גבעת הלבונה קעט

יצויר תרומ"ע מה"ת וההערה עצומה לכאורה. אכן נראה דזה כונת הקרא במדבר י"ח במצות תרומ"ע ונחשב לכם תרומתכם כו' כן תרימו גם אתם ופרש"י כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם כן תרימו גם אתם ממעשר שלכם כי הוא נחלתכם יעו"ש. ואינו מובן מה לנו בזה ולאיזה צורך אמר זה ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. אכן נראה דהקרא הורה בזה עפמ"ש הר"ש בפ"א דפיאה מ"ו לענין לקט שכחה ופיאה דכיון שהתורה זכתה לו קרינין בי' תבואת זרעך יעו"ש. וכמו כן בתרומת מעשר כמו שהישראל תורם מגרנו ויקבו משום דהוה תבואת זרעך כמו כן הלוי שהשי"ת זיכהו במצוה הזו נקרא תבואת זרעך וחייב בתרומת מעשר וזהו כונת הקרא ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן כו' כן תרימו גם אתם הואיל ואין לכם חלק ונחלה המעשר הוא נחלתכם ונקרא תבואת זרעך ומיושב הקושי' ומבואר ג"כ הקרא ופירש"י הנ"ל. ואולם לפ"ז יש לומר כמו דבתרומה גדולה אשתו ובניו פטורים דאצלם הוה לקוח וכדברי הפ"י והפלאה הנ"ל כמו כן במעשר שניתן ללוי רק אצלו נחשב תבואת זרעך ולא אצל אשתו ובניו וממילא מותרים לאכול מה"ת בלא הפרשה. ואולם הרי בקרא כתיב ואכלתם אותם בכל מקום אתם וביתכם בתר שכתיב שירימו תרומת מעשר ומשמע דקודם הפרשה אסור לאכול לביתו כמו לו בעצמו וע"כ דהקרא זיכה במעשר לא רק להלוי רק גם אשתו ובניו המה בכלל הזוכים ונקרא גם אצלם תבואת זרעך דאל"כ הי' מותרים לאכול גם קודם הפרשה ובקרא בתר שכתיב הפרשת תרומה כתיב ואכלתם כו' אתם וביתכם ומסיים ולא תשאו עליו חטא כו' ומבואר דבלא הרמה חייבים גם ביתו על האכילה ובע"כ דגם המה הזוכים ונקרא תבואת זרעך. וא"כ ממילא נשמע דנותנת רשות לתרום דהמעשר הוא שלה ג"כ ויש לה חלק בהמעשר כמו הבעל ומשו"ה יש לה הרשות לתרום כמו כל שותף [ובאמת לפ"ז נמצא דאם נשאה אחר שניתן לו המעשר דאז בשעת נתינה לא זכתה בהמעשר אף שנשאת אח"כ להלוי שוב אינה נותנת רשות לתרום דאם נאמר דבשעת נשואין זכתה בהמעשר להיות לה חלק שוב הוה לקוח ואקצר] ומבואר דברי הש"ס הנ"ל וראי' מכאן להפ"י והפלאה ורק חידוש דין דבלוי בטבל של תרומ"ע אין הדבר כן וגם האשה חייבת ואולם רק האשה שהיתה נשואה אליו בשעת הנתינה וכנ"ל ודוק היטב בזה

