גבעת הלבונה קנ

מוכח לכאו' דאכילת איסור מוקצה אסור לחולה שאב"ס. ואולם יש לומר דשם אסור מחמת גזרה דיבא להרבות בשבילו וגזרה זו שייכה אף בחולה שאב"ס ורק בסתם מוקצה יש לומר דשרי לחולה שאב"ס אבל במקום שיש חשש שיבא לאיסור תורה זה אסור גם בחולה שאב"ס. ואמנם כיון שכן עכ"פ מבואר דבמוקצה דאסור מחמת גזרה זה אסור גם בחולה שאב"ס מצד הגזרה. וא"כ בשאלה שנשאל עלי' הגאון ז"ל בפירות שנשרו בזה שפיר יש להביא ראי' מד' הרשב"א הנ"ל דאסורים לחולה שאב"ס דהרי גם פירות הנושרים אסורים מחמת גזרה דיעלה ויתלוש וא"כ גם חולה שאב"ס אסור בזה מצד הגזרה כמו בישראל שבישל עבור חולה שאב"ס הנ"ל ודוק

ג') ואולם עדיין יש להסתפק בשארי דברים המוקצים דאין איסורם מחמת גזרה ורק אסורים משום מוקצה אי מותרים לחולה שאב"ס וכספיקת הגאון הנ"ל. ומה שנראה לענ"ד לומר בזה דהנה כבר פלפלו האחרונים בכל איסורי אכילה אם המה איסורי חפצא או איסורי גברא ועל החפץ אינו מוטל שום איסור ונמצאו בזה דעות שונות דעת איזהו מגדולי האחרונים דהדבר תלוי בזה אי הוה איסור עולם אז הוה איסור חפצא ואם הוא רק איסור לזמן א"כ בזה הוה איסור גברא דהזמן אינו מטיל פעולתו על החפץ רק עלינו. ועוד הביאו בשם התשב"ץ דהדבר תלוי אם הוא דאורייתא או דרבנן דאם האיסור מה"ת הוה איסור חפצא דגזרת התורה חלה גם על החפץ אכן איסור שהוא רק מדבריהם בזה נהי דאנו חייבים לקיים מה שגזרו חז"ל אבל אין זה חובה על החפץ ולזה הוא רק איסור גברא עיין בספרותם. והנה לענין ספק הנ"ל הדבר תלוי בזה דאם הוא איסור חפצא שפיר הוה מאיסור אכילה וכן אם נאמר דכל איסורי דרבנן המה רק איסור גברא ואעפ"כ אסורים לחולה שאב"ס א"כ איסור מוקצה לא גרע משאר איסור דרבנן. ונמצא דלדעת התשב"ץ דכל איסורי דרבנן המה איסור גברא א"כ מוכח דאף איסור גברא אם הוא במאכל אסור לחולה שאב"ס א"כ גם בנ"ד אסור. אכן לדעת האחרונים דגם איסורי דרבנן המה איסור חפצא ורק איסור התלוי בזמן הוא איסור גברא א"כ מוקצה אינו מאיסורי חפצא ורק הוה מחלל שבת בדרבנן וכספיקת הגאון הנ"ל ומעתה נראה. הנה בגוף הדבר אי איסורי דרבנן המה חפצא או גברא נראה לענ"ד לפשוט הדבר מסוגי' דפסחים מ"ח ע"א יכול לא יביא מן המוקצה כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו כו' ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר יעו"ש וד' הש"ס תמוהים לכאו' דממ"נ אי מוקצה הוה איסור שאינו מגופו מה נ"מ אם הוא איסור תורה או דרבנן כיון דהוא אינו מגופו ולא ראיתי מי שיבאר ד' הש"ס

