גבעת הלבונה קסה

מדבריהם מדברי רחסגה"כ יעו"ש. ובלומדי לפני שנה השיטה הזו עם תלמידיי שיחי' פירשתי בזה כל הסוגי' שם ונתיישבו הרבה קושיות ואכ"מ. ועכ"פ כיון שאין שם טומאה על החפץ א"כ אין שום נ"מ אם זה שנוגע נעשה חד דרבנן או תרי דרבנן ואין כאן שום הוספת טומאה בחד דרבנן מתרי דרבנן דתרוייהו רק איסורי גברא המה ורק אם הטומאה על החפץ אז בתרי דרבנן קלישא טומאתה אבל כיון שאין כאן טומאה על החפץ רק על הגברא רובץ איסור מזה החפץ אין כאן שום הוספה ואין זה כשאר איסור דרבנן דתרי דרבנן קיל מחד דרבנן אבל הוספת טומאה אין בזה ורק מדרבנן לדאורייתא יש הוספה דטומאה דאורייתא על החפץ ויש להאריך בסברא הזו. אבל אין הדבר ברור אצלי ויותר נראה דבטומאה גם התשב"ץ מודה דגם טומאה דרבנן הוה על החפץ דהרי מטמא גם אחרים ואם אין הטומאה על החפץ איך מטמא אחרים. ועכ"פ קושית הטו"א מתורץ בתירוצים הקודמים. וגם מה שהקשה הטו"א שם דאם נאמר דמסוגי' דמנחות מוכח כתוס' א"כ יוקשה מר"ט אר"ט דבמגילה שם סובר ר"ט כר"י דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן. ג"כ לא קשה דיש לומר בטעמא דר"ט במגילה שם דסובר דגם הפטור בדבר מוציא אחרים יד"ח דרבנן כמ"ש התוס' בר"ה ל"ג שהביא הטו"א שם בעצמו. ועכ"פ העולה מדברינו דכל הקושיות שהקשה הטו"א מיושבים היטב ושפיר הדרינין לכללא שכיילו התוס' דתרי דרבנן קילא מחד דרבנן וכמו שפסק ג"כ הב"י ביו"ד סי' ש"ל שם וכנ"ל

ו') אמנם כיון שכן שוב צריכים להבין בטעמא דרבי יהודה במגילה שם דקטן מוציא אחרים במגילה הרי הוא תרי דרבנן ואיך מוציא חד דרבנן. אכן נראה דבאמת בגוף הדבר אי חד דרבנן חמור מתרי דרבנן החידוש שלא הביא הטו"א שכבר נחלקו בזה ג"כ הרמב"ם ורמב"ן דדעת הרמב"ם בפ"ה מאישות דאינה מקודשת בחמץ ושעות דרבנן והרבה פוסקים חולקים עליו דרק בחד דרבנן חמץ דרבנן ושעות דאורייתא או חמץ דאורייתא ושעות דרבנן דיש לו עיקר בדאורייתא בזה אינה מקודשת אבל בתרי דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא כלל מקודשת ויעו"ש בלח"מ שגם הרמב"ן הנהו מהחולקים על הרמב"ם בזה אף שמדעת המ"מ שם נראה דדעת רמב"ן כרמב"ם פירש הלח"מ דברי הה"מ באופן אחר יעו"ש. מבואר דהמה פליגי בזה דהרמב"ם סובר דתרי דרבנן חמירא כחד דרבנן והרמב"ן חולק ומחלק ביניהם. ונראה לומר בטעם מחלוקתם בזה דאזלי לשיטתייהו דכבר נודע מחלוקתם בספר המצות בשורש א' דדעת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן המה איסורי תורה ממש מכח הלאו דלא תסור והרמב"ן השיג עליו דגם זה הוא רק אסמכתא יעו"ש באורך א"כ לשיטת הרמב"ם הדבר ברור דאין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן דעכ"פ כיון שאסור מדרבנן יהי' גם בתרי דרבנן מ"מ אסור מכח לא תסור ודבר תורה ממש הוא ואין חילוק בין יש לו עיקר בתורה או לא ומשו"ה סובר לשיטתו דגם בתרי דרבנן אינה מקודשת. ובאמת לפ"ז הרמב"ם יתרץ הך דקאמר הש"ס דלמ"ד חשב"ע דרבנן מקודשת לא כמ"ש הח"מ באה"ע סי' כ"ח סקל"ז דהוא משום דאין לו עיקר בדאורייתא דלהרמב"ם אין חילוק בזה ורק כמ"ש הר"ן בסופ"ב דקידושין שם דחשב"ע כיון שהוא דרבנן מותר בהנאה יעו"ש. אכן הרמב"ן לשיטתו דאין איסור תורה מכח לא תסור בדרבנן ושפיר אליבי' יש חילוק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא וא"כ ממילא בתרי דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת וזה מילתא דמסתבר בעז"ה, ובאמת לפ"ז צדקו דברי הב"ש באה"ע שם דלדעת הרמב"ם אפי' אין לו עיקר כלל בדאורייתא אינה מקודשת. ומעתה לפ"ז גם בנ"ד אי תרי דרבנן מוציא חד דרבנן תליא בזה אי איסורי דרבנן אסורים באיסור תורה מכח הלאו דלא תסור וה"ה מצות דרבנן המה ד"ת א"כ נהי דרבנן אינו מוציא המחויב ד"ת אף דגם המחויב דרבנן הוא מחויב מה"ת הוא משום דהמחויב דרבנן אין חיובו מפורש בתורה וקיל ממי שחיובו מפורש בתורה כמבואר בברכות כ"א ע"א שאינו טעון לפניו וברש"י שם ובגיטין מ"ב ע"ב ודברי ר"ע בשאר ראשי אברים יעו"ש. אמנם בין תרי דרבנן לחד דרבנן דתרווייהו אינם מפורשים בתורה ויש להם דין תורה שפיר מוציא זל"ז. אכן אם מצות דרבנן אין בהם חיוב תורה מכח לא תסור שפיר יש לומר חילוק בין חד דרבנן דיש לו עיקר בדאורייתא לתרי דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא. ומעתה לפ"ז הנה כבר נסתפק המל"מ אי איסור דרבנן חשיב א"ר מה"ת והאחרונים הביאו שבזה נחלקו ר"מ ורבי יהודה בסוכה כ"ג דסובר ר"מ מדאורייתא מיחזי חזי ורבי יהודא סובר דהואיל ואסור מדרבנן מיקרי א"ר לשבעה מה"ת יעו"ש. והנה הכ"מ בפ"א מה' נערה בתולה ה"ה כתב בטעם הדבר דאנוסה שהיא שני' אינה בולו תהי' לאשה אף דמה"ת ראוי' היא לו משום דמידי דרבנן נאסרו בלאו דלא תסור ומה"ת אינה ראוי' לו יעו"ש. מבואר מדבריו דמשו"ה דבר שאינו ראוי מדרבנן הוה א"ר מה"ת משום לאו דלא תסור וא"כ רבי יהודה דסובר בסוכה כ"ג הנ"ל דהוה א"ר מה"ת בע"כ דסובר דלא תסור הוה לאו באיסורי דרבנן וא"כ לשיטתו שפיר אין חומר בחד דרבנן. מתרי דרבנן ומשו"ה סובר דקטן מוציא במגילה ולשיטתו אזיל בזה ומבואר טעם פלוגתתם דר"י וחכמים במשנה דמגילה הנ"ל. ויצא לנו לענין ספיקת הדג"מ הנ"ל בפתח דברינו דתליא במחלוקת הקדמונים בענין לא תסור וכנ"ל ודו"ק

