גבעת הלבונה קמב

ביוה"כ מחשש שיבאו לטעות גם בשנים הבאות וכנ"ל ומיושבים כל הדיקדוקים הנ"ל במשנה ודוק בזה

ז') ובזה נראה ג"כ לבאר מ"ש התוס' הנ"ל דמשו"ה הוזכרו לגנאי לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמיחזי כרעבתנותא וכנ"ל. והדבר תמוה מאוד דמדוע הרגילו עצמם רק בהשעיר לאכול חי ואי דגם בשאר קרבנות עשו כן מדוע כתבו רק בזה ואינו מובן. אכן בהנ"ל מובן שפיר טעמם הואיל ובזה תלוי הכפרה רצו המה כדרכם בזה למהר בכפרה ואחר יוה"כ תיכף אכלום חיים שלא יצטרך להשהות בבישול או בצלי' משו"ה אכלום חי. ואולם גם לפ"ז דברי התוס' תמוהים דמנ"ל שאכלו כן בכל השנים הרי המשנה מיירי רק בחל בע"ש וכן פירש רש"י דרק בשנה הזו אכלום חיים. וביותר תמוהים הדברים דהאיך משכח"ל הרי התוס' כתבו דהגנאי הוא רק דמיחזי כרעבתנותא וא"כ מוכח דקיימו המצוה וזה בהיפוך מדבריהם לעיל כמו שהעיר הרש"ש. עוד ק' לדבריהם לעיל דעיקר המצוה מה שלא בא לידי נותר אבל אין מקיימין בזה המצוה א"כ איסור גמור הוא לאכול חי מטעם ביטול עשה וגם מחמת לאו דהשחתה ומדוע נתנו להם בכל השנים השעיר הוה להו לכהנים שלא ליתן להם חלק בזה כיון שידעו מראש שעוברים בזה בלאו ועשה. ובפרט דהרי קיימ"ל כל כהן שאינו מודה בהם אין לו חלק בכהונה כמבואר במנחות י"ח ובכורות ד"ל אפי' בדברי חברות ומכ"ש באכילה דאיקרי עבודה ואם המה אכלו שלא כדר"א ולא קיימו המצוה אין להם חלק כלל כמבואר בחולין ק"ל ובשלומא מה שנתנו להם אז ביוה"כ שחל בע"ש לא קשה דבאמת לא הי' בזה איסור ובשגם זה קרה רק לעתים רחוקות שיחול יוה"כ בע"ש וכמ"ש רמב"ם בפיהמ"ש ועיין רש"ש שם. אבל בכל השנים איך נוכל לומר שנתנו להם חלק בהשעיר לאוכלו חי גם לשונם שכתבו לאוכלם חיים לשון רבים אינו מדוקדק דרק שעיר א' הי' ובמשנה מבואר אותו בלשון יחיד. ולענ"ד הי' נראה דט"ס נפל בדבריהם וצריך להיות שהרגילו עצמם לאכול חיים בכל השנה או השנים והיינו לא בקרבנות רק סתם הרגילו עצמם תמיד לאכול חי ומיחזי כרעבתנותא אבל לא קאי על קרבנות רק אכלו שאר אכילות חי כמו שפירשו רמב"ם ורע"ב הא דדעתן יפה שאינם קצים באכילת בשר חי יעו"ש ובזה הי' א"ש הכל ואקצר

ח') ועכ"פ עלה בידנו דיהי' איך שיהי' הפירוש בהא דהבבליים מ"מ אין שום קושי' על התוס' ומרדכי מזה דאדרבה הוזכרו לגנאי וכנ"ל. ובזה נראה לענ"ד לבאר בדרך דרושי הא דמבואר בש"ס שם רבי יוסי אומר לא בבליים הי' כו' אמר לו רבי יהודא תנוח דעתך שהנחת דעתי יעו"ש ופירש"י משפחת רבי יהודא מבבל היתה לפיכך שמח בדברי רבי יוסי יעו"ש. ומאוד תמוהים דברים אלו והרי שם אכלו רק הכהנים ורבי יהודא לא מצינו שהי' כהן וא"כ מאי איכפת לי' מה שכהני בבל לא הוזכרו לשבח. וביותר תמוה הא דביומא ס"ו שם נזכר בהיפוך דרבי יהודא אמר במעשה דשם לא בבליים הי' ורבי יוסי אמר לו תנוח דעתך ופירש"י שם ג"כ דרבי יוסי הי' מבבל וגם שם תמוה כנ"ל. וגם מה שהעירו התוס' יומא שם על שבכאן במנחות בהיפוך מהא דיומא שם. ובדרכינו הנ"ל נראה לבאר. דהנה האמנם דבאמת בשר חי הוה שלכד"א וכנ"ל, ואולם הדבר ברור דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות ואליבי' כתבו מהרש"ל ומהרש"א בשבועות כ"ב דגם בשלכדה"נ חייבין דאליבי' אין הפירוש אכילה דוקא כזית וכדר"א יעו"ש. והדבר ברור דאליבא דר"ש בודאי יוצאין בבשר חי ידי חובת המצוה דאליבי' גם שלכד"א הוה אכילה. ועיין בטהרת הקודש זבחים ק"ח ע"ב דלר"ש מהני הקטרה גם בפחות מכזית יעו"ש. וא"כ ה"ה בשלכד"א בודאי יוצאין אליבא דר"ש בקיום מצוה וז"ב, ומעתה לפ"ז הנה באמת במשנה במנחות לא הוזכרו הבבליים לגנאי ואדרבא סתמא דמתני' משמע דנאכל לערב והבבליים אכלוהו וכתורה עשו וא"כ נהי דאין לומר דאכילת בשר חי הוה כדר"א דזה הוה שלכדר"א כדברי התוס', אבל לכאורה מוכח ממשנה זו דהלכה כר"ש דכ"ש למלקות וא"כ ה"ה שלכדר"א הוה אכילה ומשו"ה אכלו השעיר חי וקיימו בזה המצוה. והנה ראיתי לידידי הגאון המובהק האבד"ק פראבוזנא שליט"א בספרו שו"ת צור יעקב בסי' קמ"ב פלפל שם עם חכ"א שרצה לחדש דרבי יהודא ס"ל כר"ש דכ"ש למלקות והוא חלק עליו דת"ק דר"ש במעילה י"ח דחולק עליו הוא בודאי רבי יהודא יעו"ש. ואנכי כתבתי להגאון הנ"ל דבמחכתה"ג נעלם משניהם דמפורש במשנה חולין צ"ו דרבי יהודא סובר דגיה"נ צריך כזית משום דאכילה כתיב בי' כמבואר בש"ס שם ומפורש דחולק על ר"ש בזה ולא הוצרך להביא ראי' רחוקה והודה לדברי. והנה לפי"ז כיון דסובר דבעינן כזית א"כ בעינן ג"כ כדר"א ואין יוצאין בחי לשיטתו א"כ היה קשה לו הא דשעיר דמוכח מזה דהלכה כר"ש. ואולם כיון שאמר לו רבי יוסי שאלכסנדריים הי' ורק הואיל ושונאים את הבבליים קורא אותן בבליים דמוכח מזה דהוזכרו לגנאי וא"כ שפיר לא עשו כתורה וכתירוצי הנ"ל וא"כ אין ראיה דהלכה כר"ש ואדרבה ולזה נחה דעתו שנודע לו שהורה כהלכה. ומבואר הא דמנחות

