גבעת הלבונה קלו

מאוד מה לדעתי בכלל אין חכמים עוקרים דבר מה"ת בקו"ע דאיך נוכל להתיר איסור תורה. ע"י מצוה דרבנן ובשלומא אם אין הנאת הגוף בדבר ורק קיום המצוה היא ההנאה שפיר גם מצוה דרבנן בכלל מצוה אבל במקום שיש הנאת הגוף בדבר האיך נוכל להתיר איסור תורה ע"י מצוה דרבנן. ומעתה לפ"ז כבר האריכו הב"י באו"ח תרי"ח והלח"מ בפ"א משביתת עשור אי הא דמצוה לאכול בעיוה"כ היא דרשה גמורה או אסמכתא. ומעתה לא מיבעיא אם נאמר דרק אסמכתא היא בודאי דל"ש כאן מלל"נ כיון דאיסור נדר מה"ת רק אף אם נאמר דדרשה גמורה היא מ"מ נראה לפמ"ש התוס' יבמות ד"ז ע"ב ד"ה ואמר דלא נראה שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהקישא גמר יעו"ש מבואר מזה דאף דשניהם דאורייתא מ"מ דבר המפורש בקרא חמיר מדבר שאינו מפורש וילפינן מהקישא או משאר דרשה. ועיין כעין זה בברכות כ"א ע"א ברש"י ד"ה שאינו טעון לפניו. ובגיטין מ"ב ע"ב ודברי ר"ע בשאר ראשי אברים הואיל ומדרש חכמים הוא יעו"ש. מכ"ז מבואר דדבר המפורש חמור יותר מדבר הנלמד מדרשה. וזה נראה לענ"ד דעת רבותיו של רש"י בכתובות ד"ג שפירשו תינח דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו ותמה רש"י דהרי נלמד מגז"ש וסוקלין ושורפין ע"ז יעו"ש. ונראה דדעתם הואיל ונלמד רק מגז"ש אף דאו' היא מ"מ הוה כמו ביאה במקצת שם ביבמות בתוס' ויכולים חז"ל להפקיע. אבל בביאה המפורשת הוה כמו ביאת כולו ומיושב שיטתם. ועיין בזבחים דף ע"ה ע"ב רחמנא אמר לא תפדה וכתב בשטמ"ק שם דאיסור המפורש בקרא אין להתיר מסברא ורק איסור דהוא מסברא יש להתיר מסברא יעו"ש ודבריו נחמדים בביאור הסוגי' ובדבריו מיושב קושית התוס' שם בד"ה התפיס יעו"ש. וזה ג"כ כנ"ל. ומעתה גם בנ"ד כיון דאיסור נדר מפורש בתורה ומצות אכילה בעיוה"כ היא רק מדרשה שהוציאו חז"ל מקרא ואינו שוה במעלה עם איסור נדר ודומה לח"ש דאסור מה"ת לדידן ואעפ"כ קיי"ל ביו"ד סי' רל"ט בש"ך סק"כ בשם מהרלב"ח דנשבע לאכול ח"ש איסור חייב דאין דינו כשל תורה ממש כמבואר ביו"ד רל"ח ס"ד וביאר מהרלב"ח דזה גרע מאיסור דרבנן שיש לאו ממש דלא תסור. מכ"ז מבואר דדבר הנלמד מריבויא אף דדין תורה הוא מ"מ קיל מדבר המפורש בתורה. וא"כ אין בכח מצוה זו לדחות לאו גמור מטעם מלל"נ וז"ב לענ"ד בזה

