גבעת הלבונה קעא

אולם התוס' במנחות שם הביאו בשם הירושלמי דלר"ש קנינו של העכו"ם פוטר. אמנם לשיטת רש"י בפירושא דשמעתא בגיטין אין הדבר כן וא"כ כיון שהדבר בספק האיך סובר ר"ש שפיר קאמר הש"ס דילמא כי לית לי' ר"ש ברירה בדאורייתא והיינו דדילמא סובר ר"ש אין קנין כשיטת רש"י בשיטתי' ושפיר הוה שם תרומה דאורייתא. ומעתה מיושב לנכון קושית התוס' דשפיר יש לומר דשם הוה דאורייתא ממש לפמ"ש התוס' בב"מ פ"ח ע"א בסופו בשם הריב"ם דסובר להיפוך משיטת ר"ת דלוקח קודם מירוח פטור ולוקח אחר מירוח חייב וסיימו בסוף דבריהם ולוקח מן הנכרי הוה איפכא דקונה קודם מירוח חייב כיון דאין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר א"כ לא נקראת תבואת זרעך של מוכר ורק של הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח יעו"ש. מפורש מדברי התוס' דאם אין קנין לנכרי בא"י אז תבואה הנקנית ממנו ל"ה לקוח רק תבואת זרעך ובזה יש לומר דכ"ע מודים לי' להריב"ם בזה כיון דאין קנינו של הנכרי קנין כלל וא"כ כיון דר"ש ס"ל גרי אריות הן וסובר ג"כ בהך תירוצא אין קנין שפיר לא הוה ג"כ לקוח דזה רק בלוקח מישראל ולא בלוקח מנכרי ושפיר קאמר הש"ס כי לית לי' לר"ש ברירה בדאורייתא והיינו דלר"ש שפיר הוה שם איסור תורה גמור ומיושב קושית התוס' הנ"ל

ומעתה כ"ז בשיטתי' דר"ש שפיר קאמר הש"ס בעירובין דהא דלוקח יין הוא דאורייתא. אכן לשיטת רבי יהודה דסובר במנחות שם מירוח הנכרי אינו פוטר וממילא דסובר יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר לשיטת רש"י הנ"ל דזה תליא בזה וכן הוכיחו התוס' בבכורות שם משיטתי' דרבי יהודא בב"מ דס"ל יש קנין. וא"כ אליבי' הך דלוקח יין לא הוה דאורייתא ואף אין לו עיקר בדאורי' כיון שאליבי' יש קנין וא"כ הוה תרי דרבנן חדא מטעם קנינו של העכו"ם ועוד מטעם לקוח דשייך ג"כ אי יש קנין. וא"כ שם בחולין דקאי הש"ס בשיטתי' דרבי יהודה שפיר מקשה מהך דלוקח יין דהוה ג"כ רק דרבנן כמו במוקצה ומיושב קו' המפורשים הנ"ל. ומעתה הנה כבר כתב הכ"מ בפ"א מה' תרומות ה"י בשיטת הרמב"ם דבקנה מן הנכרי התבואה ולא הקרקע פוסק הר"מ דיש קנין וכ"כ התויו"ט בפ"ד דגיטין יעו"ש. וא"כ לשיטת הרמב"ם דיש קנין שפיר הך דלוקח יין הוה רק דרבנן מטעם קנינו של העכו"ם ואם קנה היין קודם מירוח הוה רק חד דרבנן. ובקנה אחר שכבר נעשה היין הוה לקוח לדעת הרמב"ם בפ"א מה' מעשר דנגמר ביד לוקח ל"ה לקוח והרי סתם לשון דלוקח יין משמע שכבר נגמר ובזה שוב הוה תרי דרבנן. ואף דלא הוברר אי הרמב"ם פוסק כמ"ד כותים גרי אמת הן או גרי אריות הן ומספרו הי"ד החזקה ליכא לפשוט הדבר וגם דבריו בפיהמ"ש בברכות פ"ח שציין בפירושו בכמה מקומות ששם דיבר מענין כותים באו סתומים בזה וליכא למישמע מידי. וא"כ לפ"ז לא מיבעיא אם נאמר בדעת הרמב"ם דסובר גרי אריות א"כ בזה הוה תרי דרבנן חדא מטעם לקוח כיון שכבר נגמר היין בעת שקנהו הוה כקונה אחר מירוח וגם מטעם קנינו של הכותי דהוא עכו"ם. רק אף אם נאמר בדעת הרמב"ם דגרי אמת הם מ"מ עכ"פ הוה לקוח והוה איסור דרבנן ובזה פוסק הרמב"ם דיש ברירה ומשו"ה שינה וכתב מי שהיה לו יין ובאמת כן משמע מלשון הרמב"ם דכתב ואין אומרים בשל תורה הוברר כו' ומשמע דרק בשל תורה ממש אין ברירה אבל בדרבנן אף שיש לו עיקר בדאורייתא אמרינן ברירה ומיושב הדקדוק הנ"ל של כבוד ב"א שליט"א ואין קושיא מהך דעירובין דקאי בשיטתי' דר"ש ואליבי' הוה דאורייתא. אכן הרמב"ם דפוסק כר"י בהך דיש קנין שפיר בהך דלוקח יין הוה רק דרבנן וכדמוכח בחולין הנ"ל ומשו"ה שינה לשונו בחכמת התורה ודוק

