גבעת הלבונה קמא

גרם לו שאינו יכול לאוכלו מבושל אבל עכ"פ הבשר מצד עצמו אין בו שום איסור ויכול לאוכלו חי שפיר לא הוה כנטמא או נאבד ומעכב הכפרה כ"ז שישנו. ואינו דומה להא דאימורין דשם דהמצוה הקטרה ואסור להקטיר בשבת הוה כנטמא אבל בבשר דיכולים לאכול ורק דאסור לבשל ואין הבישול המצוה שפיר מעכב ונראה להביא ראי' לזה ממ"ש התוס' במנחות שם דעשו מצוה שלא יבואו לידי נותר. ולכאו' יוק' הרי מבואר בפסחים פ"ג וחולין ד"צ דבגידין שאינם ראוים לאכילה ל"ש נותר כלל ועיין ברש"י בחולין שם שכ' דלאו בני אכילה אינם טעונים שרפה דכתיב לא תתורו כו' יעו"ש בד"ה ישרפו ובפסחים שם. וא"כ בשר הזה דגם לד' תוס' אין מקיימין מצוה בחי ולהכי כתבו דהמצוה הוא רק של יבואו לידי נותר וכנ"ל באות א', וא"כ הואיל ואין בזה מצות אכילה ליכא בזה איסור נותר והוה כמו גידין הקשים שאינם בני אכילה וא"כ ק' מאוד מה חשש שיבואו לידי נותר שייך בזה לשיטתם. ול"מ לריב"ב בפסחים פ"ב דאפי' נטמאו בעלים א"צ עיבור צורה משום דאין לו אוכלים בודאי דבה"ג ל"ש נותר רק אף לדידן הוא רק שצריך לעבר צורתו אבל אין בו איסור לא תותירו לכ"ע וא"כ מה שייך בזה חשש שיבואו לידי נותר. וע"כ דדעתם כיון דמצד עצמו וגם מצד הכהנים אין בו שום פסול ורק מחמת איסור שבת א"י לבשלו אבל מצד הבשר והכהנים אין בו פסול שייך בו נותר ולזה צריכים לאוכלו כמו שיכולים היינו חי בכדי שלא יהי' נותר וה"ה בנ"ד לענין כפרה כיון שאין בו איסור מצד עצמו ורק דבר אחר גרם לו שא"י לבשלו מחמת שהיום שבת שפיר מעכב הכפרה ולא דמי לנטמא או נאבד, והגם דיש לדחות ראי' זו דבשלומא גבי נותר התורה הזהירה על לאו הזה בפני עצמו ואין לו שום שייכות למצות אכילה ואף אם אין בו מצות אכילה מ"מ שייך איסור נותר ותדע דהרי הצל"ח בפסחים כ"ח העלה דאף בפסול שייך לאו דנותר שצריך לשורפו קודם. וה"ה בזה שייך לאו דנותר כיון שיש לו עצה לאוכלו חי הוא מוזהר שלא יבא לידי נותר אמנם לענין כפרה דזה תלוי רק באכילה שפיר יש לומר דאם א"ר לקיים בו מצות אכילה יהי' לאיזה טעם שיהי' שפיר אינו מעכב הכפרה כמו בנטמא או נאבד. ואולם נראה להביא ראי' לזה מפסחים נ"ט דפריך הש"ס כיון דלא הוקטרו אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר ולא נתכפרו יעו"ש הרי דאע"ג דאסור לאכול הבשר מ"מ לא דמי לנטמא או נאבד הבשר דנתכפר תיכף משום דבנטמא החסרון מצד הבשר שפיר הוה כנאבד אכן אם איסור הבשר היא מחמת שלא נקטרו האימורים א"כ אין זה חסרון בגוף הבשר רק דבר אחר גרם לו ובה"ג הוה כאילו הבשר ראוי לאכילה ואינו אוכלו ומעכב הכפרה, וא"כ מכ"ש בנ"ד שהבשר מצד עצמו אין בו שום איסור ורק דאסור לבשלו מצד שבת בודאי דלא הוה כנאבד או נטמא ומעכב הכפרה בזה וזה ראי' גדולה לענ"ד, וכעין זה כתבו הפוסקים בענין שיטת הרשב"א באותיות שנדבקו דכשרים אף קודם התיקון הואיל וראוי לתקן כמ"ש בב"י או"ח ל"ב בשמו דאף בשבת שאסור לתקן מ"מ הואיל ומצד עצמו ראוי ורק אריא דרביע עלי' איסור שבת הוה ראוי גם בשבת הואיל והמניעה מצד אחר ועיין בב"ח בסי' ל"ב שם וא"כ ה"ה בנ"ד נקרא ראוי הבשר ומעכב הכפרה ולא דמי לנטמא ונאבד וז"ב לענ"ד ודוק

