גבעת הלבונה קלד

שם דלאו דוקא לתוך ביתו ה"ה לידו והביא מתוס' ע"ז כ"א ובאמת בתוס' לא נמצא מזה. ובודאי כונתו להא שפלפלו שם התוס' אי אסרה תורה רק בבית שהיא לדירה והרי שם מבואר בהיפוך דרק בית דירה אסור אבל מקום שאינו לדירה מותר, וא"ב הרי התוס' חילקו שם דבמקום דירה ואולם במכניסו דרך ארעי אסור ובמקום שאינו לדירה מותר ואולם יש לומר דגם במקום שאינה לדירה רק דרך ארעי שרי אבל בקביעות יש לומר דגם שם אסור. וא"כ להכניסו בידו ורק ארעי מותר. וא"כ אין כאן קושי' כלל דבשופר ולולב שאינו מכניסו לביתו מקום דירתו וג"כ רק בדרך ארעי בודאי מותר מחמת הלאו דל"ת תועבה ורק דאסור משום הנאה ובזה שוב באנו לדין מלל"נ ומיושב קושית המנ"ח. ומעתה כ"ז בנוטלו לצאת בו או לתקוע בו. אכן באוכלו שמכניסו לגופו דזה בודאי יש בו איסור דל"ת תועבה לתוך ביתך וזה הוה ג"כ קבע שהרי נבלע באבריו ודמו וא"כ חוץ האיסור הנאה עובר ג"כ בפשטי' דקרא דלתוך ביתך ובזה ל"ש מלל"נ כמו בישיבת סוכה עלי הנ"ל וכמו כן בעיר הנדחת דיש לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם בודאי דעובר אם מכניסו לגופו ומבליעו באבריו אף בלא הנאה ורק בפשטי' דהלאו כמו בלאו דתועבה וא"כ אין שייך כאן להתיר מטעם מלל"נ דאף בלא שום הנאה אסור וא"כ אין מקום כלל לספיקת מעכ"ת אף בעיר הנדחת ותקרובות עו"כ וכצ"ל ועי' תוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה בדין דא"א שלא יזכה בשעת אכילה שיהי' שלו יעו"ש. וא"כ בודאי דאיסור גמור הוא וז"ב

ג') ועוד נראה בזה דהרי כבר העיר המנ"ח במצוה תכ"ט שם דהרי עכ"פ עובר בעשה דאבד תאבדון ומדוע יוצא בשופר של ע"ז ועיר הנדחת. ואולם נראה ליישב דהרי בשופר ולולב ומנעל יכול אח"כ לקיים העשה ואבד תאבדון איננה מצוה כזו שיעבור עלי' בכל רגע ורגע ורק המצוה שיאבדנה ואם מאבדה בסוף מקיים המצוה ואין כאן שום איסור דלא גרע ממשהה חמצו ע"מ לבערו דאינו עובר לשיטת ר"י בתוס' פסחים כ"ט וצ"ה. ואף להחולקים על הר"י הוא רק דעובר בהלאו דב"י אבל על העשה אינו עובר. ואף דהמג"א כ' באו"ח סי' תמ"ו דעובר בכל רגע מלבד דכבר הארכתי בזה בתשובה מלבד זה הדבר ברור דזה רק אם אין בדעתו לבערו אבל אם משהה ע"מ לבערו אף אם נימא דלא כהר"י מ"מ אינו עובר על העשה אם מבערו אח"כ. וא"כ גם עשה דאבד תאבדון אינו עובר אם בדעתו לאבדו אח"כ אחר קיום המצוה וז"ב. ומיושב קו' המנ"ח. וא"כ כ"ז שם בשופר ולולב אכן בספיקות מעכ"ת שיהא מותר לאוכלו בעיוה"כ אין כאן ספק כלל דבזה בודאי עובר בעשה דאבד תאבדון וא"כ זה איסור שאין בו צורך להנאה. ואף לשיטת בעל המאור בפ"ק דפסחים דבאכילת חמץ בע"פ מקיים מצות השבתה, וא"כ לכאו' יש לומר דגם בזה מקיים באכילה אבד תאבדון. מ"מ ז"א דרק שם דבעינין השבתה שפיר סובר דמקיים גם באכילה. אמנה במ"ע דאבד תאבדון דהמצוה דרך השחתה דוקא בודאי דאין זה איבוד אם אוכלו. וגם שם בחמץ פליגי על המאור בזה. ובנ"ד גם להמאור עובר. וכמו כן בעיהנ"ד עובר בעשה דושרפת באש דבזה בעינין דוקא שרפה ורק בחמץ דהשבתתו בכל דבר מהני גם אכילה לשיטת בעה"מ. אמנם בזה דבעינין דוקא שרפה וא"כ אף בלא שום הנאה עובר באיסור עשה וממילא הוה מהב"ע ואינו מקיים מצוה ול"ש לומר מלל"נ כיון דאין בזה קיום המצוה ועובר גם על הל"ת וז"ב. ותמה י עליכם בזה שלא ירדתם לזה

