גבעת הלבונה קעה

האיסור על החפץ. אכן איסורי דרבנן אינם חפצא דחז"ל אין בכחם לעשות מהחפץ איסור ורק עלינו הטילו חומר גזירתם ולא על החפץ והדברים עתיקים. ומעתה מובן שפיר טעם הדבר דחז"ל יכולים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ולא בקו"ע כיון דחז"ל בכחם לגזור רק עלינו ולא על החפץ ואיסורי תורה המה על החפץ א"כ אין בכח חז"ל להתיר איסור תורה דעל החפץ אין להם יכולת לגזור יהי' איסור או היתר ולא עדיף גזירת חז"ל מאיסור תורה דקיי"ל נדרים חלים על דבר מצוה וכתב הנימוק"י בפ"ב דנדרים במשנה דזה חומר דמשו"ה ל"א עדל"ת משום דנדרים חפצא והמצוה גברא ואינו דוחה לאיסור חפצא וכמו כן חיוב מחז"ל שהוא רק על הגברא אין בכחו להתיר החפץ והוא נשאר באיסורו ומשו"ה אינם יכולים לעקור בקו"ע. אמנם בשוא"ת דזה ג"כ על הגברא שמוטל עליו לקיים מצות התורה וכיון שמצות חז"ל ואיסורם הוא ג"כ על הגברא שפיר בכחם לגזור זה ומשו"ה בשוא"ת שפיר יכולים לבטל. ומעתה מיושב קושיית התוס' הנ"ל מציצית דהרי התוס' הוכיחו מברכת להתעטף דהחיוב בשעת עטיפה והוא חובת גברא וא"כ כיון שהוא חובת גברא שפיר יכולים חז"ל לגזור אף בקו"ע דזה בכחם לפטור את הגברא והוה כמו שוא"ת ומיושב קושית התוס' ומבואר טעם החילוק בין קו"ע לשוא"ת ודוק. ויש לפלפל עפ"ז בסוגיא דר"ה בהא דגזר ר"ג על ר"י ביוה"כ דבאמת באיסורי זמן שהמה רק גברא כמ"ש האחרונים שפיר בכח ר"ג לגזור אף בקו"ע, ואולם יש לומר דבאמת זהו הטעם דקיי"ל שם בר"ה אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין אתם אפי' מוטעין ועיין בתוס' ר"ה כ"א שם דיכולים להתיר איסור יוה"כ אם רק קובעים בעשירי לחודש. ויש לומר דהוא מטעם זה דזה גברא הוא ויכולים לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע. ובזה יש לפלפל בהא דשבת כ"ט ומו"ק ט' ביוה"כ שאכלו בימי שלמה דבאמת הי' בכחם לעקור זה ואעפ"כ קאמר הש"ס דסברו שחטאו כי חששו פן הוא שלא לצורך ויש להאריך בזה בהרבה מקצועות בתורה ואקצר

ו) ומעתה נשובה לבאר ההדרן עלך. הנה כבר הקשה הש"ס בריש עירובין מ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא ומשני מבוי דרבנן תני תקנתא סוכה דאורייתא תני פסולה. ואינו מובן החילוק. ואולם כבוד רבינו אביך ואחי הגה"ק ז"ל כתב לי בתשובה אחת לבאר דברי הש"ס עפ"ד התשב"ץ הנ"ל דחז"ל אין בכחם להטיל איסור ופסול על החפץ ורק עלינו הטילו תוקף גזירתם ולזה מבוי דאורייתא תני פסולה דמה שהוא מן התורה הוא פסול חפצא ופסולה בעצם. אבל מבוי דרבנן אין ע"ז שם פסול ורק תני תקנתא דעלינו גזרו שנמעט ותני ימעט עכדה"ק והוא נחמד. והנה כבר ביארתי דמסוף עירובין נשמע דכח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וכמו שתירצתי לקושית התוס' וכנ"ל באות א' וע"כ דהוא משום דחז"ל בכחם לגזור על הגברא ולא על החפץ ומשו"ה תני תקנתא ושפיר הדרן עלך המוציא תפילין וסליקא לה מס' עירובין דמסוף המוציא תפילין נשמע דשפיר שנו חכמים בלשון המשנה בריש עירובין ימעט וכנ"ל ודוק היטב בזה

