גבעת הלבונה קפב

מה"ת ורק יודע שאסור הבשר מדרבנן מחמת שלא נבדקה כתקנת חז"ל וסובר בדעתו שהיא כשרה מדין תורה ואח"כ נודע שהיא טרפה והיינו שנודע לשניהם שהיא טרפה שגם המוכר לא ידע מזה אעפ"כ כיון שידע שלא נבדקה צריך להחזיר הדמים ומשו"ה לא קאמר בסיפא ונודע לו דבכאן נודע לכולם אח"כ וכל דברי הרמב"ם המה בדקדוק גדול ומעתה יובן ממילא שאין כאן שום יתור בזה שהביא הרמב"ם ז"ל לשון המשנה דמזה מוכח דרק במזיד שייך האי דינא וגם מוכת מזה דגם בה"ג שהי' רק מזיד על הבדיקה ולא על הטרפות ג"כ הוה מזיד וכ"ז מוכח רק מלישנא דמתני' והביא ג"כ הברייתא בכדי שנדע דלאו דוקא באיסור טרפה רק גם באיסורים שאין נפשו של אדם קצה בהם דינא הכי וכל דבריו המה בדיוק גדול. ומעתה עכ"פ הוכחנו דמיירי מתני' בלא בדק ומכרה בחזקת בדיקה. וא"כ למ"ל לומר ונמצאת טרפה הרי בל"ז אסורה וכדברי הריב"ש ובע"כ דמוכח מזה דרק באיסורי תורה הדין כן ולא באיסורי דרבנן ומשו"ה אם לא נמצא טרפה שפיר א"צ להחזיר ורק בנמצאת טרפה. ודברי הרמב"ם מפורשים במשנה ודוק היטב

