גבעת הלבונה קנט

טלטול בעלמא היא אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה היא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו יעו"ש. והרי כתב בעצמו בביצה י"ב ול"ז שם דאיסור טלטול מוקצה היא משום גזרת הוצאה וא"כ אין לנו סייג לתורה יותר מזה ודבריו סתראי נינהו וזה פליאה גדולה ולא ראיתי למי שיעיר בזה ושם בתשובה פלפלתי הרבה בזה. וכעת נראה בזה דהנה כבר הבאתי מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם בפכ"ד מה' שבת דסובר דמוקצה היא איסור בפ"ע מש"ס דשבת הנ"ל דמוקצה אסור מגזרת הוצאה. וראיתי להגאון בעל הקובץ שם כתב ליישב שיטת הרמב"ם דראייתו מהא דביצה י"ב דאמר רבה דב"ש וב"ה פליגי אי עירוב והוצאה ליו"ט ג"כ או רק לשבת והקשה עליו רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים ופירשו רש"י ותוס' כיון דאיסור טלטול מוקצה היא מגזרת הוצאה וא"כ לב"ה דאין עירוב והוצאה ליו"ט מהראוי להתיר טלטול מוקצה ביו"ט יעו"ש. וא"כ באמת קשה על רבה קושי' זו וע"כ דסובר רבה דאין טעם איסור מוקצה משום הוצאה רק הוא איסור בפ"ע כמ"ש הרמב"ם ומזה הוציא הרמב"ם שיטתו עכ"ד הנחמדים יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר עוד יותר בזה דהרמב"ם לשיטתו אזיל. דהנה לכאורה איך אפשר לומר דאיסור מוקצה היא מגזרת הוצאה דא"כ לפ"מ דקיי"ל דביו"ט ל"ש איסור הוצאה הן מטעם דאין עירוב והוצאה ליו"ט הן אם הטעם משום דאמרינן מתוך שהותרה עכ"פ ל"ש ביו"ט איסור הוצאה וא"כ איך שייך לגזור טלטול מוקצה משום הוצאה. אמנם הדבר תלוי במה שנחלקו הקדמונים אי בעינן ביו"ט צורך קצת ושלא לצורך כלל חייב ביו"ט או דגם שלא לצורך כלל ג"כ הותרה. והנה התוס' בביצה י"ב שם כתבו דגם לב"ה בעינן צורך קצת וכ"כ בכמה מקומות ובשלא לצורך כלל חייב גם לב"ה יעו"ש. וא"כ שפיר יש לומר דמוקצה אסורה מגזרה דהוצאה. ומעתה לפ"ז הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ח מה' עירובין ה"ד דאין עירוב והוצאה כלל ביו"ט ואפי' שלא לצורך גמור כמ"ש הה"מ שם ובפ"א מה' יו"ט בשיטתו. א"כ בע"כ דאין איסור מוקצה מחמת גזרה דהוצאה דא"כ ביו"ט לישתרי ומדחזינן דאסור ביו"ט מוכח כשיטתו דאין האיסור מגזרת הוצאה ואזיל לשיטתו בזה. ומעתה לפ"ז הנה הא דבעינן צורך קצת לשיטת התוס' היא רק אם נאמר יש עירוב והוצאה ליו"ט ורק שהותר מטעם מתוך בזה שפיר בעינן צורך קצת ואל"ה ל"ש מתוך. אכן אם נאמר אין עירוב והוצאה ליו"ט כלל א"כ לכ"ע אף שלא לצורך כלל מותר. ומעתה לפ"ז הדבר תלוי בפלוגתת רבה ורב יוסף בביצה י"ב שם דרב יוסף דפריך ליפלגי באבנים הוא משום דסובר דההיתר מטעם מתוך ושפיר סובר דאיסור טלטול מוקצה מטעם הוצאה ולזה הקשה דאם הטעם משום דאין עירוב והוצאה א"כ ל"ש מוקצה כלל. אכן רבה דסובר אין עירוב והוצאה ליו"ט בע"כ דאין הטעם משום גזרה דהוצאה וכנ"ל. והנה כבר כתבו התוס' בכ"מ ובב"מ דף כ"א בהא דוכמה אמר רב יצחק דרב יצחק גופי' אמר הא דוכמה יעו"ש. וא"כ כאן בסוכה דקאמר הש"ס טלטול בעלמא אמר רבה יש לומר ג"כ דרבה הוא שאמר הקושי' והתירוץ או שהבני ישיבה הקשו הקושי' לרבה ועכ"פ כיון שרבה הוא מרי' דהך שמעתתא והוא סובר דאין איסור מוקצה מגזרה דהוצאה שפיר פריך הש"ס דאין כאן סייג לתורה ושפיר משני רבה לשיטתו דגזרינן שמא יעבירנו וא"כ שפיר הוה בזה סייג לאיסור תורה, וא"כ צדקו גם דברי רש"י ז"ל ואין סתירה בדבריו דבשיטת רבה שפיר פירש דאין כאן סייג לתורה. ובאמת מסוגי' זו ראי' גדולה וחזקה לשיטת הרמב"ם ז"ל דאין איסור מוקצה מחמת הוצאה והדבר מפורש בש"ס ודברי רבה בגזרה דשמא יעבירנו המה יסוד מוסד בכמה מקומות בש"ס ומזה הוציא הרמב"ם ז"ל שיטתו בזה, והסוגי' דשבת קכ"ד וביצה ל"ז אזלי בשיטת רב יוסף דאליבי' הטעם משום הוצאה והרמב"ם פוסק כרבה ודוק בזה

