גבעת הלבונה קעב

דאיסורי דרבנן אין בהם משום לא תסור ושפיר יש מקום לחלק בזה וז"ב

וכבר ביארתי אשתקיד בקונטרס א' בסברא זו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן באה"ע כ"ח שם בענין מקדש בתרי דרבנן באיה"נ דלהרמב"ם אינה מקודשת דלשיטתו אזיל דלא תסור לאו גמור הוא יעו"ש. והנה כבר כתבתי בקונטרסי שם דרבי יהודה סובר כשיטת הרמב"ם דסובר בסוכה כ"ג דאיסור דרבנן נקרא א"ר מה"ת וביארתי הטעם עפמ"ש הכ"מ בפ"א מנערה בתולה ה"ה דמחמת הלאו דלא תסור גם אד"ר א"ר מה"ת יעו"ש. ומעתה יש לומר דזה הטעם דמחלוקתן בעירובין שם דר"ש ס"ל כהרמב"ן דלא תסור אסמכתא ושפיר יש לחלק בין שבות שיש לו עיקר בדאורייתא לאין לו. ור"י לשיטתו דסובר כהרמב"ם וא"כ אין חילוק וכל השבותים הותרו במקדש כיון דעכצ"ל דכך התנו חז"ל דבמקדש לא גזרו א"כ אין נ"מ בין אם הוא לתא דאורייתא או לא וכנ"ל. ועכ"פ מבואר דרק אליבא דר"ש יש לחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא אכן אליבא דר"י אין חילוק דאליבי' כל איסורי דרבנן יש להם עיקר בדאורייתא מחמת הלאו דלא תסור וכנ"ל. ומעתה לפ"ז כבר הבאתי בשם התוס' בבכורות דהא דקאמר הש"ס תרומה דאורייתא היינו דיש לו עיקר בדאורייתא. וא"כ כ"ז בעירובין ל"ז שם דקאי בשיטת ר"ש שפיר יש לחלק בזה בין תרומה דיש לו עיקר בדאורייתא דאין ברירה. אכן בחולין דהקשה לשיטת ר"י שפיר פריך הש"ס והא לית לי' לר"י ברירה דאליבי' גם בלוקח יין הוא דרבנן וגם מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא אליבי' ומיושב קושית המפורשים הנ"ל ומעתה לדידן דקיי"ל בהך דגיטין ס"ד כר"י וכן בהך דעירובין כת"ק דר"ש דאין חילוק בין השבותים וכדעת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן המה בלאו דלא תסור ומ"מ קיי"ל בדרבנן יש ברירה וע"כ דכך התנו וכנ"ל בשם זהר הרקיע וא"כ גם ביש לו עיקר מה"ת יש ברירה ומשו"ה שינה הרמב"ם ולא העתיק הדין דהלוקח יין דשם שפיר לשיטתו יש ברירה והעתיק הדין מי שהי' לו יין דזה דאורייתא ממש הוא ואין ברירה ומיושב דקדוק כת"ה הנ"ל

ד') ובזה נראה ליישב קושית השטמ"ק בכתובות ל"ד וב"ק ע"א בהא דפריך שם הש"ס ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי והרי כיון דאסור מדרבנן הוה א"ר ומשו"ה פטור. ולהנ"ל יש לומר דהרי עיקר הטעם דמחמת איסור דרבנן הוה א"ר הוא מחמת הלאו דלא תסור וכנ"ל בשם הכ"מ. וא"כ לר"ש דסובר דלא תסור הוה אסמכתא אליבי' חשיב ראוי מה"ת וא"כ שם דקאמר מאן חכמים ר"ש שפיר פריך מ"ט דרבנן דפטרי דאליבי' דר"ש הוה ראוי מה"ת וכנ"ל ובזה יש ליישב מה שקשה לשיטת הרמב"ם בה' אישות דגם באיסוה"נ שאין לו עיקר מה"ת אינה מקודשת מסוגי' דקידושין נ"ח בהא דקאמר הש"ס לר"ש דסובר המקדש בחשב"ע מקודשת אלמא סבר ר"ש חשב"ע לאו דאורייתא ועיין בר"ן בקידושין שם ובח"מ וב"ש באה"ע כ"ח שם. ובהנ"ל מיושב דלשיטת ר"ש באמת יש לחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא ומשו"ה בחשב"ע דאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת. אכן לדידן באמת גם באין לו עיקר בדאורייתא אינה מקודשת דכל איסורי דרבנן יש להם עיקר בלאו דלא תסור ודוק. ויש להעיר בזה דלפ"ז דברי הרמב"ם סותרים אהדדי דפסק בהך דעירובין כת"ק דר"ש והוא מטעם דלא תסור וכנ"ל ובסוכה כ"ג פסק כר"מ שם דא"ר מדרבנן מיקרי ראוי מה"ת ויוקשה דהפסקים סתרו אהדדי. וגם במ"ש דלר"ש במ"כ הך דלא תסור הוה אסמכתא הנה בזה לכאורה בסנהדרין פ"ז סובר ר"ש דגם בדקדוק א' מד"ס נעשה זקן ממרא ויליף מקרא דאשר יגידו אפי' כל דהו מבואר דאליבי' כל ד"ס יש להם עיקר בדאורייתא. ועוד דלדברי הכ"מ הנ"ל נמצא דר"מ ור"י דפליגי בסוכה כ"ג אי אד"ר הוה א"ר מה"ת פליגי בזה אי לאו דלא תסור דרשה גמורה היא וסובר ר"י דדרשה גמורה הוא ור"מ סובר דאסמכתא היא וכנ"ל. וא"כ מיחלפא שיטתייהו דכבר האריך הרב בספר מרגניתא טבא על סה"מ להרמב"ם בשורש א' בפלפול עצום וישר להוכיח דר"מ ור"י בסנהדרין פ"ז פליגי בזה ולשיטת ר"מ בע"כ לא תסור דרשה גמורה היא ולר"י אסמכתא וא"כ סתראי נינהו לפ"ז גם פסקי הרמב"ם סתרי אהדדי לפ"ז והרבה צ"ע בזה לברר כל הענין והשיטות השונות המסתעפות מזה ולא נפניתי כעת ואי"ה בל"נ אם יגזור ה' בחיים נתחכם בזה

