גבעת הלבונה קלח

דנא היינו שהתחיל בו מעשה האור וא"ר לאכילת אדם עדיין וא"כ הרי ברור דגם קודם שהגיע למאב"ד התחיל בו מעשה האור והוה נא ומוכח כמ"ש

ה') והנה לכאו' הי' נראה דאין ראי' מכאן דהנה לכאו' קשה על שיטת תוס' ומרדכי הנ"ל דגם בבשר הוה בחי שלכד"א מהא דפסחים מ"א שם יכול אכל כזית חי יהא חייב כו' וז"ל ולא חי. והרי איך אפשר לחייב באכילת חי הרי הוה שלכד"א ולשיטת המרדכי פטור ומותר ועוד יותר דהרי הש"ס קאמר שם יכול יהא מותר ת"ל כ"א צלי אש. ומעתה יוקשה הרי הוה שלכד"א ומותר בכל האיסורים לשיטת המרדכי. אכן נראה בישוב הקושי'. דהנה לכאורה קשה בהא דאינו חייב בחי והרי כבר כתבו האחרונים דלאו דל"ת כן שייך בכל קדשים בהשחתה ועי' במנ"ח במצוה תל"ז מזה. וא"כ להמבואר ביומא פ"ח דחי הוה מזיק באכילתו יעו"ש. וא"כ בק"פ שהמצוה לאוכלו צלי וא"כ הוה מזיק גמור באוכל חי וא"כ אין השחתה גדולה מזו. וא"כ מה בכך דל"ה דרך אכילה עכ"פ ליחייב משום הלאו דל"ת כן. אולם הרי בפירוש גילתה תורה דרק על נא חייב ולא בחי, וא"כ כ"ז לבתר דמשני הש"ס נא אמרתי ולא חי. אבל המקשה שפיר הקשה יכול יהא חייב בחי ואף דאין זה אכילה מ"מ ממ"נ יש לחייב בחי דאם היא אכילה חייב משום אכילת חי ואם הוה שלכדר"א ולא הוה אכילה א"כ שוב הוה מזיק ועובר בלאו דלא תעשון כן משום השחתה. ואף דבלאו הזה חייבין בכ"ש כמבואר בתוס' מכות י"ט ומדוע קאמר הש"ס אכל כזית חי. הוא משום דרק בעצי הקדש כתבו תוס' במכות שם דא"צ שיעור אבל בק"פ דאכילתו בכזית א"כ חייב רק בהשחתת כזית שראוי לקיים בו מצות אכילה ואוכלו חי ומזיקו בזה הוה השחתה ולא בפחות. וא"כ שפיר נהי דגלי קרא דאינו חייב אבל עכ"פ הוא אסור משום דהוה השחתה ואסור מחמת הלאו דלא תעשון כן ומיושב הקושי' הנ"ל על תוס' ומרדכי. וא"כ כ"ו בחי דגלי קרא דפטור. אכן בנא שפיר יש לומר דהקרא מחייב משום לאו דלא תעשון כן, וא"כ שוב אין ראי' דבנצלה מעט הוה כדר"א

אכן נראה דהראי' במקומה דלא מיבעיא למ"ש המנ"ח שם דבקק"ל ליכא לאו דהשחתה א"כ פסח קדק"ל הוא. רק אף בל"ז עכ"פ הרי מפורש בקרא אל תאכל ממנו נא ומפורש בקרא דהוה אכילה וא"כ איך אפשר לומר דהוה שלכד"א הרי הכתוב קוראו אכילה דעיקר פטורא דשלכד"א א משום דל"ה אכילה וא"כ כיון שמפורש בקרא אכילה בנא א"כ בודאי דבה"ג בנצלה או נתבשל מעט הוה דרך אכילה ובאמת לפ"ז מוכח משיטת התוס' ומרדכי לכאורה דגם בקק"ל שייך איסור השחתה דאל"כ מדוע אסור בחי וע"כ כנ"ל אולם יש לומר דהאיסור שמבטל העשה דאכילה אף שאוכל כזית אחר צלי מ"מ מבטל העשה דאכילת ק"פ מזית הזה ומשו"ה אסור ושוב יש לומר דל"ש בזה איסור השחתה ואדרבה מוכח כן דאל"כ מדוע אינו חייב בחי משום בהשחתה וע"כ דל"ש בזה השחתה ואסור רק משום ביטול עשה ומשו"ה רק אסור. ועכ"פ בנא דחייבה תורה משום אכילה בע"כ דהוה כדר"א בנצלה מעט וזה ראי' גדולה

