גבעת הלבונה קפ

לכל ותרומה מותר לכהנים. ולשיטת הגאונים הנ"ל דרב טבל אסור רק להבעלים ולכל העולם שרי ואף דכל ישראל כ"א בטבל שלו מוזהר מ"מ סוף סוף תרומה חמור דתרומה זו אסורה לכל זר וטבל זה מותר לכל ישראל ואסור רק לאדם אחד. ואף דמבואר בקידושין ע"ז שם זנות פוסל בישראל זהו רק במקום שהאיסורים נאסרו בשוה כגון זונה וחללה דתרווייהו אסירי לכל הכהנים וזונה יש לה עוד חומרא דשם זנות פוסל בישראל שפיר נקרא עי"ז חמור או מוסיף אמנם בטבל ותרומה שהתרומה שאנו דנין עלי' אסורה לכל ישראל והטבל אסור רק לאדם אחד איך נוכל לומר דעי"ז שטבל נוהג גם בכהנים חמור הוא מתרומה שאסורה לכל זר. ועוד דמדוע לא קאמר הש"ס דמ"ד תרומה חמורה הוא משום דתרומה אסורה לכל זר וטבל רק לבעלים וע"כ דמוכח כדברינו דטבל החייב בהפרשה אסור לכל העולם כדמוכח מסתמא דש"ס טבל אסור לכל. ואף דמדעת רבותינו האחרונים לא נראה כן מקום הניחו לי בזה בעזהי"ת ודוק

ה') אמנם כן אף דבני ביתו חייבים משום טבל וכל אדם מ"מ זה רק בחיי' בעל הכרי אמנם אם מת בעל הכרי והניח אחריו כרי בלתי מעושר בזה יש לעיין אם היורשים חייבים עליו או דפטורים מטעם לקוח ומצאתי להמנ"ח במצוה שצ"ה שהביא בשם הגאון בעל תשע שיטות שנסתפק בזה והעלה דהדבר תלוי בפלוגתא אי רשות יורש כרשות לוקח דמי דאם כרשות לוקח דמי הוה יורש בכלל לקוח ואם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי הוה בכלל תבואת זרעך וכתב שהאריך בזה ואין הספר תח"י. ולענ"ד נראה ברור דהדבר תלוי במה שנחלקו אבות העולם רש"י ורמב"ם לענין מעשר בהמה דפוטר ג"כ לקוח ויורשים חייבים לדעת רש"י בכורות נ"ו והרמב"ם בפיהמ"ש בבכורות שם ובפ"ו מה' בכורות ה"י שם סובר דיורשים שירשו מאביהם פטורים ממעשר בהמה משום לקוח ועיין מזה בריט"א ריש בכורות פלפול עצום. והרי הרמב"ם פוסק בפ"ב מגזילה דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואעפ"כ פוטר במעשר בהמה וע"כ דאף דלענין שינוי רשות לא נחשב יורש שינוי רשות מ"מ ל"ה בכלל בהמתך וה"ה בנ"ד אף למ"ד לאו כרשות לוקח דמי מ"מ ל"ה בכלל תבואת זרעך לשיטת הרמב"ם וז"ב לענ"ד. ואם כנים אנחנו בזה נראה בזה ליישב קושית התוס' בפסחים ד"ט בהא דמשני שם הש"ס ואיבע"א ספק וספק הוא דילמא מעיקרא לא הוה טבילו כדר' אושעיא יעו"ש והקשו תוס' דהרי מ"מ הוה טבל דרבנן לענין קבע ואתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן וגבי חמץ ג"כ הוה דרבנן דמה"ת בביטול סגי עכ"ק. ובהנ"ל נראה לתרץ דהנה כאורה קשה לפי הנ"ל דלשיטת הרמב"ם ביורשים שירשו מאביהם טבל פטורים מה"ת מה פריך הש"ס מהך דחבר שמת אמתני' והרי יש לומר דמתני' מיירי בלא ביטל דהוה דאורייתא ובזה אין ספק מוציא מידי ודאי אכן בהך דחבר שמת דהיורשים א"צ להפריש כלל דהוה לקוח ורק מדרבנן ובזה שפיר ספק מוציא מידי ודאי וזה קושי' עצומה לדברינו הנ"ל אכן נראה להביא ראי' מכאן למה שהעלה אאמו"ר הגאון ז"ל בתשובתו בסי' הקדום באות א' דבנגמר ביד המוכר שלא ע"ד למוכרן ומכרן אח"כ לכ"ע חייב הואיל ונתחייב ביד המוכר יעו"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד ביורשים הואיל ואביהן גמרן ע"ד שלא למוכרן ונתחייב שוב גם היורשים חייבים ומיושב הקושי' הנ"ל. ומעתה כ"ז אם כבר בא לידי חיובא אצל החבר שפיר ל"מ בזה לקוח. אמנם לבתר דמשני הש"ס דעביד לה כדר"א וא"כ בזה לא בא לידי חיוב מעולם ושפיר פוטר לקוח וא"כ שפיר משני דעביד לה כדר"א מה תאמר הרי עכ"פ מדרבנן אסור קבע. ז"א דכיון דעביד לה כדר"א וא"כ שוב לקוח פוטר וא"כ אכילת קבע בתרומה זו הוה תרי דרבנן חדא מטעם לקוח ועוד הואיל והכניסה במוץ שלה פטור ג"כ מה"ת וא"כ הרי קיימ"ל דתרי דרבנן קיל הרבה מחדא דרבנן ועיין בח"מ וב"ש באה"ע סי' כ"ח וא"כ אין קושי' מהך דחבר אמתני' דפסחים דשם הוה תרי דרבנן ובמתני' הוה חדא דרבנן ושפיר אין ספק מוציא מידי ודאי ומיושב קושית התוס' הנ"ל ודוק בזה וראי' מסוגיין דיורשים פטורים מטעם לקוח אם לא נגמר ביד האב עכ"פ וכנ"ל ודוק בזה

