש"ס פריך סתם מ"ש רובע ונרבע מבע"מ ולד' הצל"ח אדרבה. ועוד הדבר מפורש בחולין ד"פ ע"ב כל הפס לים שבשור ושה המה בלא ירצה ויש לאו בשחיטתן כמפורש בש"ס שם ומפורש להיפוך מדברי הצל"ח וכמדומני שזה כבר עוררני חתני הרה"ג מו"ה יוסף מרדכי שליט"א להקשות ע"ד הצל"ח מסוגי' זו דחולין

ולכאורה הי' נראה דהדבר תלוי במחלוקת דהנה הרמב"ם בפ"ג מאיסורי מזבח אחרי שחשב הפסולים לקרבן רובע ונרבע ומוקצה ונעבד כתב בהלכה ז' יראה לי שאע"פ שאין כל הפסולים האלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מה"ת לפי שלא נתפרשה אזהרתן יעו"ש והכ"מ תמה מסוגי' דחולין הנ"ל דהקשה ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין כו' הרי דלוקין על לאו הזה ועוד מדוע תלה הדבר בנראה לי וגם דהרי נתפרשה אזהרתן. והנה מה שפוטר גם או"ב בזה תירצו הכ"מ והלח"מ דסובר כפירוש התוס' בחולין שם דהכתוב נתקו לעשה אבל מ"ש דבכל הפסולים האלו אין לוקין משום שלא נתפרשה אזהרתן בזה דחקו לתרץ ולא תירצו כלום ומאוד תמוהים דברי הרמב"ם אכן לענ"ד נראה לפרש דבריו דהנה התוס' בזבחים ד"ט ע"ב ד"ה איתיבי' כתבו דאע"ג דמקשינן תורה אחת לכל החטאות היא רק בדבר דכתיב בהדיא בחטאות גופי' ולא בשינו קודש דלא כתיב בחטאת יעו"ש והסברת דבריהם עפמ"ש הב"י באו"ח תמ"ב דבחלב נימוח אינו חייב בכזית בתוכא"פ וכתב הבית יצחק בחאו"ח סי' ז' לבאר הטעם משום דזה דנפש לרבות השותה הוא ריבוי והך דחייבין בכא"פ היא הלל"מ דהוא ג"כ ריבוי ולא קאי ריבוי אריבוי רק על דבר המפורש בקרא יעו"ש ובתשובה אחת הבאתי בזה מכמ"ק בש"ס. וא"כ זהו הסברת דברי תוס' הנ"ל דההיקש לא קאי רק על מה דמפורש בקרא דעל דבר שנלמד ממק"א או מריבוי הוה ריבוי אריבוי. ומעתה זה הפירוש בדברי הרמב"ם שלא נתפרשה אזהרתן ואין הכונה על לאו דלא ירצה ורק פסולייהו לא נתפרשה ורק המה נלמדים ממיעוטא דמן הבקר וכו' וכיון שגם בלאו דלא ירצה אין הדבר מפורש רק מריבוי דשור ושה וא"כ זה קאי רק על הפסולים המפורשים בקרא ולא על מוקצה ונעבד ורובע דנלמדים ממיעוט שאינו מפורש. והש"ס פריך רק על מחוסר זמן דמפורש בקרא ע"ז שפיר פריך ולילקי נמי משום לא ירצה אכן בהני פסולים שחשב הרמב"ם שאזהרת פסולייהו לא נלמד רק ממיעוטי ע"ז לא קאי הריבוי דשור ושה ומיושב שיטת הרמב"ם מכל הקושיות בעזה"י עיין בכ"מ ולח"מ שם ותראה שדברי הרמב"ם מפורשים באר היטב בדברינו בעזה"י. אמנם לכאורה עדיין קשה מספרי מפורש הביאו הרמב"ן ז"ל בספר המצות במצות ל"ת שהוסיף על הרמב"ם במצוה ד' שמרבה מקרא דכי תועבת מוקצה ונעבד ורובע ונרבע וטרפה וכו' וכל הפסולים שהמה בלאו דלא תזבח לה' כו' יעו"ש וא"כ בזה שוב בפירוש נתרבו אלו ואולם הרמב"ן כתב שם שהרמב"ם לא חשבם מפני שהוא לאו שבכללות יעי"ש. ויש לומר עוד דהרמב"ם הי' לו הוכחה מסוגי' דחולין הנ"ל דלית לי' כספרי הנ"ל מדהביא דרשה אחרת בע"כ דחולק על הא דספרי וכיון דדרשת הש"ס מיירי רק בפסולים המפורשים משו"ה כתב הרמב"ם דלא נתפרשה אזהרתן. ועכ"פ לשיטת הספרי מפורש האזהרת