סימן מ"ד

המשך הענין הנ"ל

א') והנה בסימן הקודם הארכתי ליישב קושית הטו"א על התוס' במגילה הנ"ל בענין תרי דרבנן. וכעת אבאר עפ"י האי כללא ליישב איזה מקומות בש"ס ופוסקים התמוהים וממילא יתחזק בזה הכלל הנ"ל. הנה בפסחים דף מ"ד פריך הש"ס ואי אמרת כזית בתוכא"פ דאורייתא האיך אמרינין שאני אומר והנה רש"י פירש שם ותלינין לקולא בעון מיתה ודברי רש"י תמוהים מאוד דאם יש בזה איסור תורה אף אם אין בזה עון מיתה האיך אמרינין שאני אומר באיסור תורה וכבר התעורר בזה אאמו"ר הגאון המנוח ז"ל הובא בשמו בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' רי"ז יעו"ש. והגאון המשיב שם תירץ משום דיש לומר אוקמה אחזקה יעו"ש. וגם ע"ז קשה מלבד דנגד זה יש ג"כ חזקת איסור ובזה נפלפל אי"ה להלן בדברינו מלבד זה הרי בה"ג ל"ש חזקה דאין אנו אוסרים ההיתר וכנודע מתוס' יבמות פ"ד והר"ש. ולכן נראה לענ"ד לבאר דבריו. דהנה כבר הקשו התוס' שם דהרי עכ"פ רוב בודאי איכא וא"כ ליכא רק איסור דרבנן כיון שהוא מב"מ יעו"ש. ולענ"ד נראה בזה, דהנה לכאורה בהא דספיקא דרבנן בכה"ת לקולא יש להעיר דהרי מבואר בעירובין כ"א כל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה וא"כ כל איסור דרבנן הוא כספק כרת דבזה אזלינין לחומרא ולדעת המל"מ והאריך בדבר הפרמ"ג ביו"ד בפתיחה לה' טרפות אף ס"ס אינו מועיל בזה וא"כ מדוע סד"ר לקולא והרי אף רוב אינו מועיל באיסור סכנה כמבואר בחולין דף י'. והרי כתב רש"י יומא פ"ה ע"ב בשם התוספתא דמשו"ה מילה דוחה שבת משום דהוה בכרת ויש בזה פיקו"נ יעו"ש. ובתשובה הארכתי לבאר בזה הנוסחא ישנה שהביא הכ"מ דבספק כרת מודה הרמב"ם דספיקא מה"ת לחומרא משום דהוה ספק סכנה ואסור מה"ת והארכתי בזה. וא"כ באיסור דרבנן דהוא חיוב מיתה מהראוי שיהי' ספק אסור מה"ת והנה להסוברים דסד"א מה"ת לחומרא וכתבו דמשו"ה סד"ר לקולא