גבעת הלבונה קפא

ונודע שלא הראהו כו' השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו' הרי דבבכור קאמר רק ונודע שלא הראהו והיינו אף דבאמת ראינו אח"כ שהי' בו מום מ"מ כיון שלא הראהו אסור מטעם קנס כמ"ש התויו"ט שם וכן הוא בסמ"ע חו"מ שם ובנקוה"כ ביו"ד שם בהאי דינא. ומדוע קאמר בטרפה ונודע שהיא טרפה ולא קאמר ג"כ כמו בבכור ונודע שלא בדק הריאה והרי כבר הוכיח הריב"ש ז"ל בתשו' הקודמת שם דבלא בדק הריאה כלל אסורה לכל כיון ששוחט למכור הבשר הוה כמי שנתבטל בשבילו וכן הוא הדין ביו"ד קי"ט שם דבהמה שלא נבדקה כהוגן הדין כמוכר איסור דרבנן. וא"כ כיון דגם בכור שלא הראהו אסור רק מדרבנן וכן בהמה שלא נבדקה אסורה מדרבנן מדוע גבי בכור קאמר רק שלא הראהו וגבי בהמה קאמר ונודע שהיא טרפה ולא קאמר כמו בבכור ונודע שלא נבדקה וע"כ דרק בבכור שאסור בהנאה בזה אף בדרבנן יחזיר הדמים אף שאכל אכן בבהמה שלא נבדקה דרק מדרבנן אסורה ורק באכילה בזה אם אכל א"צ להחזיר הדמים ולזה קאמר רק ונודע שהיא טרפה והיינו איסור תורה ומפורש במשנה כדברי הרמב"ם ז"ל

ב) ונראה לומר עוד יותר בזה דבע"כ מוכח מהמשנה כדעת הרמב"ם ז"ל. דהנה המעיין בדברי הרמב"ם ז"ל יש לדקדק דהרי נודע שכל דבריו המה בדקדוק גדול ולא הביא שום דבר שלא יהי' בו תועלת והנה הך דינא דמוכר דברים האסורים הביא בהלכה י"ב במוכר בכור ובשוחט את הפרה הכל כלשון המשנה בבכורות שם, ושם בהלכה י"ג הביא ג"כ דברי המשנה הנ"ל ובהלכה י"ד כתב המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך כו' וכן כל המוכר דבר שאסור לאכול מה"ת כך היא דינו כו' אבל המוכר דבר האסור מד"ס וכו' וכל איסורי הנאה כו' והנה באמת תחילת דבריו המה מהברייתא דבכורות שם וכת"ק דבכל האיסורים הדין כן אף שאין נפשו של אדם קצה בהן. ואולם מה שקשה כיון שהביא דברי הברייתא בהלכה י"ד א"כ בהי"ב שמביא דברי המשנה היא ללא צורך שכל הדין מבואר בהלכה י"ד בכל האיסורים והחילוק בין איסורי תורה לדרבנן ובין איסורי הנאה וא"כ כל הדין מבואר ובאמת במשנה אינו מובא דין הברייתא והברייתא היא רק להביא מחלוקת ת"ק ורשב"א, אכן הרמב"ם ז"ל מדוע כפל דבריו להביא המשנה והברייתא כיון שבברייתא מבואר הכל. ואף שבברייתא אינו מבואר הדין דאיסורי הנאה דבריהם אמנם הרי הוא סיים כל הדינים ולכל היותר הי' לו להביא רק רישא דמתני' בבכור שלא הראהו דמזה נשמע דאיסוה"נ דבריהם הדין כן אבל סיפא דמתני' בשוחט הפרה אין לו להביא כיון שהביא דינא דברייתא בטבלים שהיא מאיסורין שאין נפשו קצה מכ"ש בטרפה שהיא לכ"ע כמבואר בבכורות שם. ובאמת בספרי הרמב"ם שהי' לפני הראב"ד חסר הך בבא דטרפה והראב"ד תמה ע"ז על דבר השמטה והמגדול עוז העיד שבספרי הרמב"ם באמת הי' גם בבא זו יעו"ש. ואני תמה על תמיהתו דאדרבה כל הבבא היא ללא צורך מאחר שהביא בהלכה י"ד דינא דברייתא ואין זה מדרכו של רבינו לכפול דבר א' ב"פ וזה דקדוק עצום. עוד אני מדייק בדברי הרמב"ם ז"ל דברישא גבי בכור כתב ונודע לו שלא הראהו למומחה ובסיפא בטרפה כתב רק ונודע והשמיט תיבת לו ובאמת במשנה שלנו מבואר ברישא ובסיפא ונודע לבד והרמב"ם בודאי הי' לו גירסא זו בספר המשנה שלו וצריך להבין מדוע נשתנה הלשון מרישא לסיפא ולכן נראה לענ"ד דדברי הרמב"ם המה בדקדוק גדול ובזה שהביא דברי המשנה אנו למדין הרבה. דהנה לשון המשנה בעצמה צריך ביאור השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה ולכאורה כל הלשון מיותר בשלמא ברישא קאמר השוחט את הבכור ושינה מלשון הברייתא דאמרה סתם המוכר בשר ונמצא בשר בכור בכדי שנדע דאף אם באמת הי' בו מום ורק שנשחט שלא ע"פ חכם משו"ה קנסוהו. להחזיר ומשו"ה קאמרה בלשון זה השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו להשמיענו זה דעיקר האיסור הוא מה שנשחט בלא התרת חכם. אכן בסיפא בבשר טרפה מה לנו בזה ששחטו הרי אין זה גורם האיסור ורק עיקר האיסור מה שהוא טרפה הו"ל לומר המוכר בשר לחבירו ונמצא טרפה ולמה האריכה המשנה בלשון וקאמרה השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה הלא דברי חז"ל המה בדקדוק גדול כל אות ומדוע הוסיפו כאן דברים הללו ותמה אני שלא עוררו ע"ז האחרונים מפרשי המשנה