סימן מ"ט

המשך הענין הנ"ל

א) אכן בגוף קושית השואל שהקשה לאאמו"ר הגאון ז"ל לשיטת הרמב"ם דמוכר לחבירו ואכלו ונודע שהי' אסור מדרבנן א"צ להחזיר הדמים מהא דהמוכר פירות ונמצאו טבלים אף דהוה לקוח ופטור מה"ת ואעפ"כ צריך להחזיר הדמים וכנ"ל בתשובת אאמו"ר ז"ל באות א'. נראה לענ"ד לומר דבר חדש בזה ולברר הדבר בס"ד. דהנה לכאורה בל"ז קשה בהא דהלוקח פירות ונמצאו טבלים דהרי התוס' הוכיחו בבכורות נ"ד דמעשר פירות לכ"ע דרבנן וא"כ באיסור דרבנן מדוע צריך להחזיר דמיו. והגם דיש לומר דמכאן הוכיח הרמב"ם שיטתו בפ"ב מה' תרומות דתרומת פירות דאורייתא והכ"מ שם בה"א נדחק בזה ועיין בספר מנח"י לזקיני הגאון ז"ל בחיו"ד סי' י"ז. ואמנם עדיין יוקשה לשיטת התוס' דדרבנן הוא. ולכן נראה ונקדים ליישב קו' השטמ"ק בכתובות ל"ד וב"ק. ע"א בהא דפריך הש"ס ולמ"ד מע"ש דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והרי עכ"פ כיון דמדרבנן אסור הוה שחיטה שא"ר ומש"ה פטרי רבנן והקושי' עצומה ונראה בישוב הקושיא דהנה כבר הקשו התוס' בב"ק שם בהא דפריך הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי דהרי לקמן משמע דאפי' באיסור דרבנן פטרינן דקאמר הש"ס דמתני' סוברת חשב"ע לאו דאורייתא וקתני ר"ש פוטר ואף שתירצו דר"ש בע"כ אית לי' חשב"ע דאורייתא מ"מ יוקשה מדוע לא הוכיח הש"ס בחולין מהא דהכא דר"ש פוטר חשב"ע דסובר חשב"ע דאורייתא יעו"ש בתוס', עוד הקשה המל"מ בפ"א מה' נערה בתולה ה"ה בשם מהר"א ששון על הכ"מ שם שכתב דמשו"ה בשני' לא ישאנה משום דא"ר לו דא"כ מאי פריך הש"ס בכתובות ל"ו שניות מד"ס כיון דמדאו' חזיין לי' אמאי אין להם קנס והרי כיון דמדרבנן היא אסורה מיקרי א"ר יעו"ש שהאריך בזה והקושיא עצומה. עוד הקשה מהרש"ל בחידושיו בכתובות ל"ד שם. בהא דפריך הש"ס ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי. דמ"ש מהא דקיי"ל המקדש באיסוה"נ דרבנן אין חוששין לקידושין ומפקיעין איסור א"א דאורייתא ומדוע בכאן הוה שחיטה ראוי' ובפרט לדברי הרמב"ם שאינו מחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא בודאי קשה והניחה בצ"ע יעו"ש במהרש"ל. עוד הקשו בהאי ענינא הרבה קושיית כאלו וא"א לפורטם כי רבים הם. ואשר אנכי אחזה לי בזה. הנה כבר הבאתי שיטת הרמב"ם בפט"ז ממכירה דאף דקיי"ל המוכר לחבירו ונודע שהיא אסור מה שאכל אכל ומחזיר את הדמים זהו רק באיסור תורה אמנם באיסור דרבנן אינו מחזיר את הדמים בעד מה שכבר אכל זולת באיסור הנאה דרבנן יעו"ש וכן הלכה ביו"ד סי' קי"ט ובחו"מ סי' רל"ד וכתב הה"מ שם ובכ"מ הביא כן בשם הריב"ש [והוא בתשובות הריב"ש סי' תצ"ט דהרמב"ם יליף לה ממה שלא הוזכרה במשנה וברייתא הך דינא אלא באיסורי אכילה של תורה ובאיסורי, הנאה דרבנן דמחזיר הדמים אף שאכלו ולא באיסורי אכילה דרבנן ואף שאין להרב ז"ל ראי' ברורה מ"מ לא מצינו שיחלקו עליו יעו"ש אכן לענ"ד נראה דבאמת הי' לו להרמב"ם ראי' גדולה מהך מתני' דבכורות שם דרק באיסור תורה ולא באיסור דרבנן דהרי במשנה שם בדף ל"ז מבואר השוחט את הבכור ומכרו