ולכאורה הי' נראה לבאר הדבר בפשוט. דהנה גוף האיבעיא דהביא שה מהאפר ושחטו מה פירש"י מה להקריבו ואינו מובן מה מספק"ל להש"ס הרי בודאי הואיל והוא מוקצה אסור להקריבו דהרי אסור ליגע בו ולטלטלו וכן הא דקאמר אח"כ יכול לא יביא מן המוקצה אמרת לא כו' ג"כ אינו מובן האיך יצויר הדבר הרי אסור לטלטלו ולעשות בו שום דבר מטעם מוקצה והאיך קאמר הש"ס דשרי. ועכצ"ל כיון דמוקצה דרבנן וא"כ הרי קיי"ל אין שבות במקדש ואין איסור מוקצה נוהג במקדש וא"כ מצד הקרבן אין איסור ורק דהי' סברא לאסור הואיל ואסור להדיוט מטעם מוקצה פסול גם לגבוה משום דבעינין ממשקה ישראל ומש"ה קאמר הש"ס הואיל ואין איסורו מגופו הוה שפיר ממשקה ישראל. וא"כ כ"ז אי מוקצה דרבנן אמנם אם מוקצה דאורייתא מה לי איסורו מגופו או לא ושפיר פריך הש"ס ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסורו מגופו והיינו דאין מהצורך לאסור בזה משום ממשקה ישראל דהרי בל"ז אסור אף לגבוה מצד עצמו מטעם מוקצה כן הי' נראה לכאו' לפרש ד' הש"ס, וקצת נראה כן מפיר"ח הנדפס בגליון ש"ס ווילנא שפירש ואי מוקצה דאורייתא איך מתירו יעו"ש ומשמע דהקושי' כמ"ש, ואולם קשה לומר כן בכונת הש"ס דאם הכונה על דרך זה מה לו להאריך בלשון מה לי איסורו מגופו או איסור דבר אחר ולא קאמר בפשוט האיך מותר איסור תורה וגם מה לו להאריך ולהביא הברייתא ולא הקשה לו בפשוט אי מוקצה דאורייתא מה איבע"ל כלל בזה האיך ס"ד להתיר איסור תורה. וע"כ דבאמת מצד זה אין הקושי' דהרי קיי"ל בתמיד מועדו אפי' בשבת ואפי' בטומאה וכן בפסח וא"כ בין אם נפרש דקאי בתמיד כפירש"י או בפסח כתוס' אין קושי' מאיסור מוקצה דאם דוחה איסור שחיטה בשבת מכ"ש דדוחה איסור מוקצה בשבת ויו"ט דהוא רק לאו בעלמא ולא כרת ומיתה וא"כ שפיר יתכן האיבעיא אם ליכא אחר רק זה המוקצה אם יביאו ובפרט איבעיות רבה אם כבר נשחט הקרבן אם כשר להקריבו בודאי דא"ש דהרי אם נפסלו יצטרך לחלל שבת ולשחוט אחר בזה יש לומר דאף באיכא אחר מוטב שידחה איסור מוקצה משנצטרך לשחוט אחר וידחה שבת באיסור שחיטה ויש לעיין עוד בזה כי יש סברות לכאן ולכאן ולא נפניתי כעת לעיין בזה ועכ"פ בליכא אחר בודאי איסור מוקצה נדחה וא"כ אין האיבעיא מצד עצמו דבזה אין שום איסור מחמת מוקצה. ויתורץ לפ"ז מה שיש לדקדק בד' רש"י ז"ל בדף מ"ז ע"ב שם שפירש האיבעיא דהביא שה מהאפר תמיד עולה של צבור ואינו מובן מה בעי רש"י בזה דאמנם הלא איבעיא זו שייכה אף אם הי' קרבן יחיד ולא ראיתי מי שיבאר ד' רש"י שאין להם ביאור לכאורה, אכן בהנ"ל דבריו מדוקדקים מאוד. דהי' קשה לו מדוע לא הקשה לו אביי תיכף מהאיבעיא דאם מוקצה דאורייתא מאי קא מיבע"ל הרי אסור מה"ת וכנ"ל. ולזה ביאר דזה קרבן צבור דדוחה שבת ומכ"ש איסור מוקצה וכנ"ל וא"כ מצד הקרבן עצמו אין כאן ספק דהי' מותר ולזה בעי רק הואיל ולהדיוט אסור אי הוה ממשקה ישראל ופשט דמותר משום דאין איסורו מגופו וא"כ שוב קשה מה הקשה ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסורו מגופו או לא הרי גם אי מוקצה דאורייתא שייך לומר דכשר להקרבה הואיל ואין איסורו מגופו כמו שהקשיתי לעיל

ד') ולכן נראה בביאור ד' הש"ס בשנבין החילוק דקאמר הש"ס דרק אם איסורו מגופו פסול ולא אם איסורו מחמת דבר אחר. ונראה הסברא בזה בפשוט דבאמת מקרא דממשקה ישראל לא נוכל ללמוד רק איסור שהוא איסור בעצם איסור חפצא דדבר כזה מתועב לגבוה. אמנם איסור שאין על החפץ שום איסור ורק שנאסר באיסור גברא א"כ נהי דלהדיוט אסור מ"מ כיון שאין האיסור מצד החפץ רק עלינו וא"כ הרי לגבוה לא נאסר מעולם והחפץ מצד עצמו אינו מתועב להקרבה כיון שאין עליו איסור בעצם. וזהו החילוק בין איסורו מגופו לאיסור דבר אחר דאיסור גופו שאסור מצד עצמו שפיר פסול גם להקרבה. ואמנם דבר שמצד עצמו היתר הוא ודבר אחר גרם לו האיסור א"כ איננו איסור חפצא רק איסור גברא שפיר מותר הוא להקרבה ול"ש בו פסול דממשקה ישראל. ומעתה נראה דהש"ס סובר דבאמת ד' התשב"ץ הנ"ל וד' האחרונים הנ"ל צדקו יחדיו דבאמת באיסור תורה בין אם הוא איסור התלוי בזמן ובין אם הוא איסור עולם הוה איסור חפצא כדברי התשב"ץ דהתורה הטילה שם אימור על החפץ ואף אם הוא תלוי בזמן מ"מ בזמן שהוא אסור הוא איסור חפצא דהאיסור הוא על החפץ. ואולם זה שייך רק באיסור תורה אמנם איסור דרבנן בזה שוב יש לומר כדברי האחרונים הנ"ל דאיסור שהוא לעולם שפיר הטילו חז"ל האיסור על החפץ אמנם אם הוא דרבנן ותלוי בזמן בזה שפיר הוה רק איסור גברא הואיל ויש לו היתר לאח"ז לא הטילו חז"ל האיסור