גבעת הלבונה קעו

ובזה אף ריב"ם מודה דפטור אפי' בלוקח אחר מירוח כיון דעדיין לא נתחייב ביד המוכר ומ"ש הראב"ד דשמעתא דהפועלים קשה להרמב"ם היינו קושית התוס' שם לפיר"ת ואקצר בזה כי הדבר ברור. לענ"ד

ב) ונראה להביא ראי' לזה מהא דיומא פ"ג במי שאחזו בולמס דפליגי מר סבר טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה. והקשה השעה"מ בה' לולב דמאי פליגי הרי יכול להפקיר התבואה והפקר פטור ומתרץ דכיון שבא לידי חיוב תו לא נפקע יעו"ש. אמנם עדיין קשה דהרי כבר העיר המל"מ בפרשת דרכים דמאי פליגי הרי מה"ת חטה אחת פוטרת את הכרי ויוכל להפריש ולערבה אח"כ עם החולין ויבטל ברוב אמנם בשו"ת חת"ס הביא בשם הגאון יעב"ץ בספרו לחם שמים דתרומה שנפלה למקומה חוזרת ומדמעת כמבואר בירושלמי ואין עצה יעו"ש. ומעתה יוקשה דהרי יכול להפריש התרומה ואח"כ יפקיר החולין ואח"כ יערבנה עם החולין דאז אינה חוזרת ומדמעת דהרי הפקר פטור ובזה שוב הי' ההפקר קודם חיוב והקושיא מושכלת וכבר הקשיתי קו' זו בעת למדתי הסוגיא ביחד עם ידי"נ הגאבד"ק הארדענקא בהיותו אבדפה"ק וקלסי' מאוד. אמנם נראה דהרי בש"ס אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי ופליגי בלא אפשר ומקשה הש"ס אפשר פשיטא כו' הב"ע בעציץ שא"כ דרבנן יעו"ש. ומעתה נראה דהא דפליגי בלא אפשר בחולין היינו ביש לפניו טבל ותרומה ואין הבעלים לפנינו בה"ג אינו יכול להפקיר כיון שאינו שלו ובזה פליגי אי טבל חמור אי תרומה חמורה וכן נראה מלשון הרמב"ם בפי"ד ממ"א שכתב דאי אפשר לתקן הטבל והיינו בה"ג. ובזה מיושב קושית מהרש"א ז"ל שם בהא דגוזזין את הכרישין דמ"ס א"צ לעשר ומ"ס לא יאכל עד שיעשר וקאמר דפליגי באפשר בחולין והרי י"ל דפליגי בלא אפשר אי טבל חמור או תרומה חמורה. ובהנ"ל מיושב דאם באפשר בחולין כ"ע ל"פ ודחינן שבות דהפרשה בשבת ורק דפליגי בלא אפשר א"כ בהא דגוזזין את הכרישין במאי פליגי דהרי התם ליכא רק הכרישין שגזזו לו וליכא תרומה לפניו רק טבל וא"כ במאי פליגי הרי יוכל להפקיר דהרי התם הבעלים לפנינו דמ"ס לא יאכל עד שיעשר וע"כ דהבעלים לפנינו ומשו"ה קאמר דפליגי אי דחינן שבות דהפרשה ואע"ג דיכול להפקיר הרי זה ג"כ שבות היא ומה לי שבות דהפקר או שבות דהפרשה ודוק. ומעתה כיון דע"כ מיירי דאין הטבל שלו רק של אחרים וא"כ למה הוצרך הש"ס לאוקמי בעשא"נ דרבנן הרי בלא"ה אפי' בנקוב הוה רק דרבנן הואיל ואינו שלו ולא עדיף מלקוח דפטור מה"ת וע"כ כדברינו דכיון דכבר בא לחיוב לא מיפטר משום לקוח וז"ב לענ"ד

ג) ויש ראי' גדולה למ"ש לעיל דהא דאפשר בחולין פירושו שהבעלים לפנינו ואפשר להפריש ולא אפשר היינו שאין הבעלים לפנינו ויש טבל ותרומה דאל"כ יוקשה בהאי דגוזזין את הכרישין והרי כיון דלגזוז מהמחובר הוא איסור דאורייתא וגוף הטבל היא דרבנן כיון דמיירי במעשר ירק וא"כ מדוע יהא שרי לקצוץ יותר מכפי הצורך להחולה ונעבור אנחנו באיסור דאורייתא והחולה יעבור רק באיסור דרבנן ומדוע יהא שרי לחתוך יותר ודוחק לומר דמיירי בגוונא דמנחות ס"ד דיש ג' בעוקץ אחד דאין זה במשמע ועוד דמי יודע אם בכרישין יצויר ג"כ כזה ולפמ"ש הרמ"א בסי' שכ"ח דאם הדבר בהול אין מדקדקין בכך יש ליישב. אמנם עפ"י הנ"ל מיושב דמיירי דאמדוהו להחולה על כל מה שחתכו לו ורק דפליגי אי דחינין שבות דהפרשה בטבל דרבנן דמ"ס דחינן ומפרשינן ואז יכול לערב התרומה עם החולין דאיסור דרבנן שרי לכתחילה לבטל ומ"ס לא דחינין ומאכילין לו טבל דרבנן כן נראה לענ"ד. ועפ"ז ממילא מיושב קו' מהרש"א ז"ל דילמא פליגי בלא אפשר. ובזה מיושב כיון דבע"כ ס"ל דאיסור דרבנן שרי לבטל לכתחילה וא"כ במאי פליגי בלא אפשר הרי יכול לבטלו כיון דמעשר ירק דרבנן ודוק

ד') אמנם בגוף הדבר שכתבתי דהאי דהלוקח יין הוה טבל דאורייתא כיון דכבר בא לידי חיוב ביד המוכר יש לעיין מב"ק ס"ט ע"א דצנועין ור"ד אמרו דבר אחד יעו"ש דמתקנין לעניים שלא יכשלו באיסור טבל וקאמר הש"ס איפוך דר"י לר"ד ור"ד לר"י דלא סגיא דלא מתהפכות מתני' דבהאי מתני' קאמר ר"י דאית לי' ברירה ובהאי דהלוקח לית לי' ברירה יעו"ש. ולפי האמור אין קושי' דבהלוקח דכבר נגמרה מלאכתן הוה דאורייתא משא"כ בהא דר"י דלא נגמרה מלאכתן והוה לקוח ובדרבנן שפיר אית לי' ברירה ובשלומא לשיטת הרמב"ם ור"ת דלוקח קודם מירוח חייב מה"ת א"ש אבל להראב"ד דבכל גווני פטור קשה. אמנם נראה דהנה כבר הקשו כזה בחולין י"ד דלא משני הש"ס כן דחילוק בין דאורייתא לדרבנן ועיין בספר לב ארי' שם מזה. אכן נראה דכבר כתבו האחרונים לבאר הא דבדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא משום דבדרבנן ספיקא להקל. ומעתה להמבואר בעירובין ל"ו דבדבר שיש לו עיקר מה"ת מחמירינין בספיקא דרבנן וא"כ בלקוח דעיקרו דאורייתא שפיר גם בדרבנן אין ברירה וכן במוקצה לפמ"ש התו"י בביצה ד"ג דמוקצה חמור כעין של תורה וספיקא לחומרא יעו"ש וא"כ ל"ש בזה לומר ברירה. ורק בעירוב דרבנן קאמר הש"ס לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולא במוקצה וטבל. ויתיישב בזה קושית מהרש"א בביצה דל"ז בהא דעומד ואומר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר יעו"ש ואקצר להמעיין בהמהרש"א שם ודוק

ה') ועתה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה תירוצו של הגאון מרימילוב בתשובתו לכת"ה ששלחו אלי שכתב ליישב קושית כת"ה הנ"ל באות א' וז"ל כיון דלקוח עכ"פ אסור מדרבנן הוה מום במקח כיון דהוה חסרון במשקל ושיטת הרבה פוסקים דאף אם רוצה להשלים החסרון בטל המקח ועיין בר"ן בפרק האיש מקדש שהביא ראי' מהא דביעי דפחיא למאן יעו"ש. וא"כ כיון דהוה מקח טעות תו לא הוה לקוח וממילא הוה טבל דאורייתא דהוה ברשות מוכר, וא"כ הלוקח איסור דאורייתא ולכך מחזיר הדמים ודוק כי נכון הוא מאוד למבין עכת"ד. ולענ"ד האם כי קצרה דעתי מהבין עכ"ז איני מבין דבריו לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם בפט"ו ממכירה וכוותי' פסקינין בחו"מ רל"ב ס"א במוכר לחבירו דבר שבמדה ומשקל ומנין אם חסר מהמנין המכר קיים ומחזיר הטעות וא"כ לא יתכן תירוצו ורק אפי' להראב"ד שחולק שם מ"מ כבר כתב הכ"מ שם וכ"כ בבית יוסף שם דהראב"ד מודה להרמב"ם ורק שהוסיף דין אחר לחלק בין אמר שק זה או סתם אבל במוכר כור חטים וחסר מעט בה"ג המקח קיים ומחזיר אונאה ועיין במח"א ה' מכירה דין אונאה סי' א' דאפי' במנה זו היכא שכבר משך משלים החסרון יעו"ש וא"כ בלוקח פירות ונמצאו טבלים המקח קיים והוה לקוח ופטור. ועוד לא אוכל להבין דעת הגאון מהרימלוב דאיך יעלה על הדעת דבזה ל"ה לקוח הרי כיון דלקוח דפטור הוא משום דתבואת זרעך כתיב ולא לקוח וא"כ נהי דלא קנה מ"מ לאו דידי' הוא ולא קרינן בי' תבואת זרעך ופטור מה"ת וז"ב לענ"ד

ו') ובדבר קושית הגאון ישויע"ק ז"ל ביו"ד סי' כ"ז בהא דפריך בפסחים כ"ב והרי אמה"ח. ומאי קושי' והרי באמה"ח לכאו' ראוי דח"ש יהי' מותר מה"ת דל"ש בזה חזי לאיצטרופי משום דחלקו בחוץ פטור אולם יש לומר דעכ"פ אסור כיון שיש עליו משהו בשר ואותו בשר חזי לאיצטרופי לבשר מן החי דאף בחלקו חייב וא"כ כיון שעיקר האיסור מטעם דחזי לאיצטרופי לאיסור במה"ח