גבעת הלבונה קכח

ולכאו' קשה מאוד האיך השאירו מהמן שבכליהם זמן רב כ"כ הרי עברו בלאו. ואף דאז לא ירד המן כבר ול"ש הטעם דאסרה תורה בכדי שיאמינו שירד גם ביום מחר דכעת ממילא לא ירד ביום מחר מ"מ קשה כיון שנאסרו בזה עכ"פ הי' מהצורך שמשה יתיר להם הדבר ע"פ השם כמו בהך דשובו לכם לאהליכם דיליף מזה בביצה ה' דצריך מנין אחר להתירו. וגם בזה הי' צורך להתיר להם. ובזה אין לומר ג"כ דהשאירו מהאפוי ומבושל דל"ש בזה האיסור כמ"ש באות ב'. דהלשון ממן שבכליהם משמע דהי' מן ממש בלי שינוי והקושי' גדולה ולא ראיתי למי שהעיר בזה. והנה לפמ"ש לעיל בשם השפת אמת דהמן שירד ביום הששי הואיל והותר להותירו לשבת הותר גם אח"כ מיושב הקושי' דהרי משה רבינו מת בשבת וא"כ המן האחרון ירד ביום הששי ומזה המן הותירו לשבת ואז פסק המן ומזה הותר להותיר, אמנם כבר כתבתי דא"א לומר כן ואדרבה אם הי' אסור גם במן שאח"כ התחיל האיסור במוצ"ש וכנ"ל ושוב יוקשה אכן בדברינו הנ"ל מיושב דבאמת לא נאסר כלל להותיר מהמן שירד אח"כ וכדברינו הנ"ל וכדין הותירו ודוק. והארכתי קצת בזה אף שאין נ"מ בזה עכשיו כדאמר ביומא ה' מאי דהוה הוה מ"מ לחיבת הקודש דברי הגה"ק שפת אמת והבדלו לחיים ארוכים בנו הגה"ק מגור שליט"א פלפלתי בזה

ז') אכן בגוף קושית הרשב"א הנ"ל באות ד' מדוע קאמר הש"ס ביבמות גזרה ב"ר אטו ב"ש והרי גם ב"ש מהראוי שתהי' מותרת מטעם הואיל ואשתרי. נראה דכבר הקשו תוס' ביבמות שם בהא דקאמר גזרה ב"ר אטו ב"ש דהרי יבמה נקנית בהעראה וא"כ גמר ביאה אסור והו"ל לומר גזרה העראה אטו גמר ביאה יע"ש. ולענ"ד נראה דקושי' זו עם קושית הרשב"א מתורצת כ"א בירך חבירתה לפמ"ש התוס' בפסחים מ"ו ע"ב דאפי' מאן דאית לי' הואיל תרי הואיל לית לי' יעו"ש וכמו"כ איתא בתמורה י"א ובב"מ ד"ט לענין תרי מגו יעו"ש. ומעתה נראה דבאמת גם ביבמה אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומשו"ה ב"ר מותרת גם גמר ביאה דאמרינן הואיל ואשתרי העראה אשתרי גם גמר ביאה. ואולם כ"ז בב"ר אבל בב"ש נהי דהעראה מותרת מטעם הואיל ואשתרי אבל בגמר ביאה בודאי דאין היתר בב"ש דבזה שוב נצטרך לבא לתרי הואיל דגם בב"ר מה שגמר ביאה מותרת היא מטעם הואיל ובב"ש נצטרך לומר הואיל ואשתרי העראה אשתרי גמר ביאה או הואיל ואשתרי גמר ביאה, ראשונה אשתרי גם גמר ביאה שני' ופמ"נ א"א רק ע"י תרי הואיל וזה ל"א. וא"כ גמר ביאה שני' בודאי דאסורה וממילא גם העראה אסורה מחמת גזרה אטו גמר ביאה כקושית התוס' וא"כ ב"ר אסורה גזירה אטו ב"ש שיגמור ביאתו אמנם ב"ר מותרת באמת גם גמר ביאה מצד הדין ורק מחמת גזרה אטו גמר ביאה שני' ומיושבים קושית התוס' וקושית הרשב"א בחדא מחתא בעזהי"ת

ח') ובזה נראה לפרש דברי תוס' בחולין ק"י ומנחות מ' בשם ר"ת שפירש הא דקאמר הש"ס נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי דהיינו דבעידן עבודה הם הבגדים המיוחדים לעבודה ושלא בעידן עבודה היינו הבגדים שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי. ולכאו' דוחק גדול לפרושי כן ובפשוט הפירוש דבעידן עבודה ממש ולא בגדים המיוחדים לעבודה והