גבעת הלבונה קמד

ומותר א"כ שוב יוקשה קושי' הנ"ל דנהי דשיטת התוס' יפה מתורץ בתירוצי אבל להמרדכי עדיין קשה, ונראה בשיטתו ג"כ ע"ד הנ"ל, דבאמת כיון שהכותי החזיק בדיני נבילה כישראל א"כ הוא מחזיק הכל כישראל ואף מה שאסור בישראל מדרבנן או רק משום חומרא כיון שהאיסור משום נבילה שוב גם הוא נזהר כישראל, וא"כ הרי כבר כתב המרדכי שם נהי דמן הדין מותר מ"מ צריכים להזהר מזה יעו"ש וא"כ בודאי דגם הכותי נזהר באכילת נבילה חי הואיל וישראל נזהרים בזה מחמת נבילה דמצות שהחזיקו בהם מדקדקים יותר מישראל וא"כ אם אוכל בודאי דשחט כהוגן ואולם זה דוקא אם יש בו כזית אבל פחות מכזית אין בו אף זהירות בישראל וממילא גם הכותי אינו נזהר. דהנה הב"י באו"ח סי' תרי"ב כתב לפרש דברי ראבי"ה שהביא בטור שם דאם אכל אוכלין שאין ראוין אף איסורא ליכא דמיירי באוכל פחות מכשיעור דעלה קאי הראבי"ה בטור שם, ולכאורה קשה מאד דהרי המרדכי בפרק כ"ש הביא בשם הראבי"ה דבכל האיסורים אם אוכל שלכד"א אין בו איסור כלל אף בכשיעור ומדוע כתב כאן הראבי"ה גופי' באוכלין שא"ר דוקא בפחות מכשיעור אין איסור, ונראה לתרץ דכיון דבפרק כ"ש כתב שם דצריך ליזהר בזה וכיון שכן עכ"פ הוה קצת איסור בדבר ובפרט ביוה"כ יום סליחה ומחילה בודאי צריכין זהירות יתירה. ומ"מ סובר הראבי"ה דזה רק בכשיעור אבל בח"ש אין בו אף זהירות ומשו"ה כתב דבפחות מכשיעור אוכלין שא"ר אין בו איסור כלל דכמו שכתב המח"ל הנ"ל לשיטת התוס' דיש איסור תורה בשלכד"א דבח"ש אין בו איסור ה"ה לשיטת ראבי"ה דיש בו משום זהירות הוא רק בשיעור שלם וכנ"ל ומעתה שפיר נקט ברישא כזית דוקא דבזה ישראל נזהרים וגם הוא נזהר ולא כן בפחות מכזית, וכ"ז ברישא. אבל בסיפא דמיירי בעוף והוה גם בחי כדר"א שפיר אף ח"ש אסור מה"ת ונזהר הכותי כמו ישראל, ומיושבים כל הקושיות גם הדקדוקים גם לשיטת המרדכי הנ"ל ומכ"ז מוכח כדבריהם דבחי הוה שלכד"א דאל"כ מדוע נקט כזית דוקא ברישא וכנ"ל, ודוק בזה

ד) אולם לכאורה יש להביא ראי' דאכילת חי הוה כדר"א שלכ"ד התוס' הנ"ל מסוגי' דזבחים דף ל"ו ע"ב בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבים עליהם משום טומאה והיינו משום איסור דוהנפש אשר תאכל מבשר זבח כו'. והנה משמע דמיירי בבשר שלא נתבשל דא"כ שוב אין לו תקנה ובש"ס כייל להו עם לחמי תודה שלא הורמו ומשמע דיש תקנה לאיסורן והיינו בחי וא"כ מוכח דבחי הוה אכילה וחייבין משום והנפש אשר תאכל. ואולם אין בזה קושי' כלל מלבד דאינו מוכרח דמיירי ביש תקנה אף דכייל לה בהדי לחמי תודה. אכן מלבד זה הרי יש לומר דר"ח סובר כרבא בזבחים מ"ו ע"ב דדריש והבשר לרבות עצים ולבונה גם בטומאת הגוף לחיובא אליבא דרבנן דר"ש יעו"ש. וא"כ א"צ בזה אכילה דלא גרע מעצים ולבונה. ועוד דהרי יש לומר דמיירי בנא והפירוש שלא הוצלה היינו כ"צ כדינן וזה שפיר הוה אכילה ויש גם תקנה לאיסורו לצלותו כ"צ ולק"מ משם וז"פ

