גבעת הלבונה קמו

והגם דהמג"א הביא דכדבריו מבואר בבעה"מ וברא"ש. אמנם המעיין בדבריהם שם אין שום ראי' דהמה כתבו רק דאם לא הי' ראוי לאומצא הי' אסור אבל אין מפורש בדבריהם דבהמה לא חזי. וגם מהרמב"ם שהביא המג"א תמה אני דאדרבא הרמב"ם כתב סתם בשר חי ומשמע דבכל בשר מיירי. אמנם ביש"ש שהביא המג"א מפורש כדבריו דרק בר אווזא. ואולם לעומת זה מפורש בחידושי הרשב"א בשבת קכ"ח דגם בשר בהמה חזי לאומצא ומותר בטלטול שהקשה שם על הגורסים בשבת שם בשר חי דא"כ למה אסר ר"ח הרי חזי לאומצא ואין לומר דרק בר אווזא דבפ"ק דחולין מוכח דגם בהמה חזי לאומצא יעו"ש ברשב"א ומפורש דסובר כהטו"ז דגם בהמה מותר. והאמנם קושיתו יש ליישב בפשוט לפי"ד הטו"ז שם דלר"י דאית לי' מוקצה בעינין דוקא שיחזיקו לכך, וא"כ ר"ח דסובר כר"י מתיר רק שעוף דהוה כדר"א ומחזיקו לכך ולא בבשר בהמה דהוה שלכד"א. אמנם שפיר הקשה דהרי בחולין שם הוא מימרא דרב וגם רב אית לי' מוקצה ואעפ"כ קאמר גם בזה דחזי לכוס. ובאמת גם דברי הטו"ז צ"ע דגם אליבי' מאן דס"ל מוקצה אסור ושם בחולין שהביא הרשב"א משמע בהיפוך וקשה דהרי הוה שלכ"א ונהי דחזי לכוס אבל אין מחזיקו לכך וכדברי הטו"ז ועכ"פ מפורש ברשב"א דגם בשר בהמה חזי לכוס וכדברי הטו"ז. ואל תטעה בדברי רשב"א לומר דסובר דאכילת חי הוה כדר"א גם בבשר בהמה להיפוך מדעת התוס' והמרדכי הנ"ל. דהרשב"א לא מיירי מזה אי חזי כדר"א או שלכד"א ורק שכתב דראוי והרי הביא מהך דחולין י"ד ושם מפורש דחזי לכוס. והגם דהרשב"א הביא רק מהא דחולין דמותר לבריא באומצא וסתמא לאו בעוף מיירי ובאמת הי' יכול להביא ראי' יותר גדולה מדקאמר דחזי לכוס. וזה ע"כ בבהמה דבעוף הוה כדרך אכילתן. ועכ"פ כיון דהרשב"א כתב רק שראוי לאומצא בודאי דג"כ כונתו כמו דקאמר בש"ס הנ"ל דחזי לכוס. וביש"ש מפורש בהדיא דאין זה אכילה כלל בבהמה. וא"כ דברי המג"א שחולק בין בהמה לעוף לענין טלטול בשבת תמוהים מדברי הש"ס בחולין והרשב"א בשבת הנ"ל המפורשים שלא כדבריו

יא) וראיתי להקרבן נתנאל בחידושיו על הרא"ש בביצה פרק א"צ במשנה דבהמה מסוכנת כתב דמשו"ה לא תני ברישא כזית צלי מבית טביחתה ור"ע אומר כזית חי משום דהו"א דר"ע בעי כזית ממקום דחזי לאומצא בבשר רכיך אבל לא מבית טביחתה וכמ"ש המג"א בסי' ש"ח ס"ק ב"ו יעו"ש עכ"ד. מבואר מזה דמפרש מ"ש המג"א במין דרכיך היינו דגם בבהמה אין כל האברים והחתיכות שוות דיש חתיכות קשים וישנם ג"כ רכוכי וחזי לאומצא. ואמנם עפ"ז הי' מיושב הקושי' הנ"ל מהך דחולין שהקשיתי. דגם בבהמה אין כל החתיכות שוות. ובזה הי' מיושב ג"כ קושית המשנ"ח והמנ"ח הנ"ל בסי' הקודם מהא דשעיר יוה"כ דנאכל כשהוא חי ומהא דפסחים ע"א בשעירי הרגל דחי נאכלים. ולהנ"ל מיושב דיוכלו לאכול החתיכות שהמה רכים ובזה שפיר הוה אכילה כמו בעוף שכתבו תוס' דהוה כדר"א הואיל ורכיך. אמנם באמת פירושו בדברי המג"א תמוה. דהרי המג"א כתב במין שהיא רכיך וזה בודאי בעוף דהוא מין בפ"ע כמו שפירש המחצה"ש ובפרט דהמג"א הביא מהיש"ש ושם מפורש כמ"ש המחה"ש ועוד תמוה דמי הגיד לו דמבית טביחתה קשה אולי אדרבא משו"ה קאמר ר"ע מבית טביחתה משום דשם רכיך ואין זה אלא דברי נביאות, וביותר תמוה דשכח דברי עצמו בק"נ בשבת בפרק מפנין שם האריך לדחות דברי המג"א וכ"כ בקצרה בהגהותיו נתיב חיים בסי' ש"ח שם והביא ראי' מהא דהשובר מפרקת מהו למיכל מיני' באומצא ובאמת נעלמו ממנו דברי הרשב"א בשבת שם שהביא ראי' זו. ועכ"פ מבואר דפירש ג"כ דברי המג"א כדברי המחצה"ש וא"כ בביצה שם שכח דברי עצמו חוץ לזה שדבריו תמוהים וצע"ג דבריו ז"ל

