גבעת הלבונה קנח

שהוא דשיל"מ בטל שפיר. וכן אמרינן באיסור כזה כל דפריש מרובא פריש. דהרי מבואר באה"ע סי' כ"ח דתרי דרבנן קיל הרבה מאיסור דרבנן וא"כ נהי דחידש רב אשי דגם בדרבנן דשיל"מ לא בטל. וכן לדעת רש"י דל"א כל דפריש מ"מ אין בו אלא חידושו בחדא דרבנן ולא בתרי דרבנן וז"ב מאוד לענ"ד ויש לפלפל בכלל זה בהרבה מקומות ואכמ"ל. ומעתה נראה כיון דכל עיקר הא דעצים שנשרו מן הדקל הוא רק דרבנן וא"כ כיון שבאמת יש רוב עצים דהתירא וא"כ מהראוי שהאיסור יובטל ברוב ורק דהוה דשיל"מ וכיון דזה דדשיל"מ אינו בטל היא רק דרבנן וא"כ כעת הוה תרי דרבנן גוף האיסור דרבנן ומה שאינו בטל היא דרבנן וא"כ בזה שוב שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש בתרי דרבנן אף בדשיל"מ ושפיר קאמר הש"ס כי מהפך בהתירא קא מהפך והיינו דתלינן דמרוב דהתירא הוא מהפך וכדברי היש"ש ואולם בכדי שלא יוקשה דהרי הוה דשיל"מ לזה כתב רש"י דהאיסור בטל ברוב וא"כ נהי דהוה דשיל"מ מ"מ עכ"פ מועיל דיהי' ב' דרבנן ושפיר אמרינן מרובא פריש. ומיושב הקושי' על רי"ף ורש"י ודו"ק בזה

סי' מ"א

המשך התשובה הנ"ל

א) והנה תורת העולה ממה שהארכנו בסי' הקדום דבאמת לכ"ע הנאת מוקצה מותרת כדברי התוס' והרשב"א. ואולם בדבר דשייך בו גזרה כגון בעצים שנשרו בזה נחלקו רבותינו האחרונים הרב בש"ע תניא סובר דגם בזה מותרת ההנאה והגאון ישויע"ק סובר דבזה אסורה הנאה והנה לענ"ד הדבר תלוי בפירוש הסוגי' דביצה ד' הנ"ל בהא דקאמר כי מהפך בהתירא קא מהפך דלשיטת רי"ף ורש"י וחידושי רשב"א בביצה שם דפירשו דמטעם ביטול ברוב הוא גם הטלטול א"כ אליבייהו יש לפרש כל הסוגי' בזה לענין איסור הטלטול וכל הפלפול בסוגי' שם קאי לענין ההיפוך שהוא מהפך ואין ראי' דהנאה אסורה במוקצה. אמנם לפירוש היש"ש הנ"ל בסי' הקודם דמפרש לה מטעם דתלינן דמהפך בהתירא וא"כ נמצא דמצד איסור הטלטול א"צ לבא לביטול באיסורין כלל וא"כ כל השקלא וטריא בסוגיא שם דאין מבטלין איסור לכתחילה והא דהוה דשיל"מ היא רק לענין איסור הנאה וא"כ מוכח דהנאת מוקצה אסורה ורק שיש לומר דשם דמיירי בעצים שנשרו ושייך הגזרה דיעלה ויתלוש בזה אסורה גם ההנאה ובשאר מוקצה שפיר יש לומר דהנאה מותרת וא"כ עכ"פ מוכח דבעצים שנשרו ופירות שנשרו דשייך הגזרה אסורה בהנאה וא"כ לפירוש היש"ש מוכח מהסוגי' כשיטת הישויע"ק הנ"ל

ב) והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' מתוס' בביצה שם דפירשו ג"כ דהביטול הוא רק לענין הנאה כפירוש היש"ש. דהנה בהא דמשני הש"ס אקושי' דאין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדאורייתא הא בדרבנן מבטלין הקשו התוס' דא"כ גבי עיגול בעיגולין דהוה תרומה דרבנן יבטלו ותירצו דרק בדבר שאין לו עיקר בדאורייתא כגון מוקצה מותר לבטל אבל תרומה דבדגן היא דאורייתא אף בתרומת פירות דרבנן אין מבטלין דיש לו עיקר בדאורייתא יעו"ש וכ"כ בפסחים ד"ל. ובתשובה אחת זה כבר הקשיתי דדברי התוס' סותרים למ"ש בעצמם בביצה דף י"ב דאיסור טלטול מוקצה דהיא מגזרה דשמא יוציא יעו"ש. וא"כ כיון שזה נגזר מגזרה דיבא לידי איסור תורה שוב יש לו עיקר בדאורייתא כמו תרומת פירות הואיל ונגזר מתרומה דאורייתא כמו כן מוקצה נגזר מאיסור תורה. והגם דאין קושי' מתוס' על תוס' כמ"ש מהרש"א בפסחים דף כ"ז ובפרט דשם בביצה י"ב היא מדברי רש"י והתוס' יוכל היות שסוברים דאין הטעם משום גזרה כאשר באמת כבר מצינו בזה פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפכ"ד מה' שבת הי"ב י"ג דדעת הרמב"ם דאיסור מוקצה היא איסור בפ"ע שלא יתבטל משביתת שבת והראב"ד חלק עליו וסובר דהוא משום איסור הוצאה יעו"ש וא"כ יוכל להיות שהתוס' ביצה ד' אזלי בשיטת הרמב"ם. ואולם קשה לומר כן דהרי בדף י"ב שם הביאו דהדבר מפורש בשבת קכ"ד יעו"ש. ובאמת שהדבר מפורש ג"כ בביצה ל"ז ע"א שם בש"ס ורש"י. ואולם מה שהתוס' הביאו משבת ולא מביצה הוא משום דבביצה קאמר הש"ס אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא ובש"ס מפורש יותר דקאמר שם טלטול משום הוצאה היא ומפורש דטלטול משום גזרה דהוצאה היא ולזה הביאו משבת. ועכ"פ כיון שבעצמם הביאו שהדבר מפורש בש"ס א"כ קשה על התוס' בדף ד' הנ"ל דהרי גם מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא והקושי' עצומה. אכן בדרכנו הנ"ל נראה לתרץ דנראה דיש לחלק בין איסור טלטול מוקצה להנאת מוקצה כזה שאינו נוגע בהמוקצה דבאמת טלטול מוקצה שפיר הוה דבר שיש לו עיקר בדאורייתא מגזרה דשמא יוציא אמנם הנאת מוקצה זה אין לו שום ענין להוצאה הואיל ואינו נוגע בהמוקצה ורק אם נאמר דאסור נצטרך לומר הואיל וגזרו על טלטול ואכילה משום הוצאה גזרו ג"כ על הנאה אבל זה אין לו עיקר בדאורייתא דאין לו שום דמיון להוצאה. ומעתה נראה דתוס' מפרשים הסוגיא דביצה כהיש"ש וא"כ מצד איסור טלטול מוקצה א"צ לבטל ורק מחמת איסור הנאת מוקצה וזה אין לו עיקר בדאורייתא ושם בשבת מיירי בטלטול וכמפורש שם. ואע"ג דבזה דמיירי מעצים שנשרו דשייך איסור שמא יעלה ויתלוש יש לומר דגם הנאה הוה דבר שיש לו עיקר בדאורייתא שמא יעלה ויתלוש. אמנם נראה דגם הא דיעלה ויתלוש שייך רק בטלטול או באכילה או בשימוש בעודו בעינו בזה שפיר שייך הגזרה אמנם בהנאה כזו הבאה אח"כ בעת שכבר המוקצה מבוער מן העולם נהי דבזה העלה הישויע"ק דגם הנאה אסורה מ"מ גם אליבי' אין לו ענין לאיסור תלישה ורק הואיל ואסרו טלטול ואכילה אסרו ג"כ הנאה אבל אינו דומה לאיסור שיש לו עיקר בדאורייתא. ותדע דהרי, דעת הרב בתניא דגם בזה מותר וע"כ דאין לו ענין בדאורייתא ורק שגזרו אטו טלטול ואכילה א"כ עכ"פ אין לו לאיסור זה עיקר בדאורייתא ומשו"ה מותר לבטל ומיושב הקושי' הנ"ל על התוס' ומוכח לכאורה מדעת התוס' כשיטת השויע"ק הנ''ל: ג) אמנם נראה דאין ראי' מזה ונראה לתרץ הקושי' הנ"ל על התוס' באופן אחר. דהנה בגוף הדבר שחידשתי דאיסור טלטול ואכילת מוקצה חשוב יש לו עיקר בדאורייתא מצאתי להגאון ישועת יעקב ז"ל באו"ח סי' שכ"ב סק"א כתב שם דאיסור אכילת מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא ואיסור טלטול מוקצה אין לו עיקר בדאורייתא בודאי יעו"ש בדבריו שלא ביאר טוב טעמו. ובאמת הדברים בלתי מובנים לומר דטלטול אין לו עיקר בדאורייתא ורק אכילה. אכן לענ"ד נראה לקיים דברי חכמים ולבאר דבאמת יש מקום לומר כן. ונקדים דהנה בתשובה הנ"ל הקשיתי קושי' עצומה מאוד ע"ד התוס' ורש"י הנ"ל דאיסור מוקצה היא מגזרת הוצאה דא"כ מה הקשה הש"ס בסוכה מ"ב בהא דלולב אינו ניטל בשבת אמאי טלטול בעלמא היא ולידחי שבת ומשני רבה גזרה שמא יעבירנו. ולדברי רש"י ותוס' הנ"ל מאי קושי' הרי טלטול מוקצה אסור מגזרה דהוצאה ומשו"ה אינו דוחה שבת ואי דסובר הש"ס דמחמת גזרה זו אין לבטל כל ישראל מקיום מצות לולב א"כ מה הועיל בזה דמתרץ גזרה שמא יעבירנו הרי גם איסור טלטול היא מחמת גזרה זו ומ"מ הקשה הש"ס דלידחי שבת דמחמת גזרה זו אין לבטל כל ישראל מקיום מצות לולב וא"כ מה משני רבה ומה הוסיף בתירוצו עכ"ק שם בתשובה והיא קושי' חמורה מאוד. וביותר תמוהים דברי רש"י ז"ל בסוכה שם שפירש