ה') ונחזור לדקדוקו של כת"ה בדברי הרמב"ם ואמנם בדברינו נתיישבו דברי הרמב"ם. אמנם עדיין קשה דנהי דלשיטתו הך דהלוקח יין הוא דרבנן ומהראוי ומר בזה ברירה מ"מ שוב קשה מדוע לא הביא הדין דהלוקח יין ולפסוק בזה דיש ברירה ומדוע הביא הדין באופן אחר ופוסק אין ברירה הו"ל להביא הדין המבואר בש"ע ולפסוק יש ברירה לשיטתו. ולכן נראה לענ"ד האמת הברור בדעתו דכבר הקשו תוס' בכ"מ אהא דהלוקח יין הרי גזרו על יין כותים ותירצו דזה נשנית קודם גזרה. והשטמ"ק בב"ק ס"ט כתב ג"כ בשם המאירי כן והוסיף וז"ל ואע"פ שבזמן הזה עשאום כגוים גמורים אתה למד ממנה למי שיש לו חביות יין של טבל גמור וכו' יעו"ש. וא"כ הרמב"ם שהעתיק הדין לדידן אחר שנאסר יין כותים לא הי' יכול להעתיק הלוקח יין מבין הכותים ולזה הביא עיקר הדין דמי שהי' לו חביות יין טבל וכדברי המאירי הנ"ל וז"ב ואמת בישוב דקדוק כת"ה הנ"ל

סימן מ"ו

המשך תשובה הנ"ל

א') ובעומדי בהך דסוף עירובין במחלוקת ר"י ור"ש בענין שבות במקדש הנה מקום אתי ואציגה פה מה שאמרתי בסיומא דמס' עירובין לבאר בדרך דרוש הלכה ההדרן עלך המוציא תפילין וסליקא לה מס' עירובין דהנה בסיומא דמס' עירובין שם במשנה ר"ש אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו אלא משום שבות ובש"ס שם מפרש דקאי אמי שהחשיך שהתירו הוא משלו ורק בשבות בעניבה התירו יעו"ש בש"ס. ואינו מובן מדוע הביא דברי ר"ש בכאן ולא לעיל במקומו וכבר העירו בזה רש"י ותוס' שם. ולענ"ד נראה דהנה כבר הקשו התוס' בסוף עירובין שם בהא דאמר ר"י בדף ק"ה שם ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש"י דכ"ע המכניס שרץ במקדש חייב ולענין הוצאות טומאה פליגי. והרי אם מכניס שרץ למקדש חייב א"כ מוזהר ג"כ להוציא הטומאה מוישלחו ומ"ט דמ"ד מעזרה לא יעו"ש. אכן לענ"ד נראה בישוב הקושי' להמבואר ביבמות ד"צ ע"ב כולהו נמי שוא"ת היא וכתבו התוס' שם דאף שאסור ללבוש בלא ציצית מ"מ כיון שכבר מעוטף הוה שוא"ת ורק בכלאים שעובר בעת לבישה מיקרי גם אח"כ קו"ע אבל בציצית דבשעת לבישה אינו מחויב רק אח"כ ואז הוה שוא"ת יעו"ש. וא"כ כאן במקדש נהי דמוזהרים בלאו דלא יטמאו את משכני וישלחו מ"מ כיון שכבר השרץ במקדש הוה שוא"ת ורק אם הכניס שרץ למקדש דעובר בשעת הכניסה גם אח"כ הוה קו"ע אמנם בנמצא שרץ במקדש מאליו ולא עבר בכניסתו שפיר הוה שוא"ת וחז"ל יכולים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אף שעובר בעשה דוישלחו והעמידו חז"ל דבריהם במקום תורה דשוא"ת ומיושב קושית התוס'. אמנם עדיין קשה דהנה לכאורה קשה בהא דפליגי מהיכן מוציאין אותו והרי מהראוי הי' להוציאו מכל המקומות משום דאין שבות במקדש ומצאתי להרע"ב ז"ל בפירושו בפ"ה דתמיד העיר בזה וכתב דעל שבות כזה גזרו אפי' במקדש