גבעת הלבונה קמח

כל מתנה שא"י להקדישו אינה מתנה וא"כ הרי להפקיר מותר בשבת וכמ"ש השעה"מ בפ"ח מלולב. וכ"ז אם ראוי כעת אבל בצריך תיקון אינו בתורת הזמנה רק מתנה דאסור בשבת ואקצר. ובאמת לפ"ז הא דקאמר בשבת קכ"ח בר אווזא דחזי לאומצא לאו דוקא דה"ה בהמה וכמ"ש רשב"א שם וכ"כ בקרבן נתנאל בשבת שם. וראיתי להחו"י בהגהותיו הנדפסים סביב הרי"ף בפ' מפנין שם תמה על הדין דבשר אפל דראוי לכלב והרי כלב מין בהמה ובהמה אינה אוכלת בשר. ואולם דבריו תמוהים מאוד דמפורש בקרא בנבילה לכלב תשליכון אותו ובמשנה מחתכין נבילה לפני הכלבים ועיין בזבחים ל"א ובתוס' שם דנקראת אכילה מה שכלבים אוכלים בשר בהמה יעו"ש וצע"ג דבריו

ה') נחזור להנ"ל לפירושא דאומצא וכ"ז בשיטת בה"ג ורמב"ם. אכן הר"ח כפי הוראה יש לו שיטה אחרת בהך דאומצא. דהמעיין בפיר"ח בשבת קמ"ב שם פירש הא דחזי לי' לאומצא וז"ל ורבא מנח סכינא אבר יונה והוא מליח אבל הי' מבושל יעו"ש ובודאי ט"ס היא וצ"ל אבל לא הי' מבושל. ועכ"פ ראינו שהוא פירש אומצא דהוא מליח ואין פירוש לדבריו, ונראה דאזיל לשיטתו בזה דכבר פלפלו תוס' בחולין י"ד ובפסחים ע"ד דצלי א"צ מליחה דדם שלא פירש מותר וגם בשר חי שרי מה"ט יעו"ש בתוס' וגרסו במנחות וכן לקדירה. והנה לפ"ז לשיטת ר"ח שהביאו תוס' במנחות כ"א דגרס שם וכן לצלי וסובר דצלי צריך מליחה בע"כ דדם אברים שלא פירש אסור אליבי' וא"כ גם חי אסור לאכול וא"כ איך אמר רבא דחזי לי' לאומצא ולזה פירש דכבר הי' מליח ומש"ה שרי, ועדיין אינו מובן דהאיך מרומז בזה שהי' מליח. ונראה דהוא מפרש לשון אומצא שעומד באמצע הבישול או צלי ויהי' אומצא מלשון אמצע. וכיון דמליח הרי הוא כרותח דצלי לדעת הר"ן בע"ז דמולח בשבת חייב משום מבשל והאחרונים פלפלו בפסח אי הוה צלי מחמת ד"א ועיין במנ"ח במצוה ז' א"כ עכ"פ הוה כנצלה במקצת ולא נגמר ועומד באמצע הצלי' ומשו"ה הוה אומצא

ונראה ג"כ ראי' לפירושו זה מיומא פ' ע"ב אומצא ומלחא ופירש"י מלח שעלי' ומוכח דפירושא דאומצא היא נמלח דאל"כ הו"ל לומר אומצא במלחא דמשמע דאכלו במלח אבל לשון אומצא ומלחא משמע מלח שעליו כמ"ש רש"י. ובאמת לפ"ז נראה דלאו דוקא מליח רק גם נחלט בחומץ נקרא אומצא דהרי כמו דמליח הרי הוא כרותח כבוש הוא כמבוטל וא"כ בנחלט בחומץ שיעור כבישה בחומץ הוה ג"כ אומצא ובזה שיטתו כשיטת הרמב"ם ובה"ג ורק דלדעתו גם מליח הוה אומצא. דרמב"ם ובה"ג מפרשי אומצא מלשון חומצא. והר"ח מפרש מלשון אמצע. ובין נמלח ובין נחלט הוה אומצא ושרי. והגם שראיתי להשעה"מ בפ"ו ממ"א הי"ב דעתו דחליטה בחומץ סגי בשיעור כל דהו ותירץ בזה קושית השטמ"ק בביצה כ"ה. אכן לענ"ד נראה בדעת השטמ"ק דסובר דבע"כ בעי שיעור דהרי קיי"ל בכבוש בחומץ וציר אסור רק בנכבש כשיעור צלי' וקודם לזה אינו נבלע בכולו וזהו החילוק בין רתיחת בישול וצלי לרתיחת כבוש ומליחה דבישול וצלי פועל תיכף בכל החתיכה ומליחה וכבוש בציר וחומץ פועל רק בשהה כשיעור וא"כ כיון שהחליטה צריכה לפעול בכל החתיכה להצמית הדם וא"כ בודאי צריך שיעור כבישה דבפחות משיעור זה אינו פועל בכל החתיכה וא"כ שפיר הקשה השטמ"ק וז"ב לענ"ד בדעתו. וא"כ שצריך להשהות בחומץ שיעור כבושה שפיר הוה כמבושל במקצת ומיקרי אומצא וכנ"ל

