גבעת הלבונה קסד

פירשו. ומיושב קושיות רש"י דהאיך מועיל של נכרי שמא זה הע"ה לא עישר והוה מפטור על חיוב. ולהנ"ל מיושב דנהי דלא עישר א"מ עכ"פ הוה דרבנן מטעם לקוח וכיון שנתערב הוה תרי דרבנן וגם מה שקנה מעו"כ הוי תרי דרבנן ויוכל להפריש מזה ע"ז אולם מה שיקנה כעת אצל ע"ה יהי' רק חדא דרבנן ומיושב דברי רבותיו של רש"י וכל הסוגי' יתפרש שפיר לפירושם. ומעתה כ"ז ש"ס דידן דקאמר קסבר יש קנין שפיר הוכיחו רבותיו של רש"י לפרש בשיטתי' דמפרש הך עובדא בדמאי. אכן הירושלמי יש לומר דמפרש דהמעשה הי' בטבל גמור וא"כ הוה רק חדא דרבנן וכיון שאמר לו ליקח מנכרי בע"כ דסובר אין קנין ואין כאן פטורא לא מטעם קנינו של העכו"ם ולא מטעם לקוח ורק משום מירוח הנכרי והוה שפיר מחד דרבנן על חד דרבנן. אכן אם יסבור יש קנין א"כ הוה תרי דרבנן והוה מתרי דרבנן על חד דרבנן ובע"כ דסובר אין קנין ומבואר דברי ירושלמי ואין סתירה מבבלי לירושלמי ורק שנחלקו בפירושא דטבל אם דמאי או ודאי ודו"ק. ויוצא מזה דאם נאמר כדברי הטו"א דזה הוי תרי דרבנן בודאי דמוכח כתוס' והב"י וכנ"ל

ג) אמנם לכאורה יוקשה כיון דהירושלמי מפרש הך עובדא בודאי טבל מדוע הוצרך לומר שיקנה מנכרי הרי יוכל לקנות גם מישראל ויהי' חד דרבנן מטעם לקוח. אמנם הדבר נכון דהרי כבר העירו התוס' בסוגיין ובב"מ פ"ח אהך דשמעתין מדוע לא אמר לי' שיקח מן הממורח דל"ה אלא דרבנן מטעם לקוח ובב"מ שם תירצו דזה הוה מחיוב על הפטור כיון דאילו הדר מכר קנה לי' הוה חיוב יעו"ש. וא"כ משו"ה ציוה לו לקנות מנכרי שנתמרח אצלו דלא יבא לעולם לידי חיוב. ועוד נראה דבגוף קושית התוס' דאמאי לא אמר לי' שיקח מישראל לכאורה תמוה דהרי מבואר במשנה פ"ה דדמאי מ"ח דאין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ועיין ברע"ב ותויו"ט בדמאי פ"ז מ"ד שכתבו דמשו"ה נקטה המשנה הלוקח יין מבין הכותים משום דישראל אסור למכור טבל יעו"ש. ונהי דלצורך מותר והיינו בנתערב לחבירו טבל בחולין וכפירוש הר"ש והרע"ב שם בע"כ דזה רק באם א"א לקנות מנכרי או מע"ה או בענין שאסור להפריש משל נכרי או מדמאי דאל"כ אין זה צורך לעבור על איסור מכירת טבל. וא"כ בסוגיין דהי' בנמצא ליקח מן השוק או מן הנכרי אסור לקנות מישראל ומה הקשו תוס' וצריכים לומר דדעתם דכל שנתערב לחבירו טבל בחולין והוצרך לקנות טבל התירו לישראל למכור לו אף באפשר לקנות מנכרי כעין מ"ש הטו"ז ביו"ד קי"ז דבנזדמנו לו נבלות וטרפות שמותר למוכרם מותר לישראל אחר לקנותם ממנו ולמוכרם דכיון שמותר לישראל למכור מותר גם לישראל אחר לקנות כמו"כ בנ"ד להיפוך וראי' מתוס' לטו"ז

ובזה נראה ליישב דברי התוספות חדשים בדמאי שם שכתב ליישב הרמב"ם שהעתיק המשנה דפ"ה מ"ח שם כצורתה ולא פירש דמיירי רק בטבל מרובה. דלשיטתו הלוקח טבל שנגמרה מלאכתו פטור מה"ת בכל ענין וגם בטבל מועט מותר. ותמה עליו בתודרע"ק שם מסוגי' הנ"ל דבנתערב אמר לו שיקנה משוק ולא ודאי טבל וע"כ משום דלקוח הוה חיוב נגד טבל שנתערב ברוב יעו"ש וזה תימה רבה. ולהנ"ל נכונים דברי התו"ח דסובר בדעת הרמב"ם דבאמת ביכול לקנות מהשוק או מנכרי אין כאן צורך ולא כמ"ש בדעת התוס' ומשו"ה קאמר משוק דישראל אסור למכור כ"ז שיש עצה לקנות משוק ולא משום דזה נקרא חיוב וצדקו דבריו