ג) ועוד נראה לענ"ד בישוב דקדוקו של כת"ה על הרמב"ם ששינה הלשון המבואר במשנה וברייתא הלוקח יין מבין הכותים וכתב מי שהי' לו יין. ונקדים דהנה כבר הבאתי קושית המפורשים בהא דפריך הש"ס והא לית לי' לר"י ברירה והביא הך דהלוקח יין והרי יש לומר דבלוקח יין שהוא מה"ת שפיר אית לי' לר"י אין ברירה ולא במוקצה דרבנן כמו דקאמר הש"ס בעירובין ל"ד כי לית לי' לר"ש ברירה בדאו' אבל בדרבנן אית לי'. והנראה ליישב דהנה כבר הבאתי קושית התוס' בבכורות י"ב דהרי גם בלוקח יין הוא דרבנן דהוא לקוח ותירצו דשם תרומה דאורייתא והיינו דיש לו עיקר בדאורייתא. ומעתה לפ"ז הנה מצינו בעירובין דף ק"ג דסובר ר"ש בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור עונבה ובש"ס שם בדף ק"ה דקאמר ת"ק קושרה ואמר לי' ר"ש עונבה עניבה דלא אתיא לידי חיוב חטאת שרו לי' רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ועיין בתויו"ט שם במשנה הביא בשם הרמב"ם דמפרש דהך קשירה הוא קשר שאש"ק וסובר ת"ק דשבות כזה ג"כ שרי במקדש ור"ש סובר דרק עניבה דאינה קשר כלל שרי במקדש אבל קשירה אף שאש"ק כיון שנאסר משום קשר של קיימא לא הותר שבות כזה במקדש והנה ת"ק דר"ש הוא בודאי רבי יהודא בר פלוגתי' דר"ש בכל מקום ובפרט דמצינו במשנה בעירובין שם בנגר ובציר דסובר ר"י שם בפירוש דכל מיני שבותים הותרו במקדש. ומבואר דנחלקו ר"י ור"ש דר"ש סובר דלא הותר במקדש רק שבות שאין בו לתא דאורייתא אבל שבות שיש בו משום לתא דאורייתא לא הותר ור"י סובר דגם שבות כזה הותר וצריך לבאר טעמם. והנראה לענ"ד עפ"מ שנראה לבאר מה שנחלקו בש"ס גיטין ס"ד וס"ה דמתיב ר"ח לר"י מהך דשיתפו מבואות דקטן יש לו זכי' לאחרים ומשני שאני שיתופי מבואות דרבנן ואידך כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואידך ה"מ בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא יעו"ש. מבואר מזה דר"י ור"ח פליגי אי איסור דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא חמור מאיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וטעם מחלוקתם נראה עפ"מ שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות בשורש א' דהרמב"ם סובר דכל איסורי דרבנן יש להם דין תורה ממש מכח הלאו דלא תסור דהוא איסור גמור בכל איסורי דרבנן. והרמב"ן האריך לחלוק עליו בזה וס"ל דלא תסור הוא לאו בפ"ע ורק דרבנן אסמכוהו על דבריהם יעו"ש באורך. ומעתה לפ"ז לשיטת הרמב"ם דכולם איסורי תורה המה א"כ אין לחלק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא דהרי כל איסורי דרבנן המה איסורי תורה ומה לי אם האיסור מחמת לא תסור או אם האיסור מחמת איסור אחר. אכן לשיטת הרמב"ן דזה רק אסמכתא שפיר יש מקום לחלק בין האיסורים דאיסור דרבנן שהוא משום לתא דאורייתא חמיר וז"ב בסברא ומעתה יש לומר דבזה נחלקו ר"י ור"ח שם בגיטין אי שני בין איסור דרבנן שיש לו עיקר או לא ולפ"מ דקיי"ל כר"י שפיר אין חילוק בין עיקר בדאורייתא או לא. ובזה יש לומר ג"כ במה דנחלקו הפוסקים ביו"ד סי' צ"ט אי איסורי דרבנן שיש לו עיקר מה"ת מותר לבטל לכתחילה דדעת הרבה פוסקים דרק איסור מוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא מותר להוסיף עליו ולבטלו אכן איסור שיש לו עיקר בדאורייתא אסור. אכן הרמב"ם ז"ל הובא דעתו בב"י שם ס"ל דגם איסור שיש לו עיקר בדאורייתא מבטלין יעי"ש. ויש לומר דפליגי בזה דהרמב"ם לשיטתו דכל איסורי דרבנן המה איסור תורה מחמת הלאו דל"ת ואעפ"כ קאמר הש"ס בביצה ד' ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ויוקשה מ"ט הרי גם דרבנן יש לו דין תורה וע"כ שכך התנו חז"ל בפירוש שבדבר זה לא השוו דבריהם ואם נתערב מותר להוסיף כעין מ"ש התשב"ץ בזהר הרקיע שם ליישב הרבה קושית הרמב"ן שם בספה"מ על הרמב"ם ובמגלת אסתר שם וא"כ אין חילוק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא כיון דכל איסור דרבנן היא מה"ת ומ"מ מותר להוסיף. אכן החולקים עליו אזלו בשיטת הרמב"ן