גבעת הלבונה קעד

הבאתי בסי' הקדום מחלוקת ר"י ור"ש בעירובין הנ"ל בענין קשר שאש"ק דר"י סובר דגם שבות כזה הותר במקדש ור"ש סבר דשבות כזה שהוא משום לתא דאורייתא לא הותר במקדש. ומעתה נראה דר"י ור"ש בהך דמוקצה אזלי לשטתייהו דלשיטת ר"י דגם בשבות שהוא משום לתא דאורייתא הותר במקדש וא"כ גם איסור הוצאה מרה"י לכרמלית אף דהוא משום לתא דאוריתא דמרה"י לרה"ר מ"מ הותר במקדש ושייך לומר גם בזה אין שבות במקדש. אליבי' א"ש דהוא לשיטתו דסובר מוקצה אסור וא"כ יש בזה ב' שבותים ואסור גם במקדש ואולם ר"ש דסובר דאין איסור משום מוקצה ואליבי' ליכא ב' שבותים אמנם הרי לשיטתו שבות כזה שהוא משום איסור תורה לא הותר במקדש וכדברי הרע"ב הנ"ל דשבות כזה גזרו אף במקדש והיינו כיון שהאיסור משום הוצאה א"כ הוא משום לתא דאוריתא. ולא הותר במקדש ורק אם האיסור משום מוקצה יש לומר דאין בו לתא דאורייתא כמ"ש תוס ביצה ד' ופלפלתי בזה במ"א. אבל אם הוא משום הוצאה יש בו לתא דאורייתא והוה כמו בקשורה דסובר ר"ש דאסור גם במקדש וממ"נ א"ש בין לר"י ובין לר"ש. ומעתה יבואר לנכון סידור המשנה הנ"ל דסידר דברי ר"ש שאמר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו אלא משום שבות אחרי דברי ר"ע. והיינו דר"ש הוציא מזה לשיטתו דבריו. והיינו דלשיטתו דלית לי' מוקצה דיש רק שבות א' קשה דנימא א"ש במקדש ולזה אמר דבריו שלא התירו אלא משום שבות שאין משום לתא דאורייתא בו וזהו משלך נתנו והיינו רק במקום שהוא משלהם גרידא ואין בו משום לתא דאורייתא ומיושב הקושי' ושפיר סידרה המשנה דבר ר"ש בכאן. והא דקאמר הש"ס היכי קאי היינו לפרש לשון משלך נתנו והבן