ו') ובזה נראה ליישב קושית המשנ"ח והמנ"ח הנ"ל לשיטת התוס' והמרדכי דל"ה אכילה בחי מהא דשעיר של יוה"כ נאכל לערב, ובהנ"ל מתורץ דהוכרחו לאכול דאל"כ לא נתכפרו ישראל דאף בה"ג אכילה מעכבת הכפרה ומשו"ה אכלוהו דאף דל"ה אכילה בחי מ"מ עכ"פ לא גרע מנאבד דהרי כבר אין הבשר בעולם ומכפר אבל אם לא הי' אוכלים לא הי' מתכפרים בזה משום דאף אחר שנעשה נותר לא נתכפרו לשיטת הר"ת ורשב"א הנ"ל ומשו"ה הוצרכו לאוכלו דיהי' נאבד וכיון שיכול לאוכלו חי עכ"פ אסור לאבדו בידים או לטמאותו דעכ"פ כל כמה שיכולים למעט בהשחתה עדיף וכיון שיכולים לאכול חי אסור לעשות השחתה אחר דיהי' השחתה גבי אכילת חי כמו במקום שיכול לבשלו הוה אכילת חי השחתה כמו כן אם אסור לבשלו ורק יכולים לאכול חי אף דל"ה אכילה מ"מ טוב יותר מלאבד באופן אחר ומשו"ה אכלוהו בכדי שיהי' נאבד עכ"פ ולא יעכב הכפרה ומיושב הקושי' הנ"ל, ובאמת לפ"ז התוס' במנחות שם שנדחקו דהמצוה הי' שלא יהי' נותר ולא כתבו דהי' צריכים לאכול בכדי שלא יעכב הכפרה כנ"ל משום דלשיטתם אזלי בפסחים נ"ט ע"ב שם דס"ל דאם נעשה הבשר נותר נתכפרו בעלים וא"כ משום כפרה הי' יכולים להניחו ולזה כתבו רק משום שלא יהי' נותר אבל לר"ח ורשב"א הנ"ל יכולים לומר כנ"ל משום הכפרה ודוק

ומעתה לפ"ז שוב יוקשה אם חל יוה"כ בע"ש דמוכרחין לאוכלו חי וא"א לאוכלו מבושל א"כ שוב הי' ראוי לאוכלו תיכף ביוה"כ בכדי שיתכפרו תיכף בלי שום תנאי ובזה ל"ש כל התירוצים שתירצתי על כל יוה"כ דיכולים לאוכלו בלילה מבושל ויקיים המ"ע וא"כ כשאוכלו חי הוה השחתה וכנ"ל באות הקדום דכאן גם בלילה יאכלו חי וא"כ ראוי למהר בכפרת כל ישראל. אולם נראה דלא מיבעיא לשיטת הסוברים דשלכד"א בכל התורה אף שאין לוקין מ"מ איסורא איכא בודאי דאסור ביוה"כ לאכול חי רק אף להמרדכי הנ"ל דמותר ג"כ נכון הדבר כיון דבכל השנים אסור לאכול חי מטעמים הנ"ל א"כ גם בחל בע"ש אסור מגזרה דיבואו לאכול גם בשנים אחרות כמבואר במנחות ס"ח ובדף מ"ו דיאמרו אישתקיד מי לא אכלנו השתא נמי ניכול הרי דגזרינין שמא יבאו להתיר גם בשנה הבאה ולא ידעו החילוק וה"ה בנ"ד גזרינין דיבאו לאכול חי גם בשנים הבאות, ואין להק' דא"כ נגזור גם בלילה שיבאו לאכול חי בשנים הבאות. ז"א דמי פתי יאכל חי אם יכולים לבשלו והכי יטעו לומר שמוכרחין לאכול חי המה יוכלו רק לטעות שמותר לאוכלו חי וא"כ כיון שיכולים לבשלו בודאי יבשלו וידעו דאישתקיד שהי' שבת הוכרחו לאכול חי והשתא שהוא חול מותר לבשלו אבל אם בחל בע"ש יאכלוהו חי ביוה"כ יבאו לטעות גם בשנים הבאות כן ואז אסור באמת לאכלו חי ומשו"ה גם בחל בע"ש אסור לאוכלו ביוה"כ ומיושב הקושי' הנ"ל. ומעתה יבואר לשון המשנה חל להיות בע"ש שעיר של יוה"כ נאכל לערב ודקדקתי לעיל דזה הי' נוהג גם בכל השנים דנאכל לערב ועיקר הרבותא דהי' נאכל בכלל דהו"א שאין אוכלין אותו הואיל והוא חי וא"כ הול"ל סתם נאכל ג"כ או נאכל חי לערב וכנ"ל. אכן להנ"ל מיושב דבאמת זהו הפירוש במשנה דנאכל לערב שלא נימא דבה"ג הואיל ונאכל בע"כ חי א"כ אוכלין אותו ביוה"כ או שאין אוכלין אותו כלל לזה קאמרה המשנה דנאכל לערב שלא נטעה בהני ב' טעותים הנ"ל אבל שנאכל חי א"צ להשמיענו דממילא נדע זה ומיושב הדיקדוק הנ"ל. והנה מבואר ביומא ס"ו וכבש עשו לו מפני הבבליים שהי' מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא וקאמר בש"ס שם שהי' אומרים מה שהי כו'. וחובא דרא סגיאין יעו"ש. מבואר דהבבליים רצו למהר בכפרה שלא להשהות העוונות וא"כ אם כך הי' ממהרים בזה שהוא באותו יום מכ"ש בשעיר שהי' נאכל במוצאי יוה"כ ונמצא דהכפרה תלוי' עד אחר יוה"כ בודאי דהמה הי' ממהרים בדבר. וא"כ זהו הפירוש והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי היינו הואיל וע"כ אוכלים כשהוא חי א"כ רצו המה למהר בכפרה שלא יצטרכו להיות תלוים עד לילה וא"כ אכלוהו ביוה"כ בכדי שיכופר ביוה"כ והמה חשבו שאין בזה חטא הואיל והוא חי וכקושייתי הנ"ל ובשני העובדות שעשו הבבלים טעם אחד להם ויהי' לפ"ז הפירוש מפני שדעתן יפה שהי' מהירים בכפרה ואולם באמת הוזכרו לגנאי משום דמדינא אין לאכול