ה) אולם משיטת רש"י ז"ל נראה לכאורה להוכיח שלא כתוס' ומרדכי הנ"ל דהנה בפסחים מ"א ע"א בהא דקאמר הש"ס שם יכול יהא מותר בחי ת"ל כ"א צלי אש פירש"י שם דהוה לאו שבכללות והאי תנא סבר דאין לוקין אלאו שבכללות יעו"ש. ומבואר דסובר דלמ"ד לוקין אלאו שבכללות באמת חייבין מלקות גם בחי. ויוקשה הרי הוה שלכד"א ואף אם נאמר כשיטת התוס' בע"ז דאסור מה"ת מ"מ אין לוקין ומדוע לוקין. וגם התוס' בע"ב שם הביאו בשם רש"י לפרש חדא מיהו לקי דלכ"ע לקי חדא עכ"פ בא ובחמי טבריא משום כ"א צלי אש והתוס' הקשו עליו ובאמת שרש"י כתב רק חמי טבריא ולא חי ואולם תוס' סברי דה"ה חי ומהרש"ל שם רוצה לחלק בין חי לחמי טבריא ומהרש"א שם פלפל בדבריו יעו"ש ובתוס' ב"מ קט"ו. עכ"פ מבואר מדעתו דחייבין בחי ויקשה הרי הוה שלכד"א לשיטת תוס' ומרדכי הנ"ל. אכן נראה בזה דהנה כבר הקשיתי בראש דברינו בהא דקאמר הש"ס יכול אכל כזית חי יהא חייב דהרי הוה שלכד"א ומה שתירצתי דעכ"פ לקי משום לאו דהשחתה. הנה פשטא דגמרא לא משמע כן. ולכן נראה דהנה בש"ס שם יש לדקדק דקדוק עצום דמקודם הביא הברייתא יכול צלאו כ"צ יהא חייב כו' ואח"כ הביא ברייתא יכול אכל כזית חי יהא חייב ויש לדקדק מדוע דיקדק לומר כזית חי ובצלאו כ"צ לא קאמר כזית הלא דבר היא. ונראה דהנה מה דקאמר יכול אכל חי יהא חייב בודאי הכונה משום דלא הוה צלי אש כמ"ש רש"י על הא דצלאו כ"צ דלא הוה צלי אש כ"א קלוי אש וא"כ לכאורה לפ"ז כיון דלא נזכר בזה אכילה רק דהוא לאו הבמכ"ע דכ"א צלי אש ואף דכתיב מקודם אל תאכלו ממנו נא זה קאי על לאו דנא ומבושל, אבל באיסור דכ"א צלי אש לא נאמר אכילה ודמי לעשה דאינו זבוח דכתב הפרמ"ג דבזה ל"ב אכילה וכנ"ל וה"ה באיסור זה וא"כ מהראוי לחייב אף בפחות מכזית הואיל ולא נאמר בו אכילה ומדוע קאמר הש"ס רק אכל כזית חי. אכן נראה דקושי' זו עם קושיתי הנ"ל מתורצת כ"א בירך חבירתה. דבאמת בחי הרי הוה שלכד"א וכקושיתי הנ"ל ואולם עפ"ד הפרמ"ג הנ"ל בענין עשה דא"ז ועפ"ז כתבתי דגם בעשה זו דלא כתיב בגופי' אכילה א"צ כזית וא"כ ממילא גם שלכד"א אסור בזה ושפיר חייב גם בחי כדברי מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל דאם א"צ כזית גם בשלכד"א חייב וא"כ כיון דהחיוב בחי הוא משום כ"א צלי אש שפיר חייב אף דהוא שלכד"א אולם נראה לחדש דאף באיסורים שלא נאמר בהם אכילה דחייב גם בח"ש או שלכד"א וכנ"ל זה רק בח"ש כדר"א או בשיעור שלם שלכד"א. אבל בהצטרפות שניהם יחד ח"ש ושלכד"א בזה גם באיסור שלא נאמר אכילה אינו חייב דזה הוה תרתי לגריעותא וכעין דברי הב"י באו"ח סי' תרי"ב הנ"ל באות ג' וזה דבר חדש. ומעתה משו"ה דיקדק הש"ס לומר בחי כזית דוקא דאל"כ פטור אף דלא כתיב גבי' אכילה משום דהוה ח"ש ושלכד"א. אכן בנצלה כ"צ דהוה כדר"א לא הזכיר כזית דבזה אף בח"ש חייב דהוה כדרך אכילה ומיושב קושיתי הנ"ל בצירוף דקדוק לשון הש"ס ומעתה ממילא אין ראי' מרש"י דחולק על התוס' וכמובן ואדרבא עפ"י דבריהם ידוקדק לשון הש"ס בזה בישוב כל הקושיות

ו) ובזה מצאנו טוב טעם לבאר מה שקשה מאוד לשיטת רש"י הנ"ל דגם באכילת חי לוקה עכ"פ חדא א"כ מדוע אסרה תורה נא ומבושל במים בלאו דאל תאכלו וחי נאסר בעשה דכ"א צלי אש והרי בשניהם חייבין מלקות לשיטת רש"י ומדוע נאסרו בלשונות מחולקים. והאמנם דאין להגיע עד תכלית כונת תורתינו הקדושה אבל הרשות נתונה עד כמה שידינו מגיע ולדברינו הנ"ל נראה לבאר דהתורה רצתה לחייב בין בנא ובין בחי בכזית דוקא. וא"כ לא הי' באפשר לאסור שניהם בלשון אחד. דאם הי' נכללים בלאו דאל תאכלו א"כ לא הי' חי בכלל דל"ה אכילה ואם הי' נכללים באיסור שאין בו לשון אכילה הי' גם בנא השיעור פחות מכזית והתורה רצתה לחייב בכזית דוקא. ולזה כתבה תורה בנא הלאו בלשון אכילה ובעינין כזית דוקא ואכילת חי כללה באיסור דכ"א צלי אש שאין בו אכילה ואעפ"כ בעי כזית הואיל והוה חי וח"ש שלכד"א אין בו לאו וכנ"ל ומשו"ה בעינין בשניהם כזית דוקא ודו"ק

ז) ובזה נראה ג"כ לבאר הסוגי' דחולין הנ"ל באות א' ובישוב הדקדוק דגבי בא ומצאו ששחט בעי כזית דוקא ובסיפא אמר רק קוטע ראשו. ובהנ"ל יבואר דהנה