ז) ודע דמה שהעירותי באות א' על דברי הרע"ב בפ"ה א דתמיד שכתב דשבות כזה גזרו אף במקדש דאם הכונה איסור מוקצה א"כ איסור קל הוא. הנה יש לומר בטעמו של דבר כמ"ש תוס' בשבת קכ"ג ע"ב דבטלטול החמירו שלא התירו אף במקדש לפי שראו שהקילו בזה יעו"ש אולם דברינו לעיל המה בשיטת רש"י ורש"י פירש גם הך דסדור קנים לאו מטעם טלטול ורק משום בנין וסתירה יעו"ש ברש"י במנחות צ"ז דטלטול הותר במקדש ורק מטעם בנין לא הותר ועיין בתוס' שם ובתוס' שבת קכ"ו ע"א ויש לומר דבאמת זהו כונת רש"י שם במנחות דלאו משום טלטול לבד הוא דאי משום זה לבד אין שבות ורק משום בנין וסתירה ואף דאין בנין וסתירה בכלים אמנם עכ"פ מדרבנן אסור וא"כ יש בזה ב' שבותים וגזרו אף במקדש וכדברינו הנ"ל ויתיישב בזה קושית התוס' שם משבת קכ"ג, ולהנ"ל מיושב דבאמת הא והא גרמו ולבתר שהותר טלטול כלים שוב נשאר רק איסור בנין דרבנן ושוב שייך לומר אין שבות במקדש ואין הכונה בדברי רש"י דרק משום בנין ורק הכונה דאין זה משום טלטול גרידא רק משום טלטול ובנין דהוה ב' שבותים. ויש לפלפל בזה הרבה בשבת קכ"ו ובתוס' שם שפלפלו בהך דנגר ויש לומר ג"כ עפ"ז דהוה ב' שבותים ואקצר כי אין תח"י ספרי האחרונים לעיין אם פלפלו בזה

ובזה הנני דובש"ת באה"ר

נפתלי הירץ באמבאך חופ"ק הנ"ל

סימן מ"ז

הנה בתשובה הקודמת פלפלתי בסוגיא דהלוקח יין ובהיות שנמצא בין כתבי אאמו"ר הגאון המנוח מו"ה יוסף זצ"ל תשובה אחת המדברת בסוגיא זו אמרתי להציגה פה למען יהי' שפתותיו דובבות בקבר כי הניח אחריו ברכה ב' חלקים שו"ת רצוא ושוב מימי בחרותו וחיבור גדול על רוב סוגיות הש"ס וחיבור שו"ת אהל יוסף וחיבורים על מס' חולין וכתובות ולא זכיתי להוציאם לאורה וגם בחייו לא נהנה מכתרה של תורה לכן אמרתי להעתיק תשובה אחת מתשובותיו שיהי' לו לזכרון טוב ויעזור ה' שימליץ טוב בעדינו בעולם העליון. וכה דבריו

כבוד ידידי הרב המאוה"ג החו"ב איש חמודות מושלם במעלות ומדות כש"ת מו"ה אברהם ראטה שליט"א מק' לבוב

לנכון קבלתי מכתבו בקושיא ופירוקא והנני לתשובתו בקצרה

א) כ"ת הקשה לדעת הרמב"ם ז"ל הובא להלכה ביו"ד קי"ט וחו"מ רל"ד דהמוכר לחברו איסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים כשאכלו מהא דבכורות ל"ז פירות ונמצאו טבלים ולשיטת הראב"ד פ"ב ממעשר לקוח פטור אף בלקוח קודם מירוח ורק מדרבנן חייב וא"כ הרי באיסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים באם אכלו וקשיא בין להרמב"ם בין להראב"ד זה תורף קושיתו בקצרה. ולענ"ד נראה דהנה כקושייתו קשה ג"כ בהא דביצה ל"ז ע"ב דפריך הש"ס והא ר"י אפי' בדרבנן לית לי' ברירה כו' וקשה דילמא ר"י גופי' מחלק בין דאורייתא לדרבנן ורק דבהך דאי' קאמר אליבא דרבי יהודא דמוכח בהלוקח יין דלית לי' ברירה אפי' בדרבנן דהתם הוה לקוח. וביותר קשה דהרי מפורש בעירובין ל"ז דהאי דהלוקח יין הוה דאורייתא וקשה דהרי כיון דלקוח הוא הוה רק דרבנן וכבר הקשו זה התוס' בבכורות י"א ע"ב וכמו כן קשה בכ"מ. ולכן נראה לענ"ד דבר חדש דהיכא דנגמר ביד המוכר ובא לידי חיוב כגון שנגמרו אדעתא לאכלן אז אע"ג דמכרם אח"כ שוב לא נפטר מטעם לקוח וכשיטת הריב"ם בתוס' ב"מ פ"ח גבי הפקר ורק דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא רק בנגמרו מלאכתן ביד המוכר אדעתא למוכרם אח"כ דאז לא באו לידי חיוב ביד המוכר ובזה מחולקים הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם בלוקח קודם מירוח חייב ולהראב"ד אף בה"ג פטור וכ"ש אחר מירוח, אמנם היכא דכבר בא לידי חיוב ביד המוכר תו לא פקע חיובו ואף שמכרו חייב הלוקח ובזה כל הסוגיות יתיישבו לנכון וגם קושית מעכ"ת דשפיר בה"ג הוה טבל מה"ת. ובזה יש לפלפל בדברי הכ"מ שם דשיטת הראב"ד אף כפי' ריב"ם לא אתיא. ולהנ"ל שפיר אתיא כפירוש ריב"ם בנתמרח ע"ד לאכלם ובזה שפיר סובר הריב"ם דלא פקע חיובו והראב"ד קאי שם אדברי הרמב"ם דמיירי בנגמר מלאכתן ע"ד למוכרן