גבעת הלבונה קנב

ג"כ דבר היתר עמו ומכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד פ"ר ומכוין גם לו שרי יעו"ש בש"ג ובתשובה הארכתי בביאור שיטתו. וכעת נראה דטעמו עפ"מ דמבואר בב"מ דף ל' באיבעיא דלצורכו ולצורכה מהו ובעי למיפשט מפרה דאסור כה"ג ומשני שא"ה דכתיב אשר לא עובד בה מ"מ יעו"ש ומבואר מזה דאי לאו הקרא דיעובד בה הי' מותר בה"ג הואיל והוא לצורכה ג"כ ועפ"ז דן הגאון בנה"מ בחו"מ סי' צ"ז לענין תפיסה דאם תופס בעבור פקדון יכול ג"כ לתפוס בעבור המלוה דהיא לצורכו ולצורכה יעו"ש בנה"מ. וא"כ זהו טעמו דהרשב"א דאם עושה דבר היתר עם איסור אף דהוה פ"ר ומכוין גם על האיסור שרי דהוה כמו דלצורכו ולצורכה ומובן שיטת הרשב"א הנ"ל דכיון דמכוין לשמירת ביתו אף דהצבי ניצוד ג"כ מ"מ שרי וזה ממש כמו הך דלצורכו ולצורכה. ומעתה אם כך הוא באיסור תורה אם עושה דבר המותר אף שמכוין ג"כ להאיסור מ"מ נקרא דשא"מ ושרי אף בפ"ר א"כ דון מינה מכ"ש באיסור דרבנן דבזה דעת התה"ד הובא בטו"ז ומ"א באו"ח רנ"ג ושי"ד דפ"ר שרי בדרבנן יעו"ש. בודאי דמותר בה"ג שמכוין לדבר היתר. וא"כ לכאו' יוקשה מדוע הצריך כאן הרשב"א רוב היתר הרי אף אם ההיתר רק כמו האיסור ג"כ מהראוי שיהי' מותר הואיל ומכוין גם לההיתר. אולם נראה דאף לדעת הרשב"א הנ"ל בצידת צבי זה רק שם דבאמת שמירת ביתו הוא ענין נכבד וחשוב יותר מצידת הצבי ולזה בטל צידת הצבי לגבי שמירת ביתו. ועיקר הכוונה נחשבת על שמירת ביתו והצידת צבי נחשבת דשא"מ ובטל לגבי שמירת ביתו. וכן בהך דלצורכה שפרה דמי' מרובים וצורך הפרה המה אצלו חשוב יותר מצורכו ולזה הי' בטל צורכו גבי צורכה והי' מותר אי לאו הקרא. אכן היכא דהאיסור וההיתר המה במשקל וחשיבות א' בזה שפיר אמרינין מה חזית דההיתר עיקר והאיסור טפל דילמא בהיפך דוגמא לדבר הא דקיי"ל באו"ח סי' ש"י בכלי שיש עלי' דבר איסור ודבר היתר אם ההיתר עיקר והאיסור טפל בטל האיסור גבי היתר ולא נעשה בסיס לדבר איסור ואם האיסור חשוב יותר בטל ההיתר לגבי' והוה בסיס לדבר האסור כמו כן בענין המחשבה תלוי רק איזה דבר החשוב יותר. וגם הנה"מ בסי' צ"ז שם דיקדק ג"כ וכתב דעיקר תפיסתו בשביל הפקדון יעו"ש בלשונו. וא"כ לפ"ז גם בנ"ד בטלטול מוקצה אם הוא מטלטל דבר היתר ואיסור ביחד אם מכוין לטלטל ההיתר הוה על המוקצה אינו מכוין ושרי ואולם זה רק אם ההיתר רוב אז האיסור. טפל ובטל גבי ההיתר אבל אם. אין רוב בהיתר אין האיסור טפל לגבי היתר ואסור וא"כ מובן שפיר שיטת הרשב"א דאזיל לשיטתו בהך דצבי שמור והדבר נלמד במכ"ש מהך דהתם דהוה איסור תורה וזה שכתוב רשב"א דהוה טלטול מן הצד היינו שאין עובר הטלטול בשביל זה רק בשביל רוב היתר והאיסור טפלה לו ובלא כונה כן נראה לענ"ד