ד) אכן לענ"ד דבריו תמוהים מטעם אחר דהרי כיון שכן נמצא דהדבר בהיפוך דרק בנתערב טבל בחולין מרובים דאז יוכל להפריש ממה שיקנה דתרוייהו דרבנן. אמנם בטבל מרובה על החולין דמה"ת חייב להפריש שוב אין תקנה להפריש ממה שיקנה דיהא מפטור על החיוב ובע"כ הרע"ב והר"ש דפירשו בה"ג משום דהר"ש לשיטתו בסופ"א דפיאה דלוקח אחר מירוח חייב מה"ת ושפיר בה"ג מהני. אכן הרמב"ם דס"ל דפטור בה"ג שוב בע"כ אין מועיל בה"ג ויוקשה שוב מדוע לא פירש בהיפוך. ובע"כ שאין זה קושי' והרמב"ם יפרש בכל ענין והיינו באם הטבל מרובה יכול לקנות טבל קידם מירוח דיתחייב מה"ת ואם החולין מרובים יכול לקנות טבל ממורח וממ"נ יש עצה ומשו"ה לא פירש. אמנם הרווחנו בדבריו ליישב מה שקשה לשיטת הראב"ד בה' מעשר שם דלקוח פטור בכל ענין בין קודם מירוח בין אח"כ ואיך יפרש הך מתני' דאין מוכרין אלא לצורך והרי ממ"נ אם הטבל מרובה א"כ זה שיקנה יהי' מפטור על החיוב וע"כ דמיירי שנתערב בחולין מרובים ויוקשה מסוגי' דמנחות הנ"ל וכקושית הגרעק"א הנ"ל. ולהנ"ל מיושב דהראב"ד יסבור באמת דזה הוה מפטור על הפטור ובש"ס דלא קאמר כן משום דאפשר לקנות מנכרי ל"ה לצורך ואקצר

ה) עכ"פ יצא לנו דאדרבה מסוגי' דמנחות ראי' לתוס' וב"י דתרי דרבנן קולא מחד דרבנן. ועתה נבא ליישב מה שהקשה עוד הטו"א שם מפסחים י"ד מאי אריא באב אפי' בראשון ושני נמי תחלה הוה כו' ולדברי התוס' חילוק יש דאם נטמא באב הוה חד דרבנן אכן בראשון ושני הוה ב' דרבנן דכל הפוסל דרבנן וטומאת משקין לטמא דרבנן וקמ"ל רבותא יותר גדולה וע"כ דאין חילוק עכ"ק וזה תימה רבה באמת. והנה לפמ"ש באות א' בישוב הא דמנחות דהתוס' לא כתבו זה רק במגילה שם שחז"ל חייבו קטנים במצות. וגם חייבו במצות מגילה ולא דיברו בפירוש דאף קטנים חייבים בזה שפיר קטן במגילה הוה ב' דרבנן. וא"כ בהך דפסחים כיון שחז"ל גזרו בפירוש כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה א"כ בזה נכלל ג"כ בפירוש זה דטומאת משקין לטמא אחרים וא"כ כיון שחז"ל גזרו ע"ז בפירוש הוה חדא דרבנן ורק אם לא פירשו חז"ל הדבר בפירוש רק אמרו ב' דברים בפ"ע ונזדמנו שניהם במק"א זה הוה ב' דרבנן אבל בהך דפסחים הוה רק חדא דרבנן וזה ברור בסברא לענ"ד וא"כ אין קושי' גם מהך דפסחים

ועוד נראה לומר בזה דקושית הש"ס היא כיון דעכ"פ גם באה"ט השמן טמא רק מדרבנן וגם בראשון ושני כך אף שאז הנטמא יהי' ב' דרבנן מ"מ עכ"פ יש חידוש גם בזה והו"ל לר"ע לומר שמן שנטמא בטבו"י עם נר שנטמא אפי' באה"ט ויהי' פירושו לא מיבעיא עם נר שנטמא בראשון ושני דיהי' רק ב' דרבנן דמותר רק אפי' באה"ט דיהי' חדא דרבנן ג"כ מותר אבל אם ר"ע אמר בנר שנטמא באה"ט ולא קאמר אפי' בנר או בנר שנטמא אפי' באה"ט מוכח מזה דבראשון ושני אין שום רבותא דאין זה מוסיף טומאה ובע"כ דטו"מ לט"א דאורייתא ומיירי ר"ע רק מטומאה דאורייתא כמו שאמר מימיהם של כהנים ומיירי עוד מזמן הקדום טרם שנגזרו טומאות דרבנן ואין חידוש בראשון ושני ולזה לא קאמר אפי', אכן אם מיירי בטומאה דרבנן מדוע ל"א אפי' וע"כ דטו"מ לט"א דאורייתא והבן

ולכאורה יש לומר עוד ולחדש עפמ"ש האחרונים בשם התשב"ץ דאיסורי תורה המה חפצא ואיסורי דרבנן המה גברא דרבנן אין ביכולתם להטיל איסור על החפץ רק עלינו והדברים עתיקים. וא"כ לפ"ז גם בטומאה דרבנן אין הטומאה על החפץ רק חז"ל גזרו דדבר שנגע בזה אסור מחמת טומאה אבל עיקר האיסור רק על האדם ועל החפץ בעצמו אין שום טומאה והרבה יש לפלפל עפ"ז בפסחים י"ד שם בהא דאמר מי דמי ובדף ט"ו שם ומאי