ד) ומה מאוד יתיישב בזה קושית התוס' במגילה ד' בהא דאמר שם רבה בטעמא דאין קורין המגילה בשבת משום שמא יעבירנה ורב יוסף קאמר שם מפני שעיניהם, של עניים נשואות למקרא מגילה דלמ"ל לרב יוסף לומר טעם אחר הרי בע"כ הוצרך לטעמא דרבה בשופר ולולב דבזה ל"ש טעמא דרב יוסף יעו"ש, אכן להנ"ל מיושב דבאמת קושית הש"ס טלטול בעלמא היא רק לרבה לשיטתו דאין טעם המוקצה משום הוצאה ואין בזה סייג לתורה ולמה הוצרך לתרוצי משום שמא יעבירנו. אכן רב יוסף לשיטתו בביצה שם דפריך ליפלגי באבנים וסובר דאיסור טלטול מוקצה היא מגזרת הוצאה וכנ"ל. וא"כ לא קשה טלטול בעלמא היא דעיקר הקושי' היא כפירש"י דאין כאן סייג לתורה דאליבי' איסור טלטול מוקצה היא סייג לתורה משום הוצאה וא"כ בשופר ולולב א"צ לומר מטעמא דשמא יעבירנו ורק דאסור משום טלטול מוקצה דיש בזה סייג לתורה כמו בגזרה דשמא יעבירנו. ואולם כ"ז בשופר ולולב אכן במגילה דהיא כתבי קודש ואינה מוקצה כלל דמיוחדים ללמוד בהם וא"כ בזה ל"ש לומר משום טלטול מוקצה לזה קאמר מפני שעיניהם של עניים נשואות למ"מ. ואזלי בזה רבה ורב יוסף לשיטתייהו בהך דביצה י"ב ומיושב קושית התוס' הנ"ל ודוק

ה) ונראה לומר עוד יותר בזה דרבה ורב יוסף בביצה י"ב שם ג"כ אזלי לשיטתייהו דהנה באמת בהא דאמר רב יוסף ליפלגי באבנים משום דסובר דאיסור מוקצה היא מחמת גזרה דהוצאה הקשו רש"י ותוס' דא"כ נגזור בכל דבר ותירצו דהיא גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. ואולם באמת זה דחוק מאוד דממ"נ אם גזרינן שמא יוציא נגזור בכל דבר ואולם הכריחו לרב יוסף לומר כן דאל"כ איסור מוקצה היא איסור בלא טעם ולזה דחק לומר טעם זה. אמנם לכאורה קשה הרי יש לומר טעם אחר דהרי בריש ביצה אמר רבה טעמא דביצה אסורה משום הכנה וקאמר הש"ס רבה לטעמי' ופירש"י דסובר בפסחים דמוקצה אסורה מה"ת ובתוס' בעירובין ל"ט הקשו ע"ז דבפסחים שם נראה דרבה חזר מזה וכתב הצל"ח בביצה שם בדעת רש"י דבאמת חזר מזה שהי' סבור דכל מוקצה אסור מה"ת מקרא דוהכינו ורק דסובר דמזה הקרא עכ"פ נלמד הכנה יעו"ש בצל"ח. ומעתה יש לומר כיון דרבה רצה ללמוד מזה הקרא מוקצה ורק נדחו דבריו וחזר בו ולמד מזה הכנה ועכ"פ אנו רואים דמוקצה היא ענין א' עם הכנה וא"כ יש לומר דכיון שעכ"פ נלמד מהך קרא הכנה א"כ שוב אסור מוקצה מדרבנן מגזרת הכנה דהמה ענין א' ואף דהכנה הוא רק ביו"ט אחר שבת או בשבת אחר יו"ט מ"מ גזרינן בכל שבת ויו"ט גזרה אטו יו"ט אחר שבת או שבת אחר יו"ט כדאמר הש"ס בביצה שם גבי הכנה כמו כן יש לומר במוקצה וא"כ אין צורך לומר בזה דטעמא דמוקצה משום הוצאה דיוקשה ע"ז נגזור על כל הטלטולים ורק הטעם פשוט משום הכנה וזה שייך רק בדברים המוקצים וכמובן. וא"כ מדוע הוצרך רב יוסף לומר בטעמא דמוקצה משום הוצאה. אולם נראה דרב יוסף לשיטתו אזיל דאמר בביצה שם טעמא דמתני' גזרה משום פירות הנושרים וקאמר הש"ס שם בד"ג כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו ומבואר דרב יוסף לית לי' הכנה וא"כ שפיר לשיטתו הוצרך לומר הטעם משום הוצאה. אכן רבה לשיטתו דסובר הכנה דאורייתא וא"כ לדידי' א"צ לומר בטעם איסור מוקצה משום הוצאה ורק משום הכנה וא"כ לא קשה אליבי' קושית רב יוסף ליפלגי באבנים דאליבי' אין טעם המוקצה משום הוצאה ורק משום הכנה ואזלי בזה רבה ורב יוסף לשיטתייהו ומבואר טעם מחלוקתם בזה

ו) אמנם לפ"ז לכאורה. שוב יוקשה הסוגי' דסוכה מ"ה