גבעת הלבונה קלג

שפיר לכ"ע בטל הוא דהרי לר"נ לכ"ע בטלים ברוב ולר"י רק לת"ק ור"ז חולק. אבל כ"ז רק במקום דשייך חוזר וניעור דבודאי אין לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ ולומר דלר"י אליבא דר"ז לא מהני ביטול כלל במ"ר ולת"ק אמרינין קמא קמא בטל. ולר"נ לכ"ע אמרינין קמא קמא בטל. ורק דפליגי אי חוזר וניעור דבר שכבר נחלקו בזה בכ"מ וכמה סברות נמצא בזה. אבל לומר דפליגי מהקצה אל הקצה דלר"נ אמרינין קמא קמא בטל וכן לת"ק אליבא דר"י. ולר"ז אליבא דר"י לא בטל כלל זה אין שום סברא. ובע"כ כדברנו דכ"ע מודים ביש שיעור ביטול אף בכ"ש בטלים וא"כ ראי' גדולה ומפורשת בש"ס דמהני ביטול במ"ר אף בפחות מרביעית כדעת החכ"ץ. ותמה אני על הישויע"ק שרצה לדמות הדבר לטומאת משא. דמה יענה לר"נ ולת"ק אליבא דר"י דמפורש בשיטתייהו דמועיל ביטול אף בפחות מרביעית והכי המה יחלקו גם בהך דטומאת משא דבטל. ובע"כ דאין זה ענין להך דטומאת משא. דהרי חזינין דקיי"ל דמ"ר שנבלעו בקרקע או בשאר דבר אף דרישומו ניכר מותר לקרות כנגדן. וטעם הדבר נראה עפמ"ש הפרמ"ג ז"ל ביו"ד סי' קי"ג במ"ו סק"א דהדבר ידוע שאין נבלע בכמותו רק פחות מעט דאמתא באמתא היכי יתיב יעו"ש והארכתי בדבריו בתשובה וא"כ כיון שעכ"פ יש רוב בדבר הבולע נגד דבר הנבלע ויש רוב נגד המ"ר ובטלים כמ"ש המג"א באו"ח סי' תמ"ז לענין חמץ אחה"פ דסגי ברוב ולא בעינין ס' דחז"ל לא גזרו רק בחמץ בעין ולא בתערובות אף באינו מינו כיון דעכ"פ אינו בעין. כמו כן במ"ר דאמרינין בש"ס ברכות שם דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד וכי גזרו רבנן בודאן ובספיקן לא גזור רבנן כמו כן לא גזרו רק כשהמ"ר בעין אבל בתערובות לא גזרו כלל ואין בזה צורך ביטול שנאמר דהוה טומאת משא או שנאמר דהמים הוו א"מ ובעי ס'. דלא צריכינין לבא לביטול רק דבה"ג לא גזרו רבנן כלל כמו בחמץ לאחה"פ. וראי' מנבלעו בקרקע ורושם ניכר דשרי וכנ"ל ואין צורך לבא דבטלו המ"ר רק דלא גריעי מספיקא. דלא גזרו רבנן רק בודאן כמו כן לא גזרו רבנן רק בעין ולא בתערובות וז"ב מאוד. ועכ"פ הראי' מגמרא מפורשת כדינו של החכ"ץ ראי' גדולה היא עד שאני תמה על זקיני החכ"ץ שחתר חתירה להביא ראיות לדינו מדברי הפוסקים ובאמת דבריו מפורשין להדיא בסוגיין

ובזה נראה לבאר טוב טעמו של הש"ג בשם הריא"ז שהובא בחכ"ץ שם שדעתו דאפי' שוה בשוה ג"כ מותר ואינו מובן הטעם. ובהנ"ל הדבר מובן דבאמת אין זה מתורת ביטול ורק דחז"ל גזרו רק כשהן בעין וא"כ בשלומא ביש רוב מ"ר שפיר בטלים המים בהמ"ר אבל במחצה על מחצה כיון שעכ"פ אין המים בטלים שוב הוה בתערובות ואין המ"ר בעין ורק בתערובות ומותר. והדבר דומה להא דמבואר בבכורות כ"ג ע"ב ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו רבנן כמו כן בהך דמ"ר כיון דגזרו רק בודאן כמו כן בפלגא ופלגא לא גזרו רבנן. ומבואר טעמו של הש"ג שהחכ"ץ אם שהביאו לא ביאר טעמו דמדוע ל"ב רוב ובדברנו מבואר לנכון ודוק כי קצרתי