ז') ובדרך זה נראה לענ"ד לבאר הירושלמי בשקלים פ"ח מ"ג על המשנה שהובאה ג"כ בפסחים דף ע' נמצאת קופיץ קשורה לסכין הרי היא כסכין קאמר סם בירושלמי תני הסכין הקשורה לה הרי היא כמותה ותמהו המפורשים ע"ז דממ"נ אם הכונה שהקופיץ היא כסכין מה חידש התנא בזה הרי הדבר מבואר במשנה ואם הכונה בהיפוך שהסכין היא כקופיץ קשה ברייתא אמתני' והירושלמי כנראה אינו מביא הברייתא בדרך פלוגתא על המשנה ועיין מ"ש בזה הצל"ח בביאורו בפסחים דף ע' שם. אכן מפ"ד הנ"ל נראה לבאר ונקדים ג"כ לבאר מה שיש לדקדק בשינוי לשון המשנה והברייתא דבמשנה קתני נמצאת קופיץ קשורה לסכין ובברייתא קאמר הסכין הקשורה לה ומדוע שינתה הברייתא מלשון המשנה ולא שנו חכמים בלשון המשנה. והנראה דהנה כבר כתב הצל"ח שם דמשו"ה בנמצאת בי"ד שוחט בה מיד דודאי הוטבלה מאתמול ול"א שמא אתמול נאבדה קודם טבילה משום דבירושלים נמצאים רוב עם ואם היתה נאבדת אתמול לא היתה מונחת עד עתה ומסתמא נאבדה כעת ובודאי הוטבלה מאתמול יעו"ש וכ"כ רש"י בפסחים שם ורק הצל"ח הוסיף בביאורו. ולכאו' מדוע לא הביא הא דפסחים ז' ע"א שוקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום וא"כ בודאי דלא נפל מאתמול וא"צ לבא לזה דרבים מצויין בירושלים. אכן נראה דבכונה כתב כן דהרי שם קתני ג"כ אם נמצאת בשבת ובזה בודאי ל"ש טעם זה דבשבת אסור לכבד בשוקי ירושלם ולזה הוצרך לטעם דרבים מצויים שם. ואולם הצל"ח העיר שם דבקופיץ שהוא סכין של קצבים והוא מוקצה א"כ אם נמצא בשבת בודאי מאתמול נפל דהרי היום בודאי לא טלטלוה הבעלים שהוא מוקצה וא"כ הואיל ונפל מאתמול שוב יש לחוש שנפל קודם טבילה יעו"ש בצל"ח. ומעתה לפ"ז בנמצא סכין וקופיץ קשורים יחד בשבת איך נדייני' להאי דינא. ולכאו' הי' נראה דבזה גם הסכין אסור כיון שהקופיץ בודאי נאבד מאתמול וכנ"ל וא"כ יש לומר דקודם טבילה נאבדו וכדברי הצל"ח הנ"ל. ואולם נראה דלאו כל אפין שוין בזה עפמ"ש באות הקדום דדבר מוקצה והיתר כשהמה ביחד מותרים בטלטול וכד' הרשב"א וזה רק אם ההיתר עיקר והאיסור טפל אכן אם אין ההיתר עיקר אסור בטלטול גם להרשב"א דמשו"ה קאמר הש"ס דבעי רובא דהתירא. וא"כ גם בנ"ד אם בזה חשוב יותר הסכין והקופיץ טפלה לו שפיר מותרים בטלטול ושוב אמרינין דבודאי היום נאבדו כיון שמותרים בטלטול בשבת ושוב חזקה שברגע האחרון נאבדו וכד' הצל"ח וא"כ בודאי כבר הוטבלו שניהם הואיל וקשורים יחד והיום נאבדו. אכן אם הקופיץ חשוב יותר א"כ בודאי אתמול נאבדו דהיום אסורים בטלטול ושוב יש לחוש שנאבדו קודם טבילה וכד' הצל"ח הנ"ל והנה הדבר ידוע דכל דבר שקשור לחברו הראשון עיקר והקשור לו טפל ודבר ברור הוא ליודע אך מעט בדקדוק הלשון ומעתה יתפרש הכל בעזהי"ת. דהמשנה והברייתא מיירי תרווייהו בנמצאו בשבת ולזה אמרה המשנה נמצאת קופיץ קשורה לסכין הרי היא כסכין והיינו דהסכין הוא עיקר בזה וחשוב יותר והקופיץ קשור לו וא"כ מותרים שניהם בטלטול בשבת וממילא הסכין והקופיץ טהורים דכיון דהסכין עיקר והקופיץ בטל להסכין ומותרים בטלטול בודאי היום אחר טבילה נאבדו ולזה דין הקופיץ כדין הסכין דטהור וע"ז קאמר הירושלמי בשם הברייתא האופן השני אם הסכין קשורה לה והיינו דהקופיץ העיקר נחשוב יותר והסכין קשור לה וטפלה לה וא"כ בה"ג הרי אסורים בטלטול בשבת וא"כ בודאי אתמול נאבדו ושוב יש לחוש שנאבדו קודם טבילה וכדברי הצל"ח וא"כ שניהם טמאים וא"כ דין הסכין כדין הקופיץ ומשו"ה קאמרה הברייתא אם הסכין קשורה לה הרי היא כמותה ומבואר דקדוק לשון המשנה והברייתא שאינם מיותרים ואין סותרים זא"ז ורק מה שחסרה המשנה גילתה הברייתא ודוק בזה. ובזה יש לפלפל הרבה בסוגי' דפסחים דף ע' שם בישוב הרבה קושיות ואקצר כי אכמ"ל

ח') ועכ"פ עלה בידינו בעזה"י למצוא טוב טעם ודעת לדברי הרשב"א ולחזק הדבר במסמרות. ובזה יתיישב לנו מה שיש להקשות על הרשב"א ז"ל הנ"ל שכתב דמיירי במכיר האיסור ואעפ"כ מותר משום דהוה טלטול מן הצד והרי דבריו סותרים למ"ש בעצמו בחידושיו ביצה דף ד' דע"כ מיירי הש"ס באינו מכיר עצים דאיסורא דאל"כ ל"ש גבייהו ביטול וליכא למימר בהתירא מהפך יעו"ש ברשב"א וא"כ דבריו סותרים זא"ז הן לענין דינא אי מותר להפוכי במכיר האיסור והן בפירוש הסוגי'. והנה מה שסותרים דבריו בפירושא דשמעתא יש לומר דסובר הרשב"א דבביצה דמיירי הש"ס מעצים שנפלו לתוך התנור בזה שפיר אם מרבה עצים דהתירא אין האיסור ניכר דאלו ואלו עצים המה ומשו"ה אין האיסור ניכר. אכן בשבת דמיירי בשבר