גבעת הלבונה קמז

בסי' שכ"א ומצאתי להשעה"מ בפ"ו ממ"א שכתב ג"כ דלהרמב"ם בע"כ מיירי ע"י חומץ יעו"ש

ב) והנה עפ"ז הי' נראה לכאורה ליישב קושית התוס' בפסחים כ"ד הנ"ל בפתיחת דברינו שהקשו בהא דבר אווזא דחזי לאומצא והביאו ראי' מזה דבשר עוף רכיך והוה כדר"א בחי. ולהנ"ל אפשר לומר דבאמת בחי גמור ל"ה אכילה ורק בנחלט בחומץ שפיר הוה אכילה. אכן נראה בדעת התוס' דהנה כבר הקשה המג"א בסי' שכ"א בשם הפורת יוסף דהאיך שרי להדיח בשר בשבת הרי הוה כטבילת כלים חדשים דאסור משום מתקן ותירץ המג"א דההדחה היא רק משום הדם שעל פניו והוה כמו הדחת הכוס דשרי כיון שאינו בגוף הבשר רק בחוץ. אכן לפי"ז יוקשה מאוד לשיטת הרמב"ם דבשר חי אסור ורק ע"י חליטה בחומץ שרי וביאור הכ"מ בשיטתו דסובר דם שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש וכשנחלט בחומץ א"ר לפרוש ומותר וא"כ בזה שוב יוקשה לשיטת הרמב"ם דהאיך חזי בשבת באומצא הרי נהי דמותר ליתן בשר חי בחומץ כמ"ש המג"א הנ"ל זהו רק אם אין בזה תיקון. אבל להרמב"ם דבלא חליטה אסור שוב יוקשה קושית הפ"י הנ"ל ובזה ל"ש תירוצו של המג"א דהרי בזה האיסור משום דם שבתוכו וע"י החליטה נצמת והוה מתקן גמור. אכן נראה להביא ראי' מזה למ"ש הטו"ז באו"ח שכ"ג בשיטת הרמב"ם שסובר דהיכא דהאיסור רק מדרבנן אין איסור משום מתקן ודלא כמ"ש הה"מ בשיטתו. ולענ"ד נראה ג"כ להסביר הדבר עפמ"ש התשב"ץ בענין איסורי מאכלות אי המה איסור חפצא או גברא שנחלקו בו הראשונים וביאר דאיסורי תורה המה חפצא אבל איסורי דרבנן המה רק איסורי גברא דרבנן אין ביכלתם להטיל איסור על החפץ ורק עלינו הטילו גזירתם והרבה הארכתי בזה בחידושי, וא"כ לפמ"ש המג"א הנ"ל דמה שאינו בגופו רק על פניו הוה כמו הדחת הכוס וא"כ איסור מדרבנן שאינו בגופו וכנ"ל ורק עלינו הוה כמו על פניו וכהדחת הכוס דשרי ודו"ק. וא"כ בבשר חי דגם להרמב"ם רק מדרבנן אסור וכמ"ש הה"מ בה"ט שם וא"כ ל"ה מתקן ושרי ומיושב הקושי' על הרמב"ם. ומעתה לפ"ז כ"ז רק אם נאמר דגם בלא חליטה הוה ראוי לאכילה מצד עצמו שפיר מותר לחלטו בחומץ. אכן אם נאמר דגם בעוף הוה שלכדר"א ורק דשם ע"י חליטה נחשב כדר"א א"כ שוב קשה האיך אפשר באומצא הרי קיי"ל באו"ח סי' שי"ח ס"ד דכל דבר קשה שא"א לאכול בלא שרי' אסור השרי' בשבת משום גמר מלאכה. ול"מ לדעת הב"י שם שחולק על הפרדס וסובר דאין חילוק בין חמין לצוננים בודאי דאסור בה"ג חליטה בחומץ כמו שם בהערינג. ורק אף להטו"ז שם בסק"ה דמתיר בצוננים מ"מ נראה דבחומץ בודאי אסור דאף להמג"א בסי' שכ"א הנ"ל דל"ה עיבוד כ"א במלח וציר ויעו"ש בפרמ"ג במ"ז ובא"א מזה זהו רק אם ראוי לאכילה גם בלא חומץ אבל אם בלא החומץ א"ר לאכילה א"כ החומץ דהוא חריף הוה כמו רותח בכ"מ והוה כמו שרי' בחמין דאסור גם להטו"ז עכ"פ מדרבנן כמו במלח וציר. וא"כ אף אם נפרש אומצא כפירוש בה"ג ורמב"ם שפיר הוכיחו תוס' דבע"כ גם חי חזי לאכילה דאל"כ אסור לשרותו בחומץ ובע"כ דחזי גם קודם חליטה לאכילה ורק מחמת האיסור ובזה שפיר ל"ה מתקן הואיל והאיסור רק מדרבנן וכנ"ל ודו"ק בזה

ג) ונראה ג"כ ראי' לבה"ג ורמב"ם לפירושם הזה מהא דחולין ט"ו ע"ב דקאמר המבשל לחולה בשבת מותר לבריא דחזי לכוס ואיירי בבשר וכפירש"י שם ובתר הכי קאמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ויש לדקדק כיון דתרוייהו מימרי בבשר מיירי מדוע אמר מקודם לכוס ובתר הכי קאמר אומצא מדוע שינה בלשון ובודאי הכל בדקדוק גדול. אכן עפ"י דרכם נראה לבאר דהנה הא דקאמר המבשל לחולה בשבת שרי לבריא הואיל וחזי לכוס ע"כ מיירי שהי' נשחט מאתמול דהרי רב קאמר דבנשחט בשבת אסור לבריא וא"כ הא דמבשל מיירי שכבר הי' שחוט ונמלח מאתמול והיום רק בישלו ולהכי קאמר לשון לכוס. ואולם בהא דקאמר רב דימי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא בע"כ אמר לשון באומצא דכיון דנשחט היום א"כ לא נמלח ואסור משום דם ובע"כ שנחלט וכמ"ש השעה"מ הנ"ל ולהכי אמר באומצא דרק בה"ג מותר ומיושב הדקדוק הנ"ל וראי' לפירושם בזה

