גבעת הלבונה קעז

וא"כ בזה לכ"ע מותר בהנאה כדמוכח מובשר בשדה טרפה וא"כ דילמא מיירי ר"נ באבר שאין בו כזית דמצד אמה"ח אין בו איסור ועיקר האיסור מטעם במה"ח ומותר בהנאה לישראל ומ"מ אסור להושיטו לב"נ משום דלא נאמרו שיעורין לב"נ ומה פריך הש"ס הא לכלבים שרי עכ"ק העצומה והנפלאה. לענ"ד נראה ליישבה ע"ד הפלפול דהנה בהא דאמה"ח צריך כזית משום דכתיב בי' אכילה הקשו תוס' בחולין צ"ו דילמא א"צ כזית והא דכתיב אכילה לחייב על כזית מאבר גדול אבל באבר שלם א"צ כזית ותירצו דבאמה"ח אינו חייב רק באבר שלם יעו"ש והיינו דאזלי לשיטתם בחולין ק"ב דחלקו מבחוץ פטור אף על כזית. אמנם עדיין יוקשה דהרי ה דפטור באמה"ח בחלקו מבחוץ הוא כמ"ש רש"י ותוס' בחולין ק"ג שם משום דחידוש הוא דחייב בבשר גידין ועצמות ואין בו אלא חידושו וא"כ באבר שאין בו עצם שפיר חייבין בחלקו מבחוץ וגם על חתיכה ממנו חייבין וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה ממ"א ה"ב וא"כ דילמא כתיב אכילה לחייב בחתיכה מאבר שאין בו עצם ול"ש תירוץ התוס' דבזה חייבין באמת וכמו שבאמת התוס' בחולין צ"ו שם כתבו רק באבר מבשר גו"ע דבעינין שלם ושוב קשה מנ"ל דבאבר שלם בעינין כזית, אולם נראה דא"א לומר דקרא אתי לזה דהרי בחתיכה מאבר שאין בו עצם בל"ז אסור משום במה"ח ולמ"ל קרא דחייב משום אמה"ח וע"כ דקרא אתי לאבר שלם דבעי כזית. אולם הרי צריך קרא לחייב ב' משום אמה"ח ובמה"ח. אמנם אנן לא קיי"ל כר"י בחולין ק"ב שם דמחייב באמה"ח ובמה"ח ב' כדמוכח מהא דפסק הרמב"ם באוכל אמה"ח מטרפה חייב ב' והרי כיון דע"כ מיירי שיש כזית בשר וא"כ בלא טרפה חייב ב' וכבר העיר בזה הראש יוסף בחולין שם והשעה"מ בפי"ז מאיסורי ביאה בכללי אאחע"א הקשה כזה גבי חלב מן החי יעו"ש וע"כ דלא קיימ"ל בזה כר"י וא"כ שפיר מוכח דאמה"ח צריך כזית דא"א לומר דקרא אתי לחייב ב' וכנ"ל. אולם כ"ז יוצדק למסקנת הש"ס דגם אמה"ח מותר בהנאה שפיר א"צ קרא לחייב משום אמה"ח בה"ג דבל"ז אסור משום במה"ח. אכן להס"ד דהש"ס דאמה"ח אסור בהנאה ובמה"ח הרי מותר בהנאה מקרא דבשר בשדה א"כ שפיר קשה קושי' הנ"ל דצריך קרא לחתיכה מאבר גדול שאין בו עצם ואי דאסור בל"ז משום במה"ח הרי נ"מ לענין הנאה דמשום במה"ח מותר בהנאה ואסר הקרא משום אמה"ח דיאסר בהנאה. וא"כ שוב באמת להך ס"ד דאמה"ח אסור בהנאה אמה"ח א"צ כזית כשהוא שלם דאין ראי' מדכתיב בי' אכילה כקושית, התוס' הנ"ל וא"כ שפיר פריך הש"ס הא לכלבים שרי ול"ק דילמא מיירי באבר שאין בו כזית דז"א דבהך ס"ד דאמה"ח אסור בהנאה א"צ כזית כלל באמה"ח ומיושב קושית הישויע"ק וזה חריף ומחודד בעזה"י. ויש להאריך בזה הרבה ואקצר מיראת האריכות ובפרט שכבר פלפלתי בסוגי' זו הרבה בחיבורי רצוא ושוב שחיברתי בימי בחרותי ביחד עם רעי המנוח הגאון העצום צדיק ונשגב מו"ה שמעון הלוי סג"ל זצ"ל בן הרב מו"ה יהודא דוב שו"ב ז"ל מק' דאבראמיל אשר מדי דברי בו זכור אזכרנו והמו מעי לו כי נאסף אל עמיו קודם חצי ימיו בימי הילדות והשחרות ויגע ומצא כדי מדתו כי הי' בקי בכל הש"ס וארבעה חלקי הש"ע וספרי קדמונים ואחרונים כאחד מהגדולים אשר לפנינו וספרי קבלה ומנ"כ בק' עיר ישן ושמעתי שקודם הסתלקותו שרף כל כתבי חידושיו ולא נשאר ממנו רק מה שחיברנו ביחד זכותו יעמוד לי כי אהבת עולם אהבתיו ונתגדלנו יחד ובכל יום פלפלנו בהלכה יה"ר שימליץ טוב עבורי בעולם העליון]