ד') ועוד יש מקום לדון בזה כיון דכבר כתבתי דאין כאן מקום ספק בכל איסורי הנאה ורק בעיהנ"ד ועבודת כוכבים. וא"כ הרי קיי"ל בש"ס רבה שם ובחולין שם דבדבר דבעי שיעורא פסול של ע"ז מטעם דכתותי' מיכתת שיעורא דלשריפה קאי ועי' בתוס' חולין שם ויבמות ק"ג דאף בדבר דבעי קבורה ג"כ כתותי מ"ש יעו"ש. וא"כ בנטלו לאכלו בודאי דזוכה בו והוה ע"ז של ישראל ושוב בעי שרפה וכמו כן בעיר הנדחת ג"כ בעי שרפה ואין לו עצה אחרת ואמרינין בזה כמ"ש. וא"כ הרי הדבר ברור דמצות אכילה בערב יוה"כ בעי שיעורא והמנ"ח במצוה שי"ג העלה דבעי שיעור כותבות ועכ"פ שיעור אכילה בודאי בעינין. וא"כ א"י בזה שיעור אכילה דבעי שיעור ובע"ז ועיהנ"ד כמ"ש. ובשאר איסוה"נ בודאי דל"ש מלל"נ וכנ"ל וא"כ ממ"נ אין כאן ספק כלל וז"ב לדעתי

ה') אכן מקום הספק הוא בנ"ד. מה שמעכ"ת בספרו שם נסתפק אם נדר מדבר מאכל ואין לו מה לאכול בעיוה"כ רק מאכל זה האסור בהנאה אי מותר לו לאכול מטעם דמלל"נ לשיטת הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר ומעכ"ת הסביר שם ספיקו בטוב וזה ספק הראוי לעורר עליו. אכן לענ"ד אין כאן מקום להתיר דהנה כבר העלה המגיה במל"מ בפ"ה מה' אישות ה"א ובפ"ה מאיסורי מזבח ה"ט דהא דמלל"נ מועיל רק לענין דיעבד אבל לכתחילה אסור יעו"ש וכ"כ הטו"א בא"ש בר"ה כ"ח והוכיח מלשון הש"ס דקאמר יצא דהיא בדיעבד יעו"ש. והאמנם ראיתי להגאון בית יצחק באו"ח סי' י"ג אות ה' תמה על המגיה הנ"ל דהרי הרמב"ם באיסורי מזבח שם כתב דאף בדיעבד לא נתקדש יעו"ש. והנה מכבר כתבתי בתשובה דהוא יפרש דברי הרמב"ם דלא נתקדשו להיות ראוי לקרבן אפי' אם כבר הביאן למקדש אבל אם כבר הקריבן כשר בדיעבד וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם שם. וכעת מצאתי בנובי"ת חאו"ח קל"ד בתשובת בנו הגאון העיר בקושית בית יצחק על המגיה ורצה ג"כ לומר כן ודחה דמלשון הרמב"ם משמע דגם בדיעבד פסול יעו"ש: ולכן נראה דהרי כבר העיר הטו"א בא"ש שם מדוע יצא בדיעבד כיון דלכתחילה אסור א"כ גם בדיעבד הו"ל דיחוי כמבואר בזבחים ע"ג השתא דא"ר לא יקרב אי נקרב לא מרצה והוכיח מזה דס"ל להש"ס אין דיחוי אצל מצות יעו"ש. ומעתה כ"ז במצוה אמנם במנחות ונסכים אם אסור לכתחילה פסול גם בדיעבד מטעם דיחוי דפוסל לכ"ע בקרבן גם בבע"ח ומשו"ה שפיר כ' הרמב"ם שם במנחות ונסכים דגם בדיעבד פסול וז"ב

ו') אכן מה שקשה ע"ד המגיה הנ"ל מה שהקשה שם עוד הבית יצחק מהא דקיימ"ל המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמלל"נ הרי דלכתחילה מותר וזה באמת קושי' עצומה. וכמו כן קשה ג"כ מהא דמודר הנאה משופר וממעין בר"ה כ"ח שם דמותר לכתחילה. אכן לענ"ד נראה ליישב דהנה לכאורה בל"ז קשה מדוע בעולה ושלמים אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמשמע רק בדיעבד וכד' הטו"א הנ"ל ובמודר הנאה אמר רבא בעצמו מותר לכתחילה וכבר העיר בזה השעה"מ בפ"ח מלולב שם בד"ה הן אמת. ולכן נראה דהנה בהא דמודר הנאה פירש"י הטעם דמלל"נ והתוס' כתבו שם בד"ה המודר דסד"א לומר דהטעם משום דאין כונתו לאסור עצמו לדבר מצוה יעו"ש. והשעה"מ בפ"א מה' שופר כ' דהרשב"א יפרש אליבא דאמת הך דמודר הנאה משופר וממעין משום דאין כונתו לאסור עצמו לדבר מצוה יעו"ש. ולענ"ד נראה דבאמת תרתי טעמי איתנייהו דהרי הא דמלל"נ הוא רק בדיעבד ולכתחילה אסור וכנ"ל אולם זה רק בכל איסורי הנאה. אבל במודר הנאה כיון דמלל"נ וא"כ אין זה הנאה וא"כ אין דעתו על דבר מצוה כיון דאין זה בכלל הנאה ורק אם מצות ליהנות ניתנו א"כ גם המצוה נקראת הנאה ודעתו גם על דבר מצוה. ואולם כיון דמלל"נ וא"כ אין זה הנאה ולא נדר כלל מזה וא"כ מותר לכתחילה ג"כ ואין זה ענין לשאר איסורי הנאה דבזה ל"ש לאוסרו אפי'