גבעת הלבונה קפד

הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי דלענין ממון אוקמוה אדין תורה וכ"ז רק במעשה שבת למ"ד דרבנן דהוא רק איסור אכילה. אכן בחשב"ע דהוא אסור בהנאה שפיר פוטר ר"ש אע"ג דסובר חשב"ע דרבנן דאיסור הנאה אוקמוה גם לענין ממון וכנ"ל ומשו"ה לא הוכיח הש"ס מזה. וכן במקדש באיסוה"נ דרבנן אינה מקודשת כיון דא"ר מדרבנן ומיושב קושית השטמ"ק וקושית הרש"ל וקושית התוס'. ומעתה מיושב ג"כ קושית מהר"א ששון על הכ"מ הנ"ל דלענין שישאנה שפיר כתב הכ"מ דהוית א"ר מה"ת כיון דמיירי לענין איסור. אכן הש"ס בדף ל"ו הקשה לענין קנס שפיר הקשה דלענין ממון לא גזרו חז"ל וכנ"ל. ובזה יש לפלפל במה שהוכיח השטמ"ק בב"ק ע"א בשם הרמ"ה דקיבל דמים ולא משך כיון דמדאורייתא הוה מכירה חייב מדפריך הש"ס מ"ט דרבנן יעו"ש ולדברינו אין מזה הוכחה דבמקום שחז"ל גזרו בממון אדרבה גם מה"ת אינה מכירה כדמוכח מחשב"ע וכנ"ל. ומעתה מיושב קושיית הרב הנ"ל באות א' דבטבל דרבנן שחז"ל תיקנו האיסור גם לענין ממון דהרי הצריכו ליתן התרומה לכהן א"כ כיון שתיקנו בפירוש גם לענין ממון הוה כמו איסורי הנאה דצריך להחזיר הדמים להרמב"ם וכנ"ל ומיושב קושית הרב הנ"ל דשפיר בלוקח פירות ונמצאו טבלים אף דפטור מה"ת מטעם לקוח או משום פירות מ"מ כיון דחז"ל חייבו ליתן לכהן תרומה גם להלוקח שפיר צריך להחזיר הדמים ודוק ויש להאריך בישוב כמה קושיות עפ"ז כי יש בו כמה דברים מחודשים בעזהי"ת

ו) ובגוף הדבר דבאיסוה"נ צריך להחזיר הדמים גם באיסור דרבנן שהארכתי לעיל בטעמו של דבר. נראה לומר עוד. דהנה באמת בכל מקום שהמוכר קונה דמי המכירה הוא תמורת החפץ שנקנה להקונה בעד דמי המכירה ואם הקונה אינו קונה החפץ הנמכר לו הדבר ברור דאז אין המוכר קונה הדמים ובכל מקום שהם המה של הלוקח ומעתה לפ"ז לפ"מ שנראה לענ"ד לבאר דברי הר"ן בע"ז בר"פ כל הצלמים שכתב בזה"ל ואע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה ומכאן לחמב"פ של גוי שאפשר לישראל לזכות בו. והוה חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל. ובחת"ס או"ח סי' ק"פ נדחק בהבנת דבריו. ולענ"ד נראה עפמ"ש התוס' בפסחים כ"ו וב"מ ד"ל לענין עלה עלי' זכר פסולה והקשו הרי בעינן דניחא לי' ותירצו דאם כשר שוב ניחא לי' ושוב פסול ואע"ג דא"כ שוב לא ניחא לי' מ"מ בה"ג אזלינן לחומרא ופסול. ומעתה זהו הכונה בדברי הר"ן כיון שאם לא יזכה בו הישראל שוב הוה ע"ז של נכרי וחמץ וע"ז של נכרי יש לו דין ממון וממילא קונה אותם ואף דא"כ שוב אסור בהנאה ואין לו דין ממון מ"מ כיון שאם לא יקנה שפיר יש לו דין ממון וממילא קונה ואזלינן לחומרא ואסור וז"ב לענ"ד בביאור דברי הר"ן ודלא כמ"ש החת"ס שם בביאורו ועיין בהריטב"א בע"ז מ"ד שם ונראה מבואר מדבריו כמ"ש להמעיין היטב בלשונו שם. ומעתה לפ"ז יוצא דין חדש דישראל מישראל שפיר לא קנה חמץ. ומצאתי בתשובות ברית אברהם חאו"ח סי' כ"ה כ"ו פלפל הרבה בדין זה והביא ג"כ מדברי הר"ן ולא ביארו אבל מדבריו שם יוצא ג"כ דבאיסור הנאה אין שום קנין תופס בו. וא"כ כיון שאין האיסור הנאה נקנה להקונה א"כ אין המוכר זוכה בדמי המקח דלאו מידי יהיב לי' והוא אצלו בפקדון וצריך להחזירו אף שכבר אכל הלוקח האיסור כיון שלא נמכר לו הדבר והמעות של הלוקח ביד המוכר. ולפ"ז יש לפלפל באמת דבאיסוה"נ אף אם הי' המוכר שוגג בדבר ולא ידע שזה איסוה"נ מ"מ צריך להחזיר הדמים ורק באיסור אכילה דזה מטעם קנס דצריך להחזיר שפיר כתב הנימוק"י והובא בדברינו לעיל דבשוגג א"צ להחזיר גם באיסור תורה אמנם באיסוה"נ דבזה צריך להחזיר מטעם דלא קנה הדמים א"כ גם בשוגג וגם באיסור דרבנן צריך להחזיר הדמים אף שכבר אכל ושניא הוא מאיסור אכילה ודוק וכן נראה מלשון המחבר שם בהאי דינא שכתב ואיך בו דין מכירה כלל והיינו כמ"ש דלא קנה זה החפץ וזה לא קנה המעות וז"ב בעיני ודוק