סי' ל"ד

להרה"ג הנ"ל

א') בספרו בסי' ט"ז עלה ונסתפק לשיטת הרשב"א דאף במצוה שיש בה הנאת הגוף אמרינין מלל"נ אם מותר לקיים מצות אכילת עיוה"כ בדברים אסורים כיון דמלל"נ. וכתב שהציע הדבר לפני הגאון מטאלטשאווא זצ"ל והשיב לו דבזה ל"ש כלל לדון מתורת מלל"נ דהתורה לא ציותה כלל לקיים המצוה בדבר שהוא אסור בעצם ולא דמי לדברי הרשב"א דשם דבר אחר גרם לו זה דהיינו נדר אבל בדבר אסור ל"ש זה. ומעכ"ת תמה עליו מתוס' חולין דף ק"מ דכתבו גבי עיר הנדחת מלל"נ לענין צפורי מצורע וכן תמה מדברי מל"מ בפ"ה מאיסורי מזבח. וע"ז אענהו ואומר הנה בזה לא הי' צריך להביא מתוס' חולין ק"מ דהדבר מפורש בחולין פ"ט ע"א בש"ס מלל"נ גבי עיר הנדחת וכמו כן בש"ס דר"ה גבי שלמים וע"ז מלל"נ וכן ביבמות לענין סנדל של ע"ז יעו"ש. ואולם בגוף הספק אני תמה עליכם. דהאיך שייך כאן מלל"נ דהרי מבואר בש"ס נדרים ט"ז ע"ב דבאסר ישיבת סוכה עליו ל"ש מלל"נ ורק באסר הנאת ישיבת סוכה שייך לומר מלל"נ. וא"כ בכל איסורי תורה אין האיסור משום הנאה ואדרבה איסור הנאה נמשך מאכילה. ואף במקום דאיכא קרא מיוחד לענין הנאה כמו בשור הנסקל ובעל השור נקי מ"מ איסור אכילה לאו מתורת הנאה היא ואיסור מיוחד נמצא בקרא על אכילה ולא יאכל את בשרו, וכמו כן בתקרובות עכו"ם ילפינן מקרא דואכלת מזבחו. ואדרבה כל איסורי תורה האסורים בהנאה עיקר איסורייהו אכילה וגם הנאה אסרה תורה והאיך שייך לומר בזה מלל"נ באכילה הרי אכיל לה כמו בישיבת סוכה דאין האיסור ההנאה רק הישיבה וקאמר בש"ס דל"ש בזה מלל"נ כמו כן באכילה. ורק בהא דר"ה וסוכה ויבמות וחולין שם דפלפל הש"ס לענין שופר ולולב ומנעל וכיסוי דאין בזה אכילה ורק הנאה שפיר שייך בזה לדון מתורת מלל"נ. אבל באכילה אין בזה שום אופן לומר מלל"נ. ואף דשלכדה"נ מותר מה"ת להרבה דעות הוא משום דאכל לה שלכדה"נ ואכילתן. אבל אם אכיל לה כדרך אכילתן והנאתן אף אם אינו נהנה עובר, והרי הצל"ח בפסחים כ"ב נסתפק כמה שיעור הנאה ובאכילה לכ"ע השיעור כזית אף שאין בו שיעור הנאה. ועוד דהרי מצינו הרבה איסורי תורה באכילה ומותרים בהנאה. וע"כ דאין אכילה מטעם הנאה כלל ותמה אני על מעכ"ת ועל הגאון המשיב שליט"א שלא ירדתם לעומק העיון בזה במחכ"ת. ואף דנתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מבואר דאיסור אכילה היא משום הנאה. ואולם אין מזה ראי' דגם הנאת אכילה אסורה אבל אין עיקר האיסור משום הנאה ותדע דהרי קאמר ג"כ בעריות שכן נהנה והרי כתבו תוס' ביומא פ"ב ע"ב דבעריות חייב אף בלא הנאה כלל דאין הרוב מטעם הנאה יעו"ש. וע"כ דבאמת הדבר שאין החיוב מטעם הנאה אבל גם על הנאה חייב וא"כ באכילת מאכלות אסורות כן וז"ב לדעתי

ב') והנה לכאו' רציתי למצוא אופן לספק הזה כגון באוכל של עיר הנדחת דבזה לא נמצא בקרא מפורש איסור אכילה ורק נלמד מאיסור דלא ידבק בידך מאומה שזה אסור בהנאה וכמו כן באופן של עבודת כוכבים דאיסורי מקרא דולא תבא תועבה אל ביתך ואין בזה מקרא מיוחד על אכילה ורק בתורת הנאה אסור ושפיר יצוייר ספיקתו ואולם מלבד דנראה מדבריכם שם דהספק הוא על כל איסורי הנאה. מלבד זה גם בעיר הנדחת ועבודת כוכבים לא יצוייר כלל הספק. דהרי מפורש בע"ז כ"א דאיסור דלא תביא תועבה אל ביתיך הוא אפי' בלא הנאה ורק על ההבאה לבד חייב. והנה באמת יוקשה לכאו' לפ"ז האיך שייך לומר בשופר ולולב של ע"ז מלל"נ והרי עכ"פ עובר בלאו דלא תביא תועבה לתוך ביתיך וכבר העיר בזה המנ"ח במצוה תכ"ט יעו"ש בקצרה. ואולם לדעתי נכון הדבר דיש לומר דהתורה לא אסרה רק להביא התועבה לביתו ולרשותו שתהי' שלו וכדדרשינן איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו וזהו האיסור אם מכניסה לרשותו. וא"כ כאן דבע"כ נוטלו שלא לקנותו דאל"כ הוה של ישראל ואין לו ביטול כמ"ש תוס' חולין פ"ט שם ובכ"מ וא"כ אין זה בכלל האיסור, ובפרט דבאמת אינו מכניסו רק לידו אמנם המנ"ח כתב