ולכן נראה לענ"ד לבאר דברי חכמים וחידותם דגם בזה איכא למישמע הילכתא גבורתא. דהנה כבר כתב הנימוק"י בב"ב פרק המוכר פירות דהך דינא דמחזיר לו הדמים הוא רק במכרו במזיד ומשום קנסא וכן פסק הש"ך ביו"ד סי' קי"ט שם. והנה בודאי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ולכאורה מבואר הדין במשנה סתם ולא פירשה דמיירי רק במזיד. אכן כד נעיין שפיר נראה דהדבר מבואר במשנה. דהנה הרישא בשוחט את הבכור ולא הראהו הוא בודאי במזיד דהרי הוא יודע שלא הראהו לחכם. ואולם בסיפא אינו מבואר באיזה אופן מיירי. ואמנם נראה דבע"כ מיירי בסיפא ג"כ רק במזיד. דהנה לענ"ד נראה לחדש דאף דכתב הנימוק"י והש"ע הנ"ל דזה הוא רק במזיד מ"מ גם אם רק הי' מזיד בזה שלא בדק הבהמה אבל לא ידע שהיא טרפה ואח"כ נודע שהיא טרפה אף דבזה הי' שוגג שלא ידע שהיא טרפה מ"מ כיון שהי' מזיד בזה שלא בדק הבהמה שוב קנסינן לי'. וטעם הדבר עפמ"ש הפמ"א בתשובה והפרמ"ג ביו"ד בפתיחה לסי' ל"ה דאוכל מבהמה שלא נבדקה ונמצאת טרפה צריך כפרה דאינו אנוס ורק בעוף שא"צ לבדוק הוה אנוס ופטור ולא כן בבהמה שלא נבדקה דחז"ל הצריכו בדיקה. ומעתה לפ"ז אף דבשוגג א"צ להחזיר הדמים אף באיסור תורה הוא רק משום דהו"ל אונס דלא הו"ל למיסק אדעתי' שהיא טרפה. אמנם בבהמה שצריכה בדיקה ומכרה בלא בדיקה בחזקת כשרה ונודע אח"כ שהיא טרפה אף שבשעה שמכרה לא ידע מזה מ"מ כיון שעכ"פ ידע שצריכה בדיקה ומכרה בחזקת בדוקה אף דאם אח"כ לא נמצאת טרפה אף שנודע שלא נבדקה לא קנסינן לי' דהוה רק איסור דרבנן מ"מ אם נודע שהיא טרפה א"כ הוה כמו מזיד דהו"ל למידע שזה אפשר והוא דבר דשכיח וצריך להחזיר הדמים אף שלא ידע שהיא טרפה וזה לענ"ד ברור מאוד לדינא בלי שום ספק. ועתה תחזה איך הדברים מבוארים במשנה השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה היינו שהוא שחטה ויודע שלא נבדקה ואעפ"כ מכרה ולא בדקה ומכרה בחזקת בדוקה ואח"כ נודע שהיא טרפה בזה הוה מזיד ויחזיר הדמים. ובדקדוק רב נקטה המשנה בלשון הזה דמזה נשמע דרק במוכר במזיד וגם מוכח דגם בה"ג הוה מזיד ואם הי' קאמר סתם בשר ונמצא טרפה הייתי אומר דידע מקודם שהיא טרפה והוה מזיד גמור או דלא ידע כלל והוה שוגג גמור ולזה קמ"ל מתני' בלשון הזה שיהי' מוכח מזה דין הנ"ל ומדקדוק הלשון מוכח הדין הזה ברור ומפורש וראי' גדולה לדברי הנימוק"י ומעתה מיושב לנכון דקדוק לשון הזהב של רבינו הרמב"ם ז"ל דברישא בבכור קאמר ונודע לו היינו להלוקח דהמוכר ידע מקודם מזה האיסור שהרי הי' יודע שלא הראהו לחכם ומכרו בחזקת בשר כשר ונודע להלוקח שהוא בכור דבזה אף שיש בו מום מ"מ אסור בהנאה מדרבנן והוא מזיד על המכירה ומשו"ה יחזיר הדמים אף בעד מה שכבר נאכל אכן בסיפא דמיירי שגם המוכר אינו יודע שהיא טרפה