ו') ועוד נראה ראי' לזה מהא דפסחים ל"ז ומנחות ע"ח דיוצאין במצה נא ופירש"י דהיינו נאפה כ"ד יעו"ש ומשמע דהיא פתות משיעור קרימת פנים דשבת י"ט וא"כ הרי ברור דשיעורא דשבת הוא כמאב"ד וא"כ שיעור דנא גבי מצה הוא פחות מכדי מאב"ד וא"כ הרי גם במ"ע בעינין כדר"א כמ"ש האחרונים ומבואר ביומא פ"א בכוסס שעורים דהוה מזיק ומבואר דאף במידי דאפי' הוה שלכד"א בחי כמו דבר הצורך בישול וא"כ אין יוצאין במצה כזו שנאפות פחות מכדי מאב"ד וע"כ דבזה שוב הוה כדר"א ביון שנאפה קצת. ואף למ"ש התוס' במנחות שם דשיעור נא הוא השיעור דקרימת פנים דשבת הנ"ל ג"כ מוכח מהסוגי' דהוה כדר"א אף בפחות משיעור הזה דהרי בש"ס שם חמר רבא וכן לחמי תודה ופריך פשיטא הכא לחם כתיב והכא לחם כתיב יעו"ש. ומעתה אם נאמר דקודם שנתבשל ונאפה כמאב"ד הוה שלכד"א. א"כ רבותא גדולה משמיעינו רבא שלא נטעה לומר דגם קודם שיעור זה נקרא לחם, וא"כ בלחמי תודה דבעינין לחם באמת גם קודם שיעור הזה נקרא לחם וקידש בשחיטת הזבח. אבל במצה דבעינין אכילה בזה בעינין שיעור גדול דאין חוטין נמשכין הימנה וקודם שיעור זה הוה שלכד"א ואף דנקרא לחם מ"מ ל"ה בכלל אכילה, ולזה קמ"ל רבא דקודם לזה ל"ה ג"כ בכלל לחם ומאי פריך הש"ס בפסחים ומנחות שם פשיטא. ועיין בנובי"ת חאו"ח סי' פ' שכתב דלרש"י הפירוש שרבא מחמיר דלא נימא דסגי בקרימת פנים כ"ד וקמ"ל דבעי שלא יהי' חוטין נמשכין יעו"ש. וא"כ שפיר הי' מקום לומר דנהי דבמשנה מבואר קרימת פנים מ"מ הוא רק כל דהו ופחות מקרימת פנים דשבת ומאי פריך הש"ס הרי שפיר קמ"ל רבא. ובע"כ דמוכח מזה כמ"ש דלענין שיהא כדר"א סגי בבישול כ"ד וא"כ בע"כ דרבא משמיעינו רק השיעור דנקרא לחם ובזה בעינין שיעור יותר גדול מלענין שיהי' אכילה ושפיר פריך הש"ס פשיטא ומיושב קושי' הנ"ל וראי' לדברינו הנ"ל דבנתבשל ונצלה מעט הוה כדר"א אף לתוס' ומרדכי ודוק

סימן ל"ו

המשך התשובה הנ"ל

א') הנה עלה בידינו בעז"ה דאף אם נאמר דגם בבשר חי הוה שלכד"א מ"מ אם נתבשל או נצלה פחות מכדי מאב"ד ורק דנקרא נא ג"כ שוב הוה כדר"א וכן בחלב ולחם אם אך שלט בו האור במקצת שוב הוה כדר"א. והן עתה נשובה למה שהתחלנו בסי' הקדום ליישב קושית המשנ"ח והמנ"ח על התוס' והביאו ראי' דבבשר הוה גם בחי כדר"א. ראי' ראשונה הביאו ממשנה במנחות צ"ט ע"ב דשעיר יוה"כ שחל להיות בע"ש אכלו לערב כשהוא חי וא"כ הרי בזה בעינין אכילה ומוכח דהוה אכילה לענין מצוה וה"ה לענין איסור דדינם שוה עכ"ד שם. וראי' זר אינו מכיר והכי מבואר שם דקיימו המצוה אדרבה הרי הבבליים הוזכרו שם במשנה לגנאי וא"כ שפיר נוכל לומר דלא קיימו המצוה. ומצאתי להרש"ש בהגהותיו שם כתב ע"ד תוס' שם שכתבו הא דהוזכרו לגנאי אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר כי' ולא כתבו דמקיים מ"ע דואכלו מוכח דלא קיימו בזה המצוה משום דאכילת חי ל"ה אכילה יעו"ש. ועכ"פ נסתר ראיות המנ"ח ואדרבה מוכח באמת דלא קיימו המצוה וכנ"ל

ב') ואולם כ"ז יועיל רק לתרץ קו' המנ"ח. אבל באמת גוף דברי המשנה תמוה דקאמר חל להיות בע"ש שעיר של יוה"כ נאכל לערב והבבלים אוכלים אותו כשהוא חי. והלשון משמע דנאכל לערב באופן אחר ממה שהבבלים אוכלים דאל"כ הול"ל נאכל לערב כשהוא חי והבבלים אוכלים אותו או חל להיות בע"ש הבבלים אוכלים אותו לערב כשהוא חי. אבל לשון זה נאכל לערב והבבלים אוכלים אותו כשהוא חי אין לו שום הבנה והאמנם התויו"ט שם כתב ומי האוכלים אותו הבבלים. אבל לשון המשנה אינו מוכח כך דלשון המשנה משמע דנאכל באופן אחר מאכילת הבבלים ואינו מובן ותמהני מדוע לא הרגישו בזה המפורשים שהוא תמוה מאוד. ולכן נראה לענ"ד לבאר דברי המשנה. דהנה עוד הקשה המנ"ח ע"ד התוס' מהא דפסחים דף ע"א חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלים ושמחה בחי ליכא ומבואר דרק שמחה ליכא בזה אבל מצות