ומעתה מיושבים ד' הר"ח והערוך הנ"ל באות א' דגם המה מפרשים כהרמב"ם דחזי ע"י חליטה וזה הוא באומצא וא"כ הוה ממש פירושו של נא דפירושו באמצע צלי' או בישול ולשיטתו אזיל ר"ח בזה. ואמנם זה רק באווזא דראוי גם קודם מצד עצמו ורק מצד איסור דם שפיר מותר בשבת לחלטו בחומץ. אבל בשר בהמה דבחי הוה שלכד"א והחליטה גמר תיקונו אסור בשבת וכנ"ל באות ב' ומשו"ה קאמר רק בר אווזא דחזי לאומצא ומבואר פירושו של הר"ח בזה

ו') ובזה יבוארו ג"כ ד' הר"ח בפסחים ע"א הנ"ל בסי' ל"ו אות ג' שפירש חי נאכלים פירוש נא. ובהנ"ל נראה לבאר דהרי גם שם ק' איך מותר לאכול חי דאסור משום דם לשיטת ר"ח, וע"כ דיפרש כמ"ש הרא"ה והובא בשעה"מ פ"ג מיו"ט ה"ד וז"ל ודאמרינין בפסחים שעירי הרגלים נאכלים חיים במליחה הוא דנאכלים ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן דאין שבות במקדש במילי טובא יעו"ש שהביא ג"כ בשם הרשב"א ולא מצאתיו במקום שציין. ומעתה כיון דנמלח שפיר נקרא נא לשיטת הר"ח דהוא אומצא דשבת קמ"ב הנ"ל בפירושו ודבריו בפסחים עם דבריו בשבת קמ"ב וקכ"ח המה שפה אחת ודברים אחדים ודו"ק

ומעתה מיושב ג"כ קושית המנ"ח שהבאתי שם דהרי הוה שלכד"א. ולהנ"ל יש לתרץ דכיון שנמלח והוה כנצלה או נתבשל במקצת שפיר יש לומר דגם תוס' מודים דהוה כדר"א ורק בחי גמור בלא מליחה הוה שלכד"א. ובזה מיושב ג"כ הקושי' מהמשנה דמנחות הנ"ל בסי' ל"ו שם, גם מה שדקדקתי שם דאם הוזכרו הבבליים לגנאי מדוע אמרה המשנה סתם נאכל לערב, ועוד דאין זה עיקר הרבותא וכנ"ל בדברינו למעלה שם. ועפ"י הנ"ל נראה לבאר דהמשנה שם בע"כ דאיירי ע"י מליחה דאל"כ אסור משום דם וכמ"ש התויו"ט שם ורק בחולין אסור מליחה בשבת ובזה מותר דאין שבות במקדש וכנ"ל. ואף די"ל דבזה אסור מה"ת דעי"ז נעשה אוכל כמו בהדחת מליח בסי' שי"ח הנ"ל. אמנם ז"א דלא דמי לשם דבהערינג באמת ההדחה גמר מלאכתו אבל בבשר דגם בחליטה ומליחה לא נגמר מלאכתו ורק דהוה אומצא כמו נא וא"כ אין בזה רק איחור מתקן דהיא רק דרבנן ושרי משום דאין שבות במקדש ושפיר קאמר דנאכל לערב והיינו ע"י מליחה או חליטה בחומץ. ואולם הבבליים אכלוהו בלא מליחה כלל וטעמם או דס"ל בשר חי מותר בלא מליחה כשיטת התוס' או דגם באיסור דם דרבנן שייך אין שבות במקדש כדעת איזה מהאחרונים דלאו דוקא באיסור שבת א"ש במקדש. ומש"ה הוזכרו לגנאי דבאמת אסור בזה וגם דבחי לגמרי אין מצוה והוה מזיק וכנ"ל בסי' ל"ו שם. ומיושב קושית המנ"ח גם הדיקדוקים הנ"ל [שוב מצאתי כעת בעת הדפסה בברוך טעם שער הואיל ומתוך ד"א כתב ג"כ דבנמלח הוה כדר"א וביאר הך דמנחות דהבבליים אכלו ע"י מליחה יעו"ש והגם שאנכי כתבתי בהיפוך דהבבליים אכלו בלא מליחה ורק הפירוש נאכל לערב היא ע"י מליחה עכ"פ בגוף הדבר זכיתי לכוין לדעתו הגדולה תלי"ת והרבה יש לפלפל בדבריו הנחמדים ואולם כבר הארכתי בזה ולכן אקצר] ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי בסי' ל"ה אות ב' בענין בב"ח וחלב דחלים בעת הבישול. ובהנ"ל מיושב דאיירי אחר מליחה וכבר הוה כדר"א וחל איסור חלב ואיסור בב"ח בא אח"כ וכמובן ואקצר, והנה לפי דברינו בשיטת ר"ח צ"ע דברי הרשב"א בחולין צ"ג בפלפולו שם אי צריך מליחה לצלי הביא שם בסוף בשם ר"ח וכתב שם ג"כ דשעירי הרגלים הי' נאכלים בלא מליחה יעו"ש. ובאמת לפמ"ש בביאור ד' ר"ח בפסחים שם מוכח דאדרבה הי' נאכלים במליחה, ונצטרך לומר דסיום ד' הרשב"א שם בזה המה דברי עצמו לא דברי הר"ח ורק ראש דברים אלו המה מר"ח, ומלשון הרשב"א שם אינו מבורר אם גם זה דברי ר"ח או דברי רשב"א עצמו יעו"ש ואקצר

ז') וממוצא דברינו בפירושא דאומצא נפלא בעיני דברי