ז) ומה שפלפל בפסחים מ"ו בהא דר"א אומר לא יקרא לה שם עד שתאפה ועיקר ההיתר דאי בעי בצע מכל חדא וחדא וע"ז העיר לפמ"ש הטו"ז ביו"ד שכ"ד סקט"ו בשכח להפריש חלה דאוכל והולך ואח"כ מפריש דבה"ג צריך להפריש חלק קטן שיהא בעיסה ק"א נגדה. וא"כ הכא דמדין המשנה צריך להפריש א' ממ"ח וא"כ אי יבצע מכל חדא: וחדא תיאסר העיסה למפרע. וכתב לתרץ דסברת הטו"ז היא כיון דחיבורי אוכל כמאן דמפרתי דמי וא"כ אמרינן דהוה כהפריש מעיקרא וכמבואר בחולין דע"ג והיינו כיון דצריך להפריש בעודה עיסה וא"כ עי"ז נאסר אח"כ בבישול. משא"כ הכא דאסור להפריש מהעיסה דלא יקרא לה שם עד שתאפה וא"כ אסור להפריש קודם ולא הוה כמאן דמפרת רק אח"כ בשעת הפרשה ומשו"ה לא נאסר למפרע והאריך בזה לתרץ קושית רש"י ז"ל דיקרא לה שם קודם שתאפה עכת"ד בקצרה והאם כי דבר חכמה אמר בזה אין דבריו עולין יפה דהרי גם במשנתינו שייך לומר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי כיון דמצוה להפריש מהעיסה אע"ג דעתה נטמאת העיסה מ"מ הרי מעיקרא קודם שנטמאת העיסה שייך לומר כמאן דמפרתי דמי דע"כ מיירי בנטמאת העיסה אח"כ דאל"כ לא הי' צריכין לזה דיכול לאפותו קבא קבא וכמבואר בירושלמי הובא בצל"ח שם וע"כ כשנטמאת אחרי הגלגול ומשו"ה אמרינן הואיל משום דליכא עצה דקבא קבא וא"כ שוב יוקשה דתיאסר למפרע. [ועפ"י דברי הירושלמי הנ"ל מיושב מה שקשה לי בהא דקאמר הש"ס שם דהא דרבה ור"ח תליא במחלוקת דר"א ור"י ודחי לה. והרי בעכצ"ל דבין ר"א ובין ר"י ס"ל הואיל דאי מיקלעי אורחים דאל"כ מדוע פליגי דוקא בנטמאת העיסה ולא פליגי מה נעשה בעיסה טהורה וליכא כהן דליספי לי' החלה וע"כ דבה"ג שרי מטעם הואיל ואי מיקלעי אורחים כהנים וחזי להו ומוכח דאית להו הואיל וזה קושי' עצומה. ועפי"ז ניחא דבגוונא דאין לו כהן כה"ג אינו רשאי לעשות עיסה רק עושה קבא קבא וכנ"ל]

והנה בגוף קושית. מעכ"ת שדימה שהנהו יחיד וראשון בקושי' זו כבר קדם לו הישויע"ק בסי' שכ"ב שם, ולענ"ד נראה בזה לקושטא דמילתא דיש לדקדק דהטו"ז כתב דינו רק היכא דאוכל ואח"כ מפריש ומדוע לא פסק כן בכל מקום דשכח להפריש מהעיסה וצריך להפריש אחר אפי', ולכן נראה דבגוף סברת הטו"ז דכיון שהוברר שזה חלה אסרה העיסה שקיבלה טעם מהחלה דבדרבנן יש ברירה נראה מזה דסובר כמהרש"ל בדיני ברירה דאף לחומרא אמרי' יש ברירה בדרבנן. אמנם לפמ"ש הפ"י בביצה דל"ז דהא דבדרבנן יש ברירה משום דספיקא דרבנן לקולא אבל לחומרא ל"א ברירה בדרבנן דבזה אדרבה סד"ר לקולא וא"כ ל"ש לאסור העיסה מטעם ברירה. אולם נראה דהיכא דאוכל ואח"כ מפריש עיקר ההיתר דסמכינן אברירה שאח"כ כשמפריש הוברר שזה שאכל חולין הי' וזה שהפריש חלה וא"כ עיקר ההיתר מטעם ברירה וא"כ אין ביכולתינו לאחוז החבל בשני ראשין דלזה יש ברירה ולזה אין ברירה וכיון שהוברר שזה חלה מעיקרא וא"כ למה לא תיאסר העיסה שקיבלה טעם מהחלה ומשו"ה הצריך שיהא בעיסה כדי לבטל. ומעתה לפ"ז בגוונא דשכח קודם אפי' ורוצה להפריש אחר אפי' דבזה אין אנו צריכין לבא לתורת ברירה כיון שאינו אוכל קודם הפרשה וא"כ שפיר א"צ לבטל דבאמת נוכל לומר בדרבנן אין ברירה ורק כעת הוברר שזה חלה מכאן ולהבא ועל מעיקרא ל"א ברירה לחומרא גם בדרבנן וכנ"ל ומיושב מה שהקשה מעכ"ת בטוב טעם ודעת בעזהי"ת

ובזה יש לבאר דברי הרמ"א באופה פשטידא דצריך להפריש מעיסה אחרת ונדחק הטו"ז בזה וגם תירוצו אינו מובן כמ"ש בדג"מ שם. ובהנ"ל יש לומר דבאמת בבשר הפשטידא יש טעם והוה כמפריש מחיוב על הפטור. ועכצ"ל כיון דאמרינן ברירה והוברר הדבר שזה חלה והשאר חולין גמורים ומותר. וא"כ. כיון שבע"כ מטעם ברירה אתית עלה וא"כ הוברר שזה חלה מעיקרא וא"כ תיאסר הפשטידא שקיבלה טעם מהחלה ולזה מפרישין מעיסה אחרת דאז לא קיבלה טעם מהחלה כלל כן נראה לענ"ד ברור בעזהי"ת: