גבעת הלבונה קנד

איסור אבל המקשה דלא ידע מתירוץ זה שפיר הי' סובר דגם הנאה אסורה ובתר דמתרץ המתרץ הך דמיקלי קלי איסורי' באמת סובר הש"ס דאין איסור בהנאה כמ"ש הרשב"א. אולם הרי הרשב"א דחה שם סברא זו וכתב דהראשון עיקר דאין שום חילוק בזה וכל מוקצה מותר בהנאה אף דלא קלי איסורי' וא"כ א"א לומר דתליא בהך תירוצא וא"כ ק' קו' הנ"ל, אכן בדרכנו הנ"ל מיושב לנכון דבאמת רק בהך דשבת דהאיסור רק משום טלטול מוקצה א"צ לבטל וכדברנו הנ"ל משום דהוה טלטול מן הצד, אכן בהך דביצה באמת אסור במכירו משום דשייך הגזרה דיעלה ויתלוש לזה נצטרך לבא לביטול וכמ"ש באות הקדום ושפיר הקשה הש"ס באמת מצד הטלטול וכמ"ש הרשב"א בעצמו בביצה שם דמתורת ביטול קאתינן עלה וכנ"ל ומיושב הקושי' הנ"ל

י"א) ונראה להביא ראי' להרשב"א ז"ל בזה שמפרש הסוגי' דשבת באופן אחר ממה דמפרש הסוגי' דביצה דהנה כבר העיר הצל"ח בביצה שם בשינוי הסוגיות דבביצה הקשה דקא מהפך באיסורא ומתרץ דרובא דהתירא והקשה בתר הכי דאין מבטלין איסור לכתחילה וכן הק' דהוה דשיל"מ ובשבת שם הביא רק הא דרב מתנא ולא הקשה כלום כל הקושיות שהקשה בביצה יעו"ש והדיקדוק עצום מאוד, עוד הבאתי באות הקדום מה שדיקדקו בהא דהק' הש"ס בביצה דהרי מהפך באיסורא והרי כבר אמר רב מתנא דמרבה עצים מוכנים וא"כ קאמר הוא בעצמו התירוץ דבטל ברוב. גם מדוע המתין הש"ס בקושי' דאין מבטלין ודהוה דשיל"מ עד דקאמר כיון דרובא דהתירא וכנ"ל. אכן עפי"ד הרשב"א הנ"ל מבוארים הסוגיות בישוב כל הדקדוקים. דבאמת בד' רב מתנא יש לפרש דמרבה עצים מוכנים בכדי שיהי' טלטול מן הצד ושם בסוגי' דשבת בע"כ הפירוש כן דשם הגירסא רב ורב הרי ס"ל מב"מ לא בטל וכקושית הצל"ח. שם והנה לפ"ז גם בסוגי' דביצה הי' סובר הש"ס דהכונה על אופן הנ"ל וע"ז הקשה והא קא מהפך באיסורא והיינו דעצה זו מועיל רק גבי איסור טלטול סתם מוקצה. אכן כאן דמיירי בעצים שנשרו דהאיסור משום שמא יעלה ויתלוש בזה לא מהני הך התירא שכ' הרשב"א דהוה טלטול מן הצד וכפי שביארנו שיטתו כיון דסוף סוף הוא מכיר האיסור ובראותו שהוא משתמש באיסור יבא לתלוש מן המחובר וכמ"ש באות י' והאיך מותר בכאן בעצה זו, וע"ז משני כיון דרובא דהתירא הוא כו' והיינו כמ"ש באות ח' דרק שם בסוגי' דשבת דמיירי בכלים בזה אף אח"כ ניכר האיסור וההיתר מכח דהוה טלטול מן הצד וכנ"ל. אבל כאן דמיירי בעצים וכיון שנתערב והוסק שוב אין האיסור ניכר ובטל ברוב וא"כ כיון שנתבטל ואינו ניכר ל"ש ג"כ הגזרה וכנ"ל. וע"ז הק' שוב כיון דמתורת ביטול קאתינן עלה הרי אין מבטלין איסור לכתחילה וכן דהוה דשיל"מ. וכ"ז בביצה שם דע"כ ההיתר מתורת ביטול איסורין וכמ"ש הרשב"א שם שפיר הקשה כ"ז. אכן בסוגי' דשבת דההיתר משום דהוה טלטול מן הצד וא"צ לבא לתורת ביטול לא קשה כלל מהא דאין מבטלין ודהוה דשיל"מ דאין בזה ביטול כלל ומשו"ה לא הקשה שם כלום רק בביצה ומבוארים הסוגיות בישוב כל הדקדוקים ומכ"ז ראי' לפירוש הרשב"א ז"ל ודו"ק, ועוד יש להאריך בזה ועוד חזון למועד אי"ה

והנני הכו"ח פה סאמבר

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

סימן מ'

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי בחדרי תורה וכו' כש"ת מו"ה דוד רייו שליט"א ראבד"ק קאלאמייא בעהמח"ס שושנים לדוד

אחדשתה"ט כמשפט. לנכון קבלתי ספרו הנכבד ונהניתי מדבריו הבנוים על אדני שכל הישר והנני להודיעהו ענין א' שהעירותי בעיוני בדבריו

