גבעת הלבונה קנא

על החפץ ורק איסור גברא ודבר זה מובן מאוד לכל ישר הולך. ומעתה שפיר פריך הש"ס ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר והיינו דבשלומא אם האיסור דרבנן שפיר אם אין איסורו מגופו ורק ע"י דבר אחר ואינו איסור עולם הוה רק איסור גברא ואינו מתועב. אבל אי מוקצה דאורייתא א"כ אף אם הוא תלוי בזמן מ"מ הוה חפצא כמו טבל ואסור להקרבה משום דל"ה ממשקה ישראל ומובן ד' הש"ס הנ"ל. וא"כ העולה מזה דאיסור מוקצה שאינו מחמת גזרה שפיר מותר לחולה שאב"ס כיון דהאיסור דרבנן ותלוי בזמן הוה רק אי' גברא וא"כ האוכלו הוא רק כמחלל שבת באיסור דרבנן ואינו דומה לשאר איסורי מאכלות דרבנן שהמה איסורי חפצא ולא הותרו לחולה שאב"ס משא"כ איסור מוקצה דהוא רק איסור גברא הוה רק מחלל שבת באיסור דרבנן דשרי וכאשר באמת גם הגאון מוהרעק"א בתשובה שם העלה להתיר. ורק במה שנאסר מחמת גזרה בזה גם בחולה שאב"ס אסור וכנ"ל בשם הרשב"א ולא בשאר מוקצה ודוק

אכן בגוף ספיקת הגרעק"א תמה אני שלא ראה שהדבר מפורש לאיסור בדברי הרא"ה בבדק הבית בבית ג' שער ז' שכתב וז"ל וכן הדין במוקצה דאסורה ודאי בחולה שאב"ס. ומפורש בדברי גדול הקדמונים לאיסור ואף שיש לומר דהרא"ה סובר כדעת הר"ן דלא הותר איסור דרבנן ע"י ישראל לחולה שאב"ס ואליבי' לא נסתפק הגרעק"א כמבואר בפתח דברינו. אבל הרי הרשב"א פלפל שם בדבריו ולא כתב לסתור דינו בזה יעי"ש במשמרת הבית שכתב ליישב קושית הבדה"ב שם בזה ובודאי דאם הי' חולק עליו לא הי' שתיק לי' והרשב"א הרי סובר דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן ואעפ"כ מודה באכילת מוקצה דאסור ומפורש ספיקת הגרעק"א [ויעו"ש בבדה"ב שכתב ג"כ הראי' מגונח יונק שכתב הגרעק"א ודחה דאין בחלב שום איסור מוקצה דאינה ברי' חדשה ואינה כמו ביצה יעו"ש שזה דבר חדש והחידוש שלא הביא מרז"ה ורמב"ן בפ"ק דביצה שפלפלו בזה אי חלב מוקצה היא ועפ"י דברי הבדה"ב ל"ש כלל מוקצה בחלב יעו"ש