סי' ל"ח

המשך התשובה הנ"ל

, א) אהובי חתני כ"ז כתבתי זה איזה שבועות ובו תמצא תשובה על הרבה מדבריך. ועתה אשיבך על דבר שלא נמצא בדברי. הנה העירות ע"ד הר"ח בפירושו בשבת קכ"ח שם שכתב על הא דקאמר הש"ס שם שאני בר אווזא דחזי לאומצא ומשו"ה התיר ר"ח בטלטול וז"ל ואי חזי לאומצא פירוש ואם ראוי להיאכל נא אפי' ר"ח מודה שמותר לטלטלו יעו"ש על הגליון בדף קכ"ז. מבואר שפירש אומצא נא וכ"כ הערוך בערך אומצא והיא תמוה דהאיך נוכל לפרש בשבת שם נא דהרי אסור לצלות בשבת עכ"ק והדבר פלא גדול. והנה לכאורה לפ"מ שכתבתי לעיל בדברי הר"פ בפסחים דיכולים לצלות פחות מכשיעור צלי' הי' אפשר לומר דגם כאן הכונה כן. אולם א"א לומר כן מלבד דלפ"ז כל בשר חזי לכך ומדוע קאמר הש"ס שאני בר אווזא דרכיך וע"כ כיון דאסור מדרבנן עכ"פ אין זה עומד לכך ולא נקרא ראוי עי"ז וכמובן וא"כ דברי הר"ח תמוהים מאד והנראה בזה דד"ת עני' במקום זה ועשירה במק"א

ונקדים מה שיש מבוכה רבא בפירושא דאומצא שהובא בש"ס בכמה מקומות ולא. מצאתי להמחברים שיבארו הדבר. הנה רש"י ז"ל פירש בשבת קכ"ח כשהוא חי אוכלין אותו בלא מלח וכן פירש בחולין ט"ו ע"ב וכמו כן פירשו התוס' בשבת קכ"ח ובחולין י"ד ע"א וכן בהך דאומצא ביעי ומזרקי בפסחים ע"ד וחולין צ"ג פירשו כל הקדמונים בשר חי. ואולם הבה"ג והרמב"ם בפי"ד מהמ"א פירשו דהך דינא מיירי בבשר שנצמת בחלא יעו"ש בהה"מ הי"ג. והאמת דמלשון הה"מ שם משמע דגם המה פירשו בשר חי סתמא ורק דסוברים לדינא דה"ה בנצמת בחלא. ואולם לענ"ד נראה דבאמת המה מפרשים בכל מקום לשון אומצא דהוא נחלט בחומץ דאל"כ מנ"ל לפרושי דאומצא דאסמיק היא ע"י חומץ ואיזה רמז מצאו בזה דהכונה דאסמיק בחומץ ובע"כ דהמה מפרשים כל אומצא הוא בשר שנצמת בחומץ ויהי' לשון אומצא כמו חומצא דא' וח' המה אותיות המתחלפות כמ"ש רש"י בפסחים דף ה' ועיין תוס' מנחות ל"ו ע"א שכתבו פירוש חוצה כמו אוצא וכ"כ הר"ש בפ"ג דמקואות יעו"ש וזה ג"כ ע"פ הנ"ל דח' וא' המה מתחלפים ובאמת כדבריהם מוכח מלשון הש"ס חולין קי"ג לגירסת הרי"ף ורא"ש מהו למיכל מני' באומצא דלפירוש הקדמונים דפירושא דאומצא היא חתיכת בשר א' מדוע לא קאמר סתם מהו למיכל מיני' כשהוא חי. ואמנם רש"י בשבת קמ"ב הנ"ל פירש דאכילת חי קרוי אומצא ואולם לפ"ז למה קאמר באומצא הול"ל מהו למיכל מני' אומצא בלא ב'. ואולם לפירוש בה"ג ורמב"ם שפיר קאמר באומצא, דהיינו בחליטת חומץ וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם ז"ל בהי"ב שם דבשר חי אסור בלא מליחה ובה"ט כתב בשובר מפרקתה אסור לאכול אפי' ע"י חליטה וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש מהו למיכל מני' באומצא דוקא ע"י חליטה בחומץ דבשאר בשר מותר כמ"ש בהי"ב שם וכ"כ הב"י ביו"ד סי' ס"ז וא"כ בע"כ דהרמב"ם מפרש אומצא בכ"מ דהוא בחומץ דאל"כ מאי איבעיא בשובר מפרקת דוקא הרי כל בשר אסור לאכול חי לשיטתו. ובע"כ דמפרש אומצא בחומץ ובלא חומץ נקרא בשר חי ואם נחלט בחומץ נקרא אומצא דאזיל לשיטתי' דפירש כבה"ג בהך דאומצא ביעי ומזרקי וכנ"ל ועכ"פ מוכח דהרמב"ם מפרש אומצא בשר שנחלט בחומץ. ועוד ראי' דהרי התוס' בחולין י"ד ובכ"מ הביאו ראי' דבשר חי מותר בלא מליחה מהא דחזי לאומצא ויוקשה מזה לשיטת רמב"ם דאסור בלא מליחה ומה יענה להך דשבת קכ"ח הנ"ל וכן להא דחולין ט"ו הנ"ל דמותר לבריא באומצא והרי אסור למלוח בשבת וע"כ דהפירוש אומצא הוא בחומץ וזה שרי בשבת כמ"ש המג"א