גבעת הלבונה קסו

משום דכך התנו חז"ל בפירוש דספק מותר אין קושי'. אכן להסוברים דסד"א מה"ת לקולא ואליבייהו א"צ לומר דכך התנו כמ"ש האחרונים ועיין בש"ש מזה. וקשה באמת קושי' הנ"ל דהוה ספק איסור שבמיתה. אמנם נראה להביא ראי' מזה למ"ש מהרש"א בח"א בעירובין כ"א שם דהא דעובר ע"ד חכמים חייב מיתה הוא רק באיסור דרבנן שבא מכח איסור תורה שיש בו מיתה או כרת בזה שפיר גם בדרבנן חייבין מיתה. אמנם איסור דרבנן שבא מכח איסור תורה שאין עליו מיתה או כרת גם בדרבנן אין חיוב מיתה יעו"ש. וא"כ שפיר הא דסד"ר לקולא. ומעתה עפ"ז יש לומר דבר חדש דבאיסור דרבנן שבא מכח איסור תורה שחייבין מיתה או כרת עליו בזה סד"ר לחומרא דבזה שוב הוה ספק כרת כיון דבודאי דרבנן חייבין מיתה וא"כ ספיקו אסור. אמנם לפ"ז קשה מאוד בהא דפריך הש"ס בפסחים שם ואי כזית בכא"פ דאורייתא האיך אמרינין שאני אומר הרי בזה דהוא איסור תרומה דעון מיתה וא"כ אף בדרבנן יש בו מיתה וא"כ גם בדרבנן ספיקו לחומרא וא"כ אף אם לאו דאורייתא ג"כ קשה האיך אמרינין בזה שאני אומר. ולכן נראה דהנה נראה ברור אף דבסד"ר באיסור שיש בדאורייתא כרת או מיתה אזלינין לחומרא זה הוא רק בספק חד דרבנן אבל בספק תרי דרבנן גם בה"ג אזלינין לקולא. דהנה הדבר ברור דאף דבעובר ע"ד חכמים חייב מיתה באיסור שבדאורייתא הוא במיתה זהו רק בחד דרבנן אבל בתרי דרבנן דקיל מחד דרבנן ומבואר באה"ע סי' כ"ח דתרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר בדאורייתא וכנ"ל בסי' הקדום וא"כ כיון שבדרבנן חייב מיתה רק באיסור שחייבין בדאורייתא א"כ זה שייך רק באיסור חד דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא חייבין גם בדרבנן. אכן בתרי דרבנן שחשוב אין לו עיקר בדאורייתא א"כ א"א לחייבו מיתה מחמת האיסור תורה שנגזר על ידו דהרי איסור זה אין לו עיקר בדאורייתא כלל והוה כשאר איסור דרבנן שאינו בא מכח איסור תורה שחייבין עליו דאין בו חיוב מיתה לד' מהרש"א וז"ב מאוד. וא"כ בספק כזה שפיר ספיקא לקולא כיון שאין בו ספק מיתה. ומעתה מיושב קושיא הנ"ל דשפיר קאמר הש"ס ואי אמרת דאורייתא היכי אמרינן שאני אומר והיינו דבאמת הרי רוב בודאי יש בזה וא"כ בשלמא אי הוה דאורי' בכא"פ א"כ גם בה"ג אף שהוא דרבנן הואיל ונתבטל ברוב מ"מ גם בדרבנן מהראוי להחמיר וכנ"ל. אמנם אי לאו דאורי' וא"כ נמצא דאף במשא"מ ביבש בטל מה"ת ברוב וא"כ במב"מ ביבש אף אם נאמר דאסור מדרבנן ברוב מ"מ הוה ב' גזרות גזרה אטו מבשא"מ וגם בזה הוה רק דרבנן ביבש דכזית בתוכא"פ דרבנן וא"כ אף אם נאמר דאסור הוה כמו ב' דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא ושוב הוה כשאר איסור דרבנן ואמרינן בי' שאני אומר. וא"כ פריך הש"ס רק דאי כזית בכא"פ דאורייתא וא"כ באינו מינו כה"ג אסור מה"ת וא"כ אף במינו הוה רק חדא דרבנן ויש לו עיקר בדאורייתא והוה ספק מיתה. אכן לאו דאורייתא א"כ אין בו ספק מיתה ומיושב קושית התוס' הנ"ל בצירוף קושיתי הנ"ל כ"א בירך חבירתה. ומעתה מיושב ג"כ דברי רש"י ז"ל דהי' קשה לו קושית התוס' ולזה כתב דהוה עון מיתה, וע"ז משני הש"ס בתרומה דרבנן וא"כ בזה דהוא מב"מ ורוב יש שוב הוה תרי דרבנן ואין בו מיתה ואמרינן שאני אומר ומיושבים דברי רש"י ז"ל מקושית אאמו"ר הרב ז"ל ודוק