י) ונראה עוד להוסיף אומץ בזה. דהנה כבר הק' הר"ן ז"ל בנדרים ט"ו בהא דהנאת תשמישך אסור דהרי מלל"נ ותירץ משום דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ואסור כמו במעין בימות החמה דאינו טובל בו יעו"ש. ואולם ק' לפמ"ש השעה"מ בפ"ח מלולב שם בשם המאירי דבאמת גם הנאת הגוף מותר והא דמעין משום דהנאה יש לו גם אח"כ שוב יוקשה הא דהנאת תשמישך והחידוש שהמאירי לא תירץ גם קושי' זו. ולכן נראה בשנבין הטעם דאם ההנאה רק בשעת קיום המצוה מותר ואם נהנה אחר עשיית המצוה אסור והקדמונים שם לא ביארו טעמם. ונראה, דהנה גוף הדבר דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי משום דמלל"נ אינו מובן מדוע יהי' מותר הנאת הגוף בשעת קיום המצוה במקום שההנאה אסורה. ונראה דהטעם עפמ"ש הש"ג בשבת פרק האורג בביאור דברי הרשב"א דאע"ג דפס"ר אסור היא דוקא דאינו מכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפס"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו. ומכוין גם לדבר היתר אז אפי' פס"ר מותר יעו"ש. ומבואר מזה דבעושה איסור ומכוין גם לדבר היתר הוה דשא"מ ומותר ויש להאריך הרבה בזה ואכמ"ל [ועיין מזה לעיל בסי' כ' אות ג' ד' ה' באורך] וא"כ מכ"ש היכא דמכוין למצוה בודאי דאף הנאת הגוף מותרת משום דהוה דשא"מ אף דפ"ר היא כד' הרשב"א הנ"ל. ובאמת לפ"ז הר"ן ז"ל בנדרים הנ"ל דסובר הנאת הגוף בהדי מצוה אסור לשיטתו אזיל דחולק בפ' האורג שם על הרשב"א וסובר דבה"ג הוה פס"ר גמור ואסור ומשו"ה גם הנאת הגוף בהדי מצוה אסור. והרשב"א ז"ל דסובר דבהנאת הגוף מותר בהדי מצוה, ג"כ לשיטתו אזיל בזה דסובר דבה"ג הוה דשא"מ ולשיטתם אזלי בזה. ומעתה כ"ז רק אם אין ההנאת הגוף נמשכת אחר קיום המצוה שפיר שייך לומר הואיל ומכוין למצוה הוה דשא"מ. אכן אם ההנאה נמשכת גם אח"כ א"כ אז בשעה שאינו מקיים המצוה שוב ליכא כונת המצוה רק הנאת הגוף ובזה ל"ש לומר דהוה דשא"מ כיון דאז אין כונה אחרת ומשו"ה אסור שפיר ומבואר הטעם הנ"ל, ומעתה לפ"ז נראה לחדש דאף דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי זה רק בשארי הנאות אמנם באכילה וביאה שפיר אסור ולא מועיל מה דמלל"נ עפ"מ דקיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הרי דבזה אפי' מתעסק חייב ומכ"ש בדשא"מ דחמיר ממתעסק בודאי דחייב בחלבים ועריות ומעתה מיושב הקושי' הנ"ל דמשו"ה בהנאת תשמישך אסור אף דמלל"נ דבזה לא מיפטר עי"ז. [ובאמת לפ"ז צ"ע ד' הרשב"א ז"ל בנדרים שם שתירץ תירוץ אחר לקושי' זו ומזה הוכיחו דשיטת הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי כמ"ש בשעה"מ שם והרי בה"ג לכ"ע אסור וכנ"ל] ומעתה גם בנ"ד אין להתיר האכילה בעיוה"כ משום דמלל"נ דבאכילה ש זה וכנ"ל וזה טעם הגון בעזהי"ת

והנני בזה ידוש"ת באהבה

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

סי' ל"ה

כבוד אהובי חתני הרב הגאון החריף ובקי בכהדר"ת וכו' מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א האבד"ק גאליגורא יצ"ו

דבריך הנחמדים בענין טלטול בשר חי בשבת המבואר בשבת קכ"ח ובאו"ח ש"ח לנכון קבלתי והמה נחמדים להשכיל ובהיות זה איזה שבועות כתבתי בענין זה ובדברי נמצא הרבה מהערותיך הנני להעתיק קונטרסי ועל הערותיך שלא נמצא בדברי תשובה אליהם אשיבך בסוף דברי אי"ה

א') ראיתי להמנחת חינוך במצוה ז' כ' שהאריך בחיבורו בכ"מ דחי הוה כדר"א הן לקיום מצוה והן לאיסור והביא כן בשם המשנת חכמים. ודבריו באו בקצרה ולא מצאתי בספרו המקומות שהאריך בזה גם המשנ"ח אינו תח"י. ואמרתי, לעיין בזה

הנה המנ"ח שם הביא בשם הכו"פ בסי' צ"ב דבחי הוה שלכד"א וחלק עליו. ואמנם הפליתי שם כ' הדבר לפשוט כאילו הלכה מוסכמת היא ולא הערה מקורו, ומקור הדבר בתוס' פסחים כ"ד דהקשו בנטל צפור ואכלו דחייב הרי הוה שלכדר"א ותירצו דבשר עוף רכיך והכונה להא דשבת קכ"ח בר אווזא חזי לאומצא וכ"כ המרדכי בפסחים שם בשם הראבי"ה דבשר חי הוה שלכדר"א ורק בעוף הוה כדר"א. וא"כ דברי הפליתי מקורם בתוס' ומרדכי. ובודאי המשנ"ח והמנ"ח ראו דבריהם. ואולם המה לדעתם דהוכיחו מש"ס דגם בשר חי הוה כדר"א בע"כ חילקו בין חלב לבשר דרק בחלב חי פוטר ר"י. ולענ"ד נראה ליישב הקושיות שהקשו המשנ"ח והמנ"ח. ואולם מקודם נבאר הא דהאוכל חלב חי דפטור אם בעינין דוקא שיהי' מבושל או נצלה כל צורכו ולפחות כמאב"ד ופחות מזה הוה שלכדר"א כחי גמור או דאף בפחות מזה כיון דעכ"פ נתבשל או נצלה