א') הנה בספרו בחאו"ח סי' ל"ח פלפל כבודו בחכמה בענין הנאת מוקצה אי אסורה בדברי המג"א בסי' שכ"ה סק"ט שכ' ע"ד התוס' בע"ז ופסחים דס"ל דהנאת מוקצה מותרת ובפסחים מ"ז ע"ב משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ופירשו האחרונים הכונה דשם משמע בהיפוך מדברי התוס' ורק דהנאת מוקצה אסור וע"ז תמהו הרבה קושית א' דשם קאי הש"ס למ"ד מוקצה ד"ת שפיר יש לומר דאסור אבל לדידן דמוקצה דרבנן שפיר יש לומר כד' התוס', עוד הקשו דלפ"ז נמצא דעיקר האיסור משום אכילה שאוכל מוקצה והרי אין לוקין על איסור הנאה בנהנה עוד הקשו דא"כ הוה ג' על אכילתו ובש"ס שם קאמר ב' על אכילתו יעו"ש במחצה"ש שהביאם והמחצה"ש הגיה באמת לפ"ז דצריך לומר מותר לבשל יעו"ש וכת"ה העיר בצדק מד' המג"א בסי' תק"ז ופלפל בסוגי' דביצה ד' וכבר כיונתי להרבה מדבריו בתשובה אחת שם פלפלתי הרבה בסוגי' דביצה שם עפ"י ש"ס דבכורות כ"ג בענין טומאת משא וכעת ראיתי שגם מעכת"ה העיר בזה. ואולם כעת נבא לפלפל בד' המג"א. הנה כבר הביא כת"ה מה שהעירו דד' המג"א סותרים זא"ז דבסי' שכ"ה כתב להביא ראי' דאסור ובסי' תק"א כ' ג"כ דאפי' לשורפה במקומה אסור ובסי' תק"ז כ' דמוקצה מותר בהנאה. ולענ"ד נראה בזה דד' המג"א צדקו יחדיו ואין בהם שום סתירה ומקודם ניישב זה שהעירו מסי' תק"א לסי' תק"ז. ונראה עפמ"ש הרשב"א בחידושיו בשבת כ"ט והאריך שם ג"כ להוכיח דאין איסור הנאה במוקצה וכתב שם וז"ל שלא אסרו אלא לטלטלו ולאוכלו ואפי' להשתמש בו בידים כמו הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפי' במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו אבל הנאה שהיא באה מאלי' שפיר דמי ורצה שם לומר דרק בעצים שהוסקו כבר ומיקלי קלי איסורם מותר אבל אם המוקצה בעין אף בבא מאלי' אסור ואולם דחה הדבר והעלה דבכל ענין שרי הנאת מוקצה שהיא באה מאלי' יעו"ש ברשב"א באורך. הנה העיר עינינו בכלל חדש דמוקצה אסורה רק באכילה או בטלטול או להשתמש בו בידים אף בלא טלטול כגון לסמוך בו כרעי המטה דזה אסור אבל הנאה הבאה מאלי' אח"כ שרי. והאמנם דבש"ס ריש ביצה קאמר אין מטלטלין לסמוך בה כרעי המטה ומשמע לכאו' דרק טלטול אסור בעכצ"ל דהרשב"א יפרש הך דאין מטלטלין היינו משתמשין בה דזה גופא שמשתמש בה וסומך עלי' כרעי המטה הוה כמו טלטול ולא אסרו חז"ל רק טלטול דוקא רק ההשתמשות במוקצה אסרו ג"כ וז"ב לדעת הרשב"א. ואמנם ראיתי להגאון בעל התניא בקו"א לסי' תק"ז סק"ד בסופו הוכיח מלשון הש"ס ביצה הנ"ל דרק הטלטול אסור לצורך סמיכת כרעי המטה אבל אם א"צ לטלטל אין איסור לסמוך עלי' כרעי המטה יעו"ש. לענ"ד תמוהים דבריו שנעלמו ממנו דברי הרשב"א הנ"ל שכתב בפירוש בהיפוך דאסור בה"ג. ואף דקיי"ל בסי' ש"ח דמוקצה אסור רק בטלטול ולא בנגיעה כמ"ש הרמ"א בס"ג שם. זהו רק בנגיעה בלא שימוש אבל לסמוך כרעי המטה דהוא שימוש שפיר אסור וכמ"ש הרשב"א. ומעתה לפ"ז שפיר צדקו ד' המג"א בסי' תק"א דבאמת הנאת מוקצה מותרת ורק זה רק בבא מאלי' כמ"ש הרשב"א או כמו בהך דסי' תק"ז דבשעה שמבעיר היא כלי גמורה ואינה מוקצה עדיין ורק אח"כ נעשה שברי כלי ואז ההנאה באה מאלי' וזה שרי. אמנם להבעיר העצים המוקצים שפיר אסור משום משמש בידים במוקצה דאסור ולא גרע ההבערה מסמיכת כרעי המטה דאסור אף בלא טלטול כנ"ל ומשו"ה שפיר כ' בסי' תק"א דאף לשורפה במקומה אסור ואין