כ"ז כתבתי לפלפל בדברי אאמו"ר הרב ז"ל והנני הכו"ח פה סאמבר

נפתלי הירץ במבאך ראבד"ק הנ"ל

סימן נ'

א') ראיתי ונתון אל לבי לעיין במה שהעלה המנ"ח במוסך השבת אות כ"ט דהורג טרפה בשבת פטור דכמת חשוב. וראיתי להגאון בית יצחק בחיו"ד סי' ז' הביא בשם תוס' רי"ד בשבת קל"ו שכתבו ג"כ בשם ריב"ם כדברים האלו. והוא תמה עליהם מכמה מקומות. ואחרי העיון נראה ליישב דבריהם ובמה דסיים אפתח

הנה תמה מביצה ל"ד בהא דבעי הש"ס מהו לשחוט ביו"ט ספק טרפה דבעיא בדיקה מי מחזקינין ריעותא או לא. ולדבריהם אם טרפה היא אין איסור כלל בשחיטתה ביו"ט עכ"ק והוא עצומה. ולענ"ד משיטה זו אדרבה ראי' לדבריהם. דהנה כבר תמה השאג"א בסי' ס"ד על איבעית הש"ס בזה דהרי מפורש במשנה בדף י"ז דמותר לשחוט מסוכנת ביו"ט והרי בעיא פירכוס ושמא לא תפרכס ואעפ"כ שרי ומפורש דספק טרפה מותר לשחוט ביו"ט והקושי' עצומה ותירוצו כבר דחה הפרמ"ג ביו"ד סי' ט"ו בש"ד סק"ג יעו"ש אכן נראה דהנה השאג"א תמה עוד שם על האיבעיא דהרי כמו שאסור לאכול ספק טרפה כמו"כ אסור לעשות ספק מלאכה ביו"ט וא"כ בודאי אסור בה"ג ומה בעי והוכיח מזה דבשהה מעל"ע הבדיקה רק דרבנן ומשו"ה בעי הש"ס יעו"ש. אכן מדברי הקדמונים נראה דמה"ת צריכה בדיקה ועיין בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ס"ו ועוד אחרונים וא"כ קשה הקושי' הנ"ל. ולכן נראה דהנה כבר הבאתי קושית הב"י דאין כאן איסור כלל אם הוא טרפה וממ"נ מותר לשחוט ביו"ט לשיטת הרי"ב הנ"ל. והנראה דהנה הדבר ברור דאף להרי"ד והמנ"ח דבשוחט טרפה פטור משום נטילת נשמה זה רק דאין בו חיוב אבל עכ"פ אסור מדרבנן דגזרינין אטו אינו טרפה דלא גרע מבן פקועה שהפריס ע"ג קרקע שטעון שחיטה מדרבנן מחמת גזרה אטו שאר בהמה וה"ה וכ"ש לענין שבת דגזרינן גם בטרפה אטו שאר בהמה וזה דבר שאין בו ספק כלל דא"א לומר דמותר גם מדרבנן וא"כ מיושב קושית הבית יצחק הנ"ל דכיון דעכ"פ גם בטרפה אסור מדרבנן שפיר בעי הש"ס אי אסור בספק טרפה דיש לומר דנהי דמחמת איסור טרפה צריך לבדוק זה רק משום דהוה ספיקא דאורייתא. אמנם מחמת איסור יו"ט דמה"ת ממ"נ מותר ורק מדרבנן שפיר יש לומר דמותר בספק וזהו איבעיות הש"ס ומיושב קושית השאג"א והב"י כ"א בירך חבירתה, [וזה אין לומר דאף אם נאמר דאסור מדרבנן זהו רק בשבת מגזרה דאינו טרפה אבל ביו"ט דאם אינו טרפה בודאי דמותר השחיטה דהוה לצורך ורק משום טרפה אסרינן וא"כ ממ"נ ל"ש הגזרה. דז"א דהגזרה היא אטו הריגת בהמה שאינו טרפה דלענין האיסור מה לי שחיטה מה לי הריגה וגזרינן אטו הריגת בהמה בריאה וז"ב] אמנם כן צריכים להבין טעם האיבעיא הרי באמת היא סד"ר ולקולא בכל מקום. אמנם הרי זה הוה דשיל"מ למחר ובדשיל"מ גם בדרבנן ספיקו לחומרא כמבואר בריש ביצה וכאן יכול לשחוט למחר. אולם א"כ שוב יוקשה קושית השאג"א דמה בעי הרי בודאי אסור דדשיל"מ ספיקו לחומרא: אכן נראה כיון דעוף הזה מפרכסת וא"כ יש לומר דל"ה דשיל"מ דיש לחוש שימות למחר ואין יכולים להמתין. ויש ג"כ סברא דאדרבה דאם ימות א"כ בודאי ממכה זו ימות וא"כ הוא טרפה בודאי ולא יועיל שחיטה דהרי זהו מה