ב') אכן לקושטא דמילתא אם שכתבו כן הפ"י והפלאה מ"מ לענ"ד תורה היא וללמוד אני צריך ולענ"ד הדבר תמוה דהאיך אפשר לומר כן הרי איסורא דטבל הוא מקרא דולא יחללו את קדשי בנ"י והרי בהך קרא לא נזכר תבואת זרעך והאיך אפשר כדבריהם דאיסור טבל הוא רק על בעל הכרי הרי הקרא אוסר לכל העולם ורק במצות הפרשה נזכר תבואת זרעך ולא באיסור טבל. ולכאורה לפ"ז מדוע לקוח מותר מה"ת הרי באיסור טבל לא נזכר תבואת זרעך. ועכצ"ל משום דאיסור טבל הוא מקרא דולא יחללו את אשר ירימו והיינו בעתידים לתרום וכמבואר בסנהדרין פ"ג וא"כ לקוח דפטור מלתרום ואין עתידים לתרום מהתבואה דלקוח הוא ליכא איסור טבל, וא"כ זה רק אם הוא לקוח וא"כ טבל זה לא יבא לעולם לידי הפרשה וליכא גבי' האיסור דלא יחלל. אכן אם הבעלים לא מכרוהו וחייבים לתרום ושייך בי' קרא דאשר ירימו דמיירי בעתידים לתרום וא"כ שוב כ"ע חייבים עליו משום טבל והאיך נוכל לומר דכ"ע פטורים עליו רק בעל הכרי חייב מאיזה טעם נתיר לאחרים שאינם בעלים איסור טבל והקרא אוסר לכל. ובפרט לשיטת רש"י ביבמות פ"ו והר"ן בנדרים פ"ד דאיסור טבל משום דפתיך בי' תרומה א"כ הרי תרומה לכל אסור. והתוס' ביבמות שם הקשו רק לפ"ז מדוע אסור לכהן ולא הקשו מדוע מותר לכל ישראל ורק לבעל הכרי אסור. משום דבאמת אסור לכל העולם. ורק בלקוח דהלוקח פטור וגם המוכר פטור דדרשינן ולא מוכר א"כ אינו עומד לתרום ולא ביש לו בעלים החייבים לתרום. ומה"ט מצינו פטורא דלקוח רק בלוקח ומקבל מתנה ובהפקר דאין שום אדם מחויב בהפרשה. אבל בגזלן לא מצינו שיופטר מטעם לקוח משום דיש לו בעלים החייבים להפריש אם מחזר להם הגזילה שפיר הוה טבל ואסור. ומאוד נפלאתי על רבותינו האחרונים שהדבר פשוט בעיניהם דפטור בה"ג. וכן ראיתי להמנ"ח במצוה שצ"ה שתמה בהך דיומא פ"ג דממ"נ אם הטבל שלו יכול הוא להפקיר ואם הוא של אחר בל"ז פטור מטעם לקוח יעו"ש והוא כעין הערת אאמו"ר הגאון ז"ל ורק באופן אחר. ולדברינו לק"מ דאם הטבל של אחר ואותו אחר חייב בהפרשה הוה טבל גמור ואסור לכל והדבר ברור אצלי בלי ספק. ומעתה צדקו דברי הגאון מהרימלוב ז"ל דאם המקח בטל והוא של המוכר שפיר חייבין עליו ולא מיפטר מטעם לקות וסרה תמיהתו של אאמו"ר הגאון ז"ל. ובזה מיושב ג"כ מה שתמהתי זה כבר בתשובה ע"ד השאג"א בסי' צ"ו שכתב. לענין מצה של טבל דל"ה אפשר לקיים שניהם דמיירי בטבל שאינו שלו וא"א להפריש. והקשיתי עליו דא"כ שוב פטור מה"ת דהוה לקוח. וכזה הקשיתי ג"כ על השעה"מ בפ"ה מתרומות שתירץ לדברי התויו"ט דמהני הפרשה אח"כ האיך יצויר מלקות בטבל. דמשכח"ל באין הבעלים לפנינו יעו"ש. והקשיתי ג"כ דא"כ פטור מטעם לקוח והארכתי שם בזה אכן להנ"ל הכל מיושב דאם יש להטבל בעלים שחייבים בהפרשה הכל חייבים עליו משום טבל וכנ"ל. ודא היא ברירא דמילתא

ג') ואולם בהיות האחרונים ובפרטות הפ"י והפלאה והמנ"ח הי' הדבר פשוט בעיניהם דרק בעל הכרי חייב ולא זולת יגעתי למצוא איזה ראי' לזה בכדי שלא לדחות דבריהם בלי ראי'. והנה לכאו' הי' נראה להביא ראי' מקושית תוס' בקידושין (ל"ח ע"ב דנילוף טבל דנוהג גם בח"ל בק"ו מחדש דאיסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל דליתא בשאלה יעו"ש. ומעתה לדברי הגאונים הנ"ל מה קושי' הרי איסור חדש נוהג בכל ישראל וטבל אסור רק לאדם אחד אף שכל אחד מוזהר על טבל שלו מ"מ קיל הרבה מחדש שחדש זה אסור לכל העולם וטבל זה אסור רק לאדם אחד. וע"כ כדברינו הנ"ל דכיון שיש לו בעלים בסוף העולם שחייבין בהפרשת תרומתו אסור הטבל לכל העולם כמו החדש וראי' לכאורה לדברינו. אולם נראה דאין מכאן ראי' כ"כ דהרי כבר נחלקו בתוס' ב"מ פ"ח ובכורות י"ב בפטורא דלקוח דדעת הריב"ם דהוא רק בלוקח קודם מירוח ובלוקח אחר מירוח כבר נתחייב ודעת ר"ת דאדרבה בלוקח קודם מירוח חייב ולוקח אחר מירוח פטור יעו"ש. ומעתה נחזה אנן הנה לדעת הריב"ם בל"ז א"א לומר כדעת הפ"י והפלאה דלא יצויר הדבר דאם אוכלים קודם מירוח א"כ גם בעל הכרי בעצמו אינו עובר מה"ת ואם אחר מירוח הרי אז גם הלוקח חייב וע"כ דבריהם יתכנו רק בשיטת ר"ת דקונה אחר מירוח פטור ואז שפיר הבעלים אסורים מה"ת ואחרים מותרים מטעם לקוח. או בשיטת הראב"ד דכל לקוח פטור בין קודם מירוח ובין אחר מירוח שפיר יתכנו דבריהם. וא"כ כיון שדבריהם יתכנו רק בשיטת ר"ת וראב"ד ולא בשיטת הריב"ם וא"כ אין ראי' מהתוס' דהרי בגוף קושית התוס' קשה מאוד דהרי גם טבל אין איסורו איסור עולם דהבעלים יכולים למוכרו ויהי' פטור מטעם לקוח ובע"כ דתוס' אזלי בקושי' זו בשיטת הריב"ם דלוקח אחר מירוח כבר נתחייב ואיסורו איסור עולם וא"כ הרי לשיטת הריב"ם בל"ז א"א לומר כדבריהם ודבריהם יוצדקו רק בשיטת ר"ת וראב"ד ולשיטתם בל"ז לק"מ קושית התוס' וכנ"ל ואין ראי' מכאן ודוק

ד') אולם נראה להביא ראי' גדולה לזה מיומא דפ"ג דקאמר טבל ותרומה מ"ס טבל חמור דאסור