ד) והנה לפ"ז לכאורה מחלוקת הטו"ז והמג"א הנ"ל בסי' ש"ח אי בשר בהמה חי מותר בטלטול תליא במחלוקת אי בשר חי מותר בלא מליחה. דהנה אם נאמר דבשר חי אסור בלא מליחה א"כ א"א לאכול הבשר בלא מליחה ומליחה אסור בשבת ונהי דמצד הדם יוכל לחולטו בחומץ דשרי וכנ"ל בשם המג"א סי' שכ"א. אבל הרי אסור לחלטו משום דמיחזי כגמר מלאכה ונהי דמצד תיקון האיסור יש לומר כהטו"ז הנ"ל דבאיסור דרבנן ל"ה מתקן אבל הרי קודם החליטה הוה שלכדר"א ורק ע"י החומץ הוה דרך אכילתו והוה מתקן גמור וכנ"ל באות ב'. ורק בעוף דגם חי הוה כדר"א אין כאן תיקון המאכל ורק מצד האיסור וזה ל"ה מתקן אבל בבשר בהמה דע"י החליטה נעשה ראוי לאכילה והוה תיקון המאכל וא"כ כיון דא"א לאכול בלא חליטה מצד איסור דם וחזי לכוס רק אחר חליטה וזה אסור ורק להסוברים דבשר חי מותר באכילה בלא מליחה או חליטה שפיר חזי לכוס. ובזה הי' נראה לכאורה ליישב דברי המג"א והטו"ז מקושי' שהקשיתי עליהם בסי' הקדום מדברי הרשב"א בשבת. ולהנ"ל הי' נראה דהרשב"א לשיטתו דסובר דבשר חי מותר בלא מליחה שפיר אליבי' גם בשר בהמה חזי לכוס. אכן לשיטת הרמב"ם דאוסר שפיר אסור. ובזה הי' מיושב גם הקושיא שהקשיתי שם מהא דחולין דקאמר חזי לכוס דיש לפרש כמ"ש באות הקדום דמיירי בכבר נמלח. ושפיר חזי לכוס. והא דקאמר שם דשרי למיכל באומצא מיירי בבשר עוף וכנ"ל דבזה שרי וכ"ז לשיטת הרמב"ם דהמג"א פלפל שם בשיטת הרמב"ם. והרשב"א ג"כ לשיטתו וכנ"ל. אולם א"א לומר כן דהרי הרמב"ם כתב בפכ"ו מה' שבת הט"ז בסתם דכל בשר חי מותר לטלטל בשבת ולא חילק בין בשר בהמה לעוף, ועוד דנהי דהרשב"א סובר דבשר חי מותר וכמ"ש הב"י בשמו ביו"ד ס"ז מ"מ הרי יש בשר שאכילת חי אסור לכ"ע כגון בחותך מפרקתה קודם שת"נ ועוד ומדוע סתם הרשב"א דבכל בשר שרי. ולכן נראה דהנה המעיין בדברי הרמב"ם שם כתב בבשר דמותר מפני שראוי לאדם ולא כתב שראוי לו. וע"כ דבאמת אף אם הבשר טרפה מותר בטלטול מפני שראוי לנכרי וכמ"ש המג"א בסי' ש"ח סקנ"ו שם ובמחצה"ש. ולזה כתב מפני שראוי לאדם סתם והיינו לנכרי עכ"פ. וא"כ גם בבשר כיון דמצד שהוא חי אין קפידא משום דחזי לכוס כדקאמר הש"ס בחולין וכנ"ל ורק מצד האיסור וא"כ עכ"פ לא גרע מבשר טרפה דחזי לנכרי עכ"פ. אמנם לפ"ז מדוע דג תפל אסור בטלטול והרי ראוי לנכרי שיבשלו בשבת ומדוע בשר טרפה מותר ודג תפל אסור הרי שניהם ראוים לנכרי אכן נראה דהנה לכאורה מה מהני מה שראוי לנכרי הרי אסור ליתן מתנה בשבת וכמ"ש המג"א בסי' ש"ו וא"כ א"א ליתן לנכרי. אמנם הרי קיי"ל בסי' שכ"ה דמותר לזמן עכו"ם וליתן לפניו ושפיר ראוי לעכו"ם. ומעתה הרי קיי"ל דבא"א לו לאכול בחצר ומוכרח להוציאו אסור וא"כ במקום שצריך לבשלו דאסור בשבת הוה כצריך להוציאו ואסור להזמינו ע"ז והוה מוקצה. ויש להסביר ביותר דהנה הא דמותר להזמינו בשבת אע"ג דמתנה אסור בשבת נראה עפ"מ דקיי"ל באו"ח ק"ע סי"ט דאין האורח רשאי ליתן ממה שלפניו ומטעם זה מבואר באה"ע כ"ח דהוה ספק קידושין וע"כ משום דבעה"ב אינו נותן לו במתנה רק מפקירו עבורו דאם הי' מתנה הרי