] ה') ועפ"י הנ"ל בביאור הסוגי' דפסחים מ"ז נראה לבאר ד' הש"ס בפסחים ט"ו ע"ב דקאמר ומאי מדבריהם מדברי רחסגה"כ ופריך הש"ס א"ה מאי מודה ומשני הכי קא"ל כו' אי הכי אמאי אינה מן המדה מדה ומדה היא יעו"ש. ודברי הש"ס תמוהים דהרי רבי יוסי קאמר מקודם אינה מן המדה ובתר הכי קאמר ומודה רבי יהושע וא"כ הי' צריך הש"ס מקודם להקשות על תחלת דברי רבי יוסי מדה ומדה היא ואח"כ הו"ל להקשות מאי ומודה ומדוע היפך הש"ס הסדר והקשה קודם מן המאוחר ובתר הכי מן המוקדם כאילו קושי' השני' תלוי' בתירוץ קושי' הראשונה ומאוד תמוהים ד' הש"ס ולא ראיתי מי שידקדק בזה ויבאר הדבר. אכן בדרכנו הנ"ל נפתח לנו פתחא רבא בעזהי"ת לבאר ד' הש"ס. דהנה בהא דפר הש"ס מדה ומדה היא פירש"י דהרי בשש איכא איסור דרבנן על הטהורה כמו התם דאיכא טומאה דרבנן והרי רבי יוסי לא שני לי' בין שם טומאה לשם איסור דהא אמרינין דמודה ר' יוסי בז' הואיל ואיכא איסורא דאורייתא ואע"ג דליכא עלה שם טומאה וא"כ שפיר יליף ר"מ מדר"ח כמו דמטמאינן טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא ה"נ מטמאינן איסור דרבנן בטומאה דאורייתא יעו"ש. אכן לכאורה יש להקשות דהרי שפיר יש לחלק ביניהם דבאמת יש לומר אם הדבר טמא מדרבנן מותר לטמאותו טומאה דאורייתא דכבר כתבתי דאיסור דרבנן שאינו תלוי בזמן הוא איסור חפצא ואיסור התלוי בזמן הוא גברא. וא"כ אם החפץ יש עליו טומאה דרבנן א"כ הטומאה על החפץ דזה אינו תלוי בזמן ובפרט טומאה בודאי הוה חפצא דהרי מטמא אחרים וא"כ ע"כ דהטומאה מונחת על החפץ ובפרט באוכלין דאין להם טהרה במקוה בודאי דהטומאה על האוכל וא"כ משו"ה מותר לטמאותו בטומאה דאורייתא כיון דהוא כבר טמא בל"ז. אכן באיסור דרבנן בשעה ששית דהוא איסור התלוי בזמן ודרבנן בזה שפיר הוא רק איסור גברא ובפרט באיסור כזה דהוא רק מטעם הרחקה שלא יבא לטעות בודאי דהוא רק איסור גברא וא"כ אסור לטמאותו בטומאה כיון דעד כה הי' החפץ בעצמו היתר גמור. ואף דבשעה שביעית גם הוא דמותר לטמאותו זהו משום דהוה מה"ת ואיסור תורה הוא ג"כ על החפץ משו"ה מותר. משא"כ בשש דהוא רק דרבנן ותלוי בזמן מנ"ל דמותר וא"כ שפיר קאמר רבי יוסי אינה מן המדה ומאי פריך הש"ס מדה ומדה היא. אכן נראה ליישב הקושי' דשפיר מקשה הש"ס דהרי רבי יוסי קאמר כי מיקל ר"י בתלוי' וטמאה מבואר דמודה בתלוי' וטמאה והרי הדבר ברור דתלוי' בודאי אינו איסור חפצא דהרי הדבר ספק ויכול להיות שטהורה לגמרי היא ורק דאסור על הגברא מספק ובע"כ דהוא רק איסור גברא והדבר ברור מצד הסברא. ונראה ג"כ ראי' לזה דהרי קיי"ל בקדשים דאם נטמאו בספק צריכין עיבור צורה ולהכי נקראין תלויין ובטומאה דרבנן שורפין בלא עיבור צורה כמ"ש תוס' בפסחים ט"ו ע"א שם ד"ה ולד. וע"כ דמוכח מזה דפסול טומאה דרבנן הוה טומאה על החפץ ופסולו מגופו ושורפין ובטומאה ספק אין פסולו מגופו ובעי עיבור צורה כמבואר בפסחים ל"ד. וא"כ כיון דבתלוי' ג"כ הוה רק גברא ואעפ"כ סובר רבי יוסי דמותר וא"כ שוב מהראוי שגם אם הוא אסור באיסור דרבנן לזמן הוה מותר כיון דגם זה איסור גברא וא"כ כיון שמודה ר"י דאין חילוק בין חפצא לגברא א"כ שפיר נשמע מדרחסגה"כ דאף באיסור דרבנן מותר כמו בטומאה דרבנן ושפיר הקשה הש"ס מדה ומדה היא. ומעתה כ"ז יתכן רק לבתר דהקדים הש"ס הך דמודה ר"י בטהורה וטמאה ובתלוי' מתיר דמזה מוכח דאין חילוק כלל אליבי' בין חפצא לגברא ורק כל שאסור ואזיל בע"כ לאיבוד שוב מותר לטמאותו שפיר פריך הש"ס מדה ומדה היא אבל בלא הך דמודה ר"י שפיר אין ראי' מדרחסגה"כ ולא קשה מדה ומדה היא ומבואר ד' הש"ס הנ"ל בישוב הדיקדוק הנ"ל ודוק

ו') הנה יצא לנו דאיסור מוקצה בשויו"ט אינו איסור בעצם רק איסור גברא שאנו מוזהרים בזה. ובזה יבוארו ד' הרשב"א ז"ל בשבת כ"ט בחידושיו שכתב וז"ל והא דאמרינין דמרבה עצים מוכנים לאו מתורת ביטול נגעו בה דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל ורק דהכא אי"צ לבטל רק צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל האיסור רק כמטלטל בהיתר וכי מטלטל בשבר כלי הו"ל כטלטול מן הצד עכ"ל והדברים תמוהים לכאו' מדוע באמת יהי' מותר במכיר האיסור ויודע שמטלטל גם האיסור והטעם דהוה טלטול מהצד אינו מובן. ובהנ"ל הדברים מובנים בטעמם כיון דאין האיסור חפצא רק אנו מוזהרים בזה, וא"כ זה רק כשהוא בפ"ע. אמנם כשיש רוב היתר אף שניכר האיסור מ"מ הואיל ומטלטל ברוב היתר בזה לא גזרו חז"ל הואיל ואינו מטלטלו בפ"ע, ורק אם הי' בזה איסור חפצא צריכים לבא לתורת ביטול ובעינין שלא יהי' ניכר האיסור. אכן כיון שהאיסור רק גברא עלינו שפיר בנושא רוב היתר אין איסור כלל ומובנים ד' הרשב"א ז"ל

ונראה להעמיק בדבר עוד יותר בביאור ד' הרשב"א ז"ל דלשיטתו אזיל בזה עפמ"ש הש"ג בשבת פרק האורג לבאר ד' הרשב"א ז"ל בזה שהתיר לסגור ביתו לשמירת ביתו אף שצבי ניצוד בתוכו והוה פ"ר וכתב וז"ל והשתא לד' הרשב"א נמצינו למדין דאע"ג דקיי"ל פ"ר אסור היינו דוקא במקוה דבאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר עושה