ד') נחזור להנ"ל יצא מדברינו דמשו"ה אסור להוציא בשבת אף שמוזהרין בעשה דוישלחו מן המחנה משום דהוא בשוא"ת וכנ"ל באות א'. אכן בגוף הדבר דקאמר הש"ס ביבמות ד"צ דאע"ג דאין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת מ"מ בשוא"ת יכולים לגזור כבר נתקשיתי זה כמה בטעמו של דבר דהרי העשה והל"ת שניהם מפי הגבורה נאמרו ומדוע יכולים חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ולא בקו"ע ואמנם רש"י ביבמות שם כתב לבאר הדבר דשוא"ת היא דבר דממילא וג"כ אינו מובן ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. עוד הקשו התוס' ביבמות שם מסדין בציצית דבשעה שלובש בלא ציצית עובר בקו"ע ואף שתירצו דשם האיסור בשעה שכבר לבוש. אולם הרי חזרו והקשו מברכת להתעטף דמשמע דהחיוב בשעת הלבישה ולא תירצו כלום. וזכורני בלומדי מס' כתובות עם בני ישיבתי בק' דעברעצין אמרתי לבאר הדבר להמבואר בכתובות דף ו' ע"ב דקאמר אביי דמשו"ה חתן פטור מק"ש משום דטרוד דלא מצי בעיל ופירש"י ותוס' שם טירדה דצער והקשה רבא מאבל דחייב בכל המצות ורק מתפילין פטור וכתבו התוס' שם לתרץ אליבא דאביי דאבל טרוד טירדה שאינה של מצוה אכן חתן דמצטער צער מצוה שפיר פטור. ולכאורה יוקשה דהרי כיון שעכ"פ פטור מתפילין א"כ הוא מצטער ע"ז שאינו מקיים מצות תפילין ויופטר מכל המצות דזה הוה טרדה דמצוה ומצאתי להרש"ש שם בהגהותיו שהעיר בזה. אולם לק"מ דהרי חתן פטור מק"ש רק בלילה שהוא זמן חיוב בעילת מצוה ואינו יכול ומצטער אבל ביום דאינו זמן חיוב אף שא"י ג"כ לקיים אז מ"מ הואיל ופטור אז ממצוה זו חייב וכמו כן באבל כיון שהוא פטור ממצות תפילין בזמן הזה שפיר אינו מצטער וז"פ דאל"כ נאמר בשבת דלאו זמן תפילין יופטר מכל המצות דמצטער שא"י לקיים מצות תפילין וז"פ. ומעתה לפ"ז יוקשה לכאורה במקום שחז"ל גזרו על איש אחד שלא יקיים איזה מצוה מן המצות יהי' הדבר לסיבה שתהי' מ"מ כיון שהוא מחויב במצוה זו וחז"ל אסרו עליו א"כ הוה מצטער ויופטר עי"ז מכל המצות שבתורה לשיטתי' דאביי דמצטער בה"ג פטור ממצות. אכן נראה דהדבר נכון דהרי כבר העירותי מדוע יכלו חז"ל לעקור דבר מה"ת ולפוטרו. [ואולם נראה באמת ע"פ הנ"ל דהרי כבר כתבו תוס' בפסחים ס"ב ע"א לתרץ קושיתם דהאיך יוכלו חז"ל לחייבו בפסח אחר הרי הוה חב"ע ותירצו כיון דלא יזרוק הדם אינו וצא ומותר להביא אחר והיינו דאז כבר מחויב מה"ת וחז"ל המה רק גורמים לזה יעו"ש בתוס'. ומעתה כיון שחז"ל גזרו עליו שלא יקיים המצוה א"כ הוא טרוד טירדה דצער ופטור מה"ת ואין בזה עקירת דבר מה"ת אכן לכאורה כיון שפטור שוב אינו מצטער ושוב יתחייב. אך הרי הדבר מתהפך כי שר חותם דאם מחויב שוב הוא מצטער ושוב פטור וכיון שחז"ל אסרוהו לקיים מצוה זו שוב אזלינן בזה לחומרא וכמ"ש תוס' פסחים כ"ו וב"מ ד"ל בענין עלה עלי' זכר וממילא פטור. וכ"ז במצוה זו שהוא אסור בה מתקנת חז"ל שפיר שייך לומר דאזלינן לחומרא ופטור כיון שאסור לו לעשות. אכן בשאר מצות שאינו אסור בהם ורק שתרצה לפוטרו מטעם טרוד טירדה דצער בזה שוב אזלינן לחומרא ואמרינן דפטור ממצוה זו שחז"ל אסרו עליו כיון דבאמת אינו מקיימה ופטור וממילא אינו טרוד ושוב חייב בכל המצות דבזה אדרבה אזלינן לחומרא שיהי' חייב בכל המצות. ורק שם בכתובות דבאמת הדבר הוא מצוה שיש בה ג"כ הנאת הגוף והוא מצטער שאין ביכולתו לעשותה ורק דצריך שיהי' ג"כ טירדה דמצוה שפיר עכ"פ נקרא מצוה והוא הרי מצטער על הנאתו והמצוה נצרכת רק לעשות הצער טירדה דמצוה שפיר פטור מכל המצות. אכן בנ"ד במקום שחז"ל אסרו עליו מצוה מהמצות שאין בזה שום צער מהנאת הגוף ורק צערא דמצוה שפיר אמרינן שפטור ממנה ואינו מצטער וחייב ככל המצות ורק במצוה זו שנאסר בה פטור דאזלינן לחומרא הן לענין פטורא דמצוה זו שאסרו חז"ל הן לחיובא דשאר מצות. ומעתה מובן שפיר הטעם דחז"ל יכולים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת דעל ידי גזירתם הוא פטור מה"ת. וכ"ז רק בשוא"ת אכן בקו"ע דהדבר ברור דהא דעוסק במצוה וכן טרוד טירדה דמצוה אינו פטור רק ממ"ע ולא ממצות ל"ת וא"כ כיון שטירדה אינה פוטרת מקיום מצות ל"ת שפיר אין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בקום ועשה דזה הוה עקירת דבר מה"ת ממש ומבואר לנכון טעמו של דבר דחז"ל עוקרים דבר מה"ת בשוא"ת ולא בקום ועשה ודוק היטב בזה. ומעתה כ"ז בכל התורה דהקום ועשה הוא איסור. אכן במצות ציצית דהעוסק במצוה פטור ממצוה זו ואז הוה כמו בלילה שפטור ממצוה זו אף מכסות יום כמו שפסקו הרמב"ם והב"י באו"ח סי' י"ט. ובפרט להתוס' שהוכיחו מברכת להתעטף דציצית חובת גברא א"כ אם הוא פטור מותר ללבוש בלא ציצית שפיר אין זה עקירה בשום אופן כיון שהוא פטור מה"ת והוה כמו דבר שהוא בשוא"ת ומיושב קושית התוס' כ"ז אמרתי אז בזה

ה) אולם עדיין יוקשה דכ"ז יתכן רק לשיטת אביי בכתובות שם אכן לשיטת רבא בכתובות שם שחולק וסובר דטירדה זו אינה פוטרת ממצוה עדיין יוקשה טעמו של דבר וגם בגוף הדבר דטירדה פוטרת יש לומר דרק בכתובות שם דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שפיר הוא מצטער ממניעת הדבר אבל במצוה גרידא שאין בה הנאת הגוף מנ"ל דנקרא מצטער עי"ז לפוטרו ממצות ויש מקום לומר דבה"ג גם אביי מודה ורק בחתן ואבל שמצטער על עניניו הוה מצטער ורק דבעינן ג"כ שבצערא דגופא יהי' ג"כ מניעת מצוה שיהי' טירדה דמצוה על ידה אבל לא במקום שנצטער על מניעות קיום מצוה לחודא. ולכן נראה לבאר הדבר דהנה כבר פלפלו הראשונים והאחרונים בענין כל איסורי תורה אם המה איסורי חפצא או גברא והביאו בשם התשב"ץ שביאר הדבר ולחלק יצא דאיסורי תורה המה איסורי חפצא דהתורה בכחה להטיל