ג) אמנם כן נהי שהוכחנו דשיטת הרמב"ם ז"ל מוכרחת במשנה דבאיסור דרבנן א"צ להחזיר בעד מה שכבר אכל מ"מ צריכין להבין טעמו של דבר מה נשתנה איסורי הנאה דרבנן דצריך להחזיר הדמים דלכאורה כיון שבאיסור דרבנן לא קנסינין לי' מדוע באיסוה"נ צריך להחזיר והכי חמור איסורי' עי"ז. אמנם התוס' כתבו בחולין ק"א דאיסוה"נ הוה חמור אבל זה רק לענין חלות איסור על חבירו ולא לענין קנס. וראיתי להסמ"ע בחו"מ סי' רל"ד סק"ו כתב הטעם דהדמים אסורים להמוכר ואף באיסוה"נ שאין תופסין דמיהם מ"מ המוכר עצמו אסור ליהנות מדמיהן כמבואר באו"ח סי' ר"נ משו"ה צריך להחזיר עכ"ד. אכן לענ"ד הדברים תמוהים דהרי אדרבה באו"ח שם מבואר באין חולק דהדמים מותרים אף להמוכר יעו"ש בטוש"ע סעיף ד' דאע"ג דלכתחילה אסור למכור מ"מ בדיעבד הדמים מותרים. ואמנם הטור באו"ח סי' תמ"ג הביא מעשה דר"ת שהתיר ירקות שקנתה השפחה בעד חמץ והב"ח והטו"ז שם פלפלו דבכוון הביא הטור שקנתה השפחה בלי ידיעתו של הישראל דאם הישראל עשה זה החליפין אסורים. אמנם הרבה מהאחרונים שם חולקים עליהם וסוברים דבחמץ שאינו תופס דמיו אף בה"ג החליפין מותרים יעו"ש. ובזה עמדתי על כונת התוס' פסחים כ"א ע"ב בד"ה ר"י אומר שכתבו בשם ר"י בשם ר"ת דלהכי אסור בכותח דשם בעליו עליו ויסברו שמכרו בפסח ע"י נכרי אי נמי יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי. והנה דבריהם תמוהים מאוד מה רצונם בזה שכתבו שמכרו בפסח ע"י נכרי א"נ יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ומה נ"מ אי יסברו כך או כך העיקר הוא רק שיחשדו שהנכרי קנה הכותח בפסח ובלומדי מס' פסחים עם תלמידיי יחיו לא זכיתי להבין דבריהם והרבה יגעתי לבאר הדברים ולא עלה בידי ותמהתי על מפורשי פסחים שביארו כל חמירא במס' זו ולא העירו כלום בדברי התוס' שאין הבנה כלל לדבריהם. אכן כעת בעיוני בזה זכיתי לעמוד על דבריהם. דבאמת הרי ר"ת פירש זה לתרץ שיטתו דס"ל דמותר להשהות כותח בפסח כמ"ש התוס' שם וא"כ לכאורה. איך נוכל לחשדו בזה הרי מי פתי יסור הנה שימכור בפסח כותח האסור בהנאה אף שמותר להשהותו כמ"ש מהרש"א שם. והרי אם ישהנו אחר הפסח יהי' מותר ואם מוכרו בפסח כיון שאסור בהנאה גם דמיו אסורים וזה דבר שאין הדעת סובלו לחשוד בן ישראל שיעשה כזאת במקום שיוכל להשהותו לאחר הפסח ויהי' מותר ודמיו יהיו מותרים ובפרט למ"ש הטו"ז ביו"ד צ"ט דלא מחזקינין איסורא לומר שנעשה בדרך שנאסר וא"כ כיון שאם מכרו בפסח הדמים אסורים למה לנו להחזיק איסורא שמכרו בפסח ואז נשארו הדמים באיסורם לעולם ביד מוכר. אולם הרי חמץ אינו תופס דמיו והדמים מותרים ושפיר אין כאן רק חשד שמוכרו באיסור אבל הדמים מותרים ושפיר חשדינן לי' בזה. אולם כבר נחלקו בהך דר"ת שהתיר החליפין אי רק שם כיון שקנתה השפחה החליפין מותרים או גם במכר בעצמו וכנ"ל והנה אם נאמר דרק שם התיר ר"ת כדברי הב"ח וטו"ז א"כ שוב אין לחוש שיחשדוהו שמכר בפסח דאז הדמים נשארים לעולם באיסורם ומדוע יעשה ככה אם מותר להשהותו ובע"כ דיחשדוהו שמכרו ע"י נכרי כהך מעשה דר"ת שקנתה שפחה ירק. ואולם אם הלכה דגם במוכר בעצמו התיר ר"ת שפיר יש לחוש שיחשדוה. שעבד איסורא ומכר הכותח בפסח כיון שהדמים מותרים שפיר חשדינן לי' שעבר ומכר בפסח, ולזה כתבו התוס' בדברי ר"ת לבאר עפ"י כל השיטות בדעתו דיסברו שבפסח מכרו ע"י נכרי להך שיטה דרק בשפחה התיר ר"ת ואף דשם התיר ר"ת רק בלי ידיעתו של בעל הבית ואם מכרו הוא ע"י נכרי אסורים הדמים לשיטה זו מ"מ יש לומר דיחשדוהו שטועה בזה וסובר דגם בה"ג הואיל ונעשה ע"י נכרי הדמים מותרים או שיחשדו שנעשה ג"כ בלתי ידיעתו. א"נ יסברו שבפסח מכרו הישראל לנכרי והיינו כהך שיטה דגם במכרו בעצמו הדמים מותרים ומבוארים דברי התוס' הנ"ל ודו"ק. והנה כ"ז בשיטת ר"ת אולם בדעת הש"ע בודאי אין ספק דסובר דאף במכרו בעצמו החליפין מותרים אף לדידי' דהרי לא העתיק הדין כמו שהוא בטור שקנתה השפחה רק סתם וכן בסי' ת"נ שם פסק בסתם דהדמים מותרים. ובפרט דכבר העלה הח"י בסי' תמ"ג שם דבאם קיבל דמים בעד החמץ בודאי מותרים לכ"ע גם לדידיה יעו"ש וכ"כ התויו"ט במשנתינו בבכורות דבזה שאין תופס דמיו הדמים מותרים לכ"ע יעו"ש. וא"כ דברי הסמ"ע תמוהים כיון שהדמים מותרים מדוע באיסוה"נ צריך להחזיר הדמים אף מה שכבר אכל ובפרט מה שהביא מסי' ת"נ בודאי תמוה דאדרבה שם מפורש להיפך וא"כ שוב קשה באיוסוה"נ שאין תופסין דמיהן מדוע פוסק הש"ע דצריך להחזיר הדמים לשיטתו בסי' תמ"ג ובסי' ת"נ. ולכאורה רציתי לומר דבאמת לכאורה יוקשה בהא דאיסור דרבנן אינו מחזיר לו אף מה שנתן יותר בעד דמי כשר מדמי איסור והרי הדמים האלו הוה זה נהנה וזה לא חסר. ועכצ"ל לפ"מ דמבואר בב"ק ד"כ דאם חסרו מעט מגלגלין עליו את הכל וא"כ כיון שעכ"פ חסרו דמי איסור שוב מגלגלין את הכל. וא"כ כ"ז באיסורי אכילה אבל באיסוה"נ שאין שוה כלום ולא חסרו כלום א"כ שוב הוה זה נהנה וזה לא חסר ומשו"ה צריך הוא להחזיר ואקצר בזה כי מצאתי שקדמני בזה הריט"א בבכורות שם באורך

ד) אכן לענ"ד עדיין יוקשה דהנה לענ"ד נראה ברור דהא דזה נהנה וזה לא חסר פטור הוא רק היכא שלא נתן לו עדיין השכר אבל אם כבר נתן לו השכר בזה א"צ להחזיר דהרי הטעם דהוא פטור בזה נהנה וזל"ח הוא משום דכופין על מדת סדום כיון שאינך חסר כלום מה איכפת לך במה שחבירך נהנה. ולכאורה צריך להבין הרי גם לאידך יש לומר כן כיון שאתה עביד למיגר ואינך חסר אם תשלם השכר מה איכפת לך בזה שהחצר אינו קיים לאגרא הרי זה נהנה ואתה אינך חסר. ועכצ"ל כיון שעדיין לא נתן השכר וזה תובעו אמרינן לבעל החצר האיך אתה תובעו הרי זה מדת סדום. וא"כ כ"ז אם לא נתן עדיין אבל אם כבר נתן השכר א"כ אדרבה שוב אמרינן להשוכר האיך אתה תובעו שיחזור לך השכר הרי הנך נהנה ואינך חסר מאומה יען דאתה עביד למיגר ומאי איכפת לך בזה שחבירך נהנה הרי זה מדת סדום דאם לא הי' מזדמן זה החצר היית שוכר אצל אחר ומה אתה חסר בזה שבעל החצר קיבל שכרו אף דלא קיימא לאגרא וז"ב לענ"ד בסברה ותמה אני שלא ראיתי