ב) ועפ"י האי כללא נראה ליישב דברי הב"י ביו"ד סי' ס"ט שהקשה אהא דעכו"ם משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואינו ידוע אם הדיחו אם יודע העכו"ם מנהג ישראל סומכים עליו במסל"ת. והקשה ב"י דהרי אין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה בלבד ותירץ דבמילי דרבנן נאמן בה"מ כמ"ש התה"ד והך בשר כיון דמליח כרותח הוה דם שבישלו ואינו עובר עליו יעו"ש בב"י ובט"ז שהביאו. והטו"ז בסקכ"ד הביא בשם הרש"ל שתמה על הב"י דלא הי' צריך לתת טעם משום בישול דהרי משום מליחה ג"כ אזיל לי' איסור דאורייתא יעו"ש בטו"ז. והנה לכאורה דברי הרש"ל בקושייתו אינם מובנים דהרי באמת רש"י ז"ל במנחות כ"א שם פירש הטעם דדם שמלחו אינו עובר עליו משום דמליח הרי הוא כרותח וא"כ גם הא דדם שמלחו אינו עובר עליו הוא משום דמליח ה"ה כרותח והוה דם שבישלו וכ"כ תוס' במנחות שם לדעת רש"י דעיקר הטעם במליחה הוא משום רותח והסכימו לזה יעו"ש. וא"כ דברי הב"י נכונים דעיקר הטעם דדם שמלחו משום מבושל ומה הקשה הרש"ל. אולם נראה בכונות דברי מהרש"ל דשפיר הקשה דבאמת אף שהטעם דמליחה הוא ג"כ משום מבושל מ"מ כיון דבש"ס מבואר סתמא דם שמלחו אינו עובר עליו א"כ נהי דבאמת הטעם משום דהוה דם שבישלו כדברי רש"י ותוס' הנ"ל מ"מ למ"ל להב"י להזכיר הטעם מפני מה אינו עובר עליו יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ דם שמלחו אינו עובר עליו והוה רק דרבנן וזה ברור בכונות דברי מהרש"ל בקושיתו

ומעתה נראה ליישב דברי הב"י מקושית מהרש"ל בזה. ונקדים ליישב ג"כ קושית הד"מ שם שהקשה על הב"י דלא הי' צריך לטעמא דמליח כרותח דבלא"ה הוה רק איסור דרבנן דהרי הוא מבושל בפנינו יעו"ש והטו"ז הביא ב' קושית אלו ולא תירץ כלום גם לא ראיתי למי מהאחרונים שיתרץ דברי הב"י ובאמת קושית הד"מ היא קושי' חזקה. ולענ"ד נראה בישוב קושייתם ע"ד הפלפול. דהנה הטו"ז שם הביא מעשה באשה שבישלה בשר ושכחה אי מלחה אותו תחלה והתיר משום דהוה סד"ר ולקולא דדם שבשלו דרבנן והש"ך בנקוה"כ שם הקשה עליו דא"כ מדוע הוצרכו הפוסקים בדין דעכו"ם משמש להתיר מטעם מסל"ת הרי בלא"ה הוה סד"ר ולקולא ובע"כ משום דאיתחזק בכאן איסור דם ובאיתחזק איסורא אף סד"ר לחומרא יעו"ש בנקוה"כ. ולענ"ד דברי הטו"ז נכונים ושפיר צריכין בזה לטעמא דמסל"ת משום דאיתחזק דהרי הטו"ז כתב שם בעצמו במעשה הנ"ל דהא דלא אזלינן בתר חזקה משום דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחילה ורוב עדיף מחזקה כמ"ש הרא"ש בכתובות יעו"ש. וא"כ זה רק במעשה הנ"ל דהיתה מסופקת אם היא בעצמה מלחה שפיר שייך בזה רוב אמנם בהך דעכו"ם משמש דבזה ל"ש הך רובא כמובן דאין זה בנכרים ושפיר הוה איתחזק איסורא וסד"ר לחומרא. ולהכי בעינן הטעם דמסל"ת וז"ב. ואמנם הש"ך שפיר הקשה על הטו"ז דהרי הטו"ז שם בראש דבריו כתב דבע"כ אין כאן חזקה דאל"כ האיך סמכינן כאן אמסל"ת ושפיר הקשה על הטו"ז אכן לענין דינא דברי הטו"ז נכונים ואין קושיא מהך דעכו"ם משמש דשפיר יש לומר דמשו"ה בעינן כאן מסל"ת אף דסד"ר הוא משום דאתחזק איסורא דדם וכנ"ל. אולם יש להקשות לפמ"ש האחרונים בשם הר"ש דל"ש חזקה רק באתחזק איסורא דאורייתא וגם כעת הוה דאורייתא אם נאמר שאסור או היכא דאתחזק מתחלה רק איסור דרבנן אמנם היכא שאתחזק מתחילה איסור תורה וכעת כבר אזל איסור תורה ואף אם נאמר דאסור הוא רק מדרבנן בה"ג ל"ש איתחזק איסורא כוון שא"א להעמידו על חזקתו הראשונה וכנ"ל. וא"כ לכאורה גם בנ"ד היכי נוכל לומר שיש להבשר חזקת איסור הרי קודם שנמלח ונתבשל הי' אסור מה"ת מחמת דם וכעת שכבר נמלח שוב איסור תורה כבר אזיל מיני' ויש רק ספק אם נשאר איסורא דרבנן ובזה ל"ש לדון מדין איתחזק איסורא כיון דהחזקה הי' באיסור תורה וכנ"ל,, אכן נראה דהדבר נכון דהרי באמת קיי"ל דם אברים שלא פירש מותר ובשר חי מותר לאכול באומצא וא"כ קודם המליחה לא הוחזק כלל לאיסור דאדרבה אז הי' מותר ובע"כ דעיקר הכונה של אתחזק בכאן הוא לאחר מליחה שאז הדם פירש ויצא ואז אתחזק הבשר באיסור דם קודם הדחה ומשו"ה בעי' מסל"ת