ט) ואולם שם ביומא הי' הדבר בהיפוך דמזה הי' קשה לשיטת רבי יוסי ולזה כשאמר לו רבי יהודה שנזכרו לגנאי נחה דעתו. דהנה בהא שהבבליים תלשו בשערו קשה נהי דקיי"ל כרבנן בשבת צ"ד דביד אם תולש בשערו פטור ולחברו גם לר"א פטור כמבואר בש"ע או"ח סימן ש"מ מ"מ קשה הרי עכ"פ אסור מדרבנן כמבואר בש"ע שם וא"כ האיך היו מתלשים בשערו ביוה"כ הרי עכ"פ אסור מדרבנן ונהי דעשו כבש מפני זה היינו רק שלא יתלשו בשערו אבל אין מבואר בשום מקום במשנה שעשו בזה איסור. ואולם נראה דהרי במשנה מבואר שהיו מתלשים בשערו וזה לשון רבים וישן לומר שעשו שנים ביחד והוה שנים שעשאוהו ואף דג"כ אסור מדרבנן מ"מ בזה דכל האיסור הוה רק דרבנן שפיר בשנים שעשאוהו לא גזרו באיסור דרבנן כעין שכתב הרא"ש בבכורות כ"ד בענין כלאח"י ואינו מתכוין דשרי יעו"ש ועיין במחצה"ש בסימן תצ"ח סקכ"ג מזה. כמו כן בנ"ד יש לומר דשרי. ואולם כ"ז אם נאמר ב' שעשאוהו פטורים. אכן למ"ד ב' שעשאוהו חייבים שוב יוקשה קושי' הנ"ל, והנה רבי יהודא סובר כר"ש בהך דב' שעשאוהו וזה יכול וזה יכול פטורים וא"כ אליבי' שפיר שייך לומר כתירוצי הנ"ל. אכן בשיטת רבי יוסי נראה להביא ראי' דסובר ב' שעשאוהו חייבים בזה יכול וזה יכול דהנה כבר הקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו בקידושין מ"ג דלמ"ל קרא בשנים שעשאוהו בשחוטי חוץ דפטור הרי בל"ז הוה ב' שעשאוהו ותי' דצריך קרא משום דמרבינן מקרא דאיש איש דב' שהעלו אבר בחוץ חייבים והו"א דה"ה בשחיטה ג"כ ולהכי צריך קרא בשחיטה לפטור יעו"ש, אולם עדיין קשה מה יענה לשיטת רבי יוסי דסובר בזבחים ק"ח שם דגם בהעלאה פוטר בב' שהעלו וא"כ שוב למ"ל קרא דהוא בב' ששחטו הרי פטור בל"ז משום ב' שעשאוהו. ומצאתי בשו"ת חסד לאברהם בחאו"ח סי' כ"ח הקשה קו' זו וכתב שהיא תימה רבתי יעו"ש. אכן לענ"ד נראה בפשוט דבאמת שם בזבחים פליגי בזה ר"ש ורבי יוסי ור"ש מחייב. והתוס' במנחות י"ז ובכ"ד הקשו דהרי כיון דר"ש מחייב א"כ בע"כ דלא ס"ל ד"ת כלב"א וגבי העבט תעביטנו סובר ר"ש בב"מ ובכתובות ד"ת כלב"א יעו"ש. ולענ"ד נראה עפ"י הנ"ל דר"ש לשיטתו דסובר ב' שעשאוהו פטורים א"כ בע"כ הי' לו הוכחה דל"א בשחוטי חוץ בקרא דאיש איש ד"ת כלב"א דאל"כ יוקשה קושיית הריטב"א הנ"ל וע"כ משום דהו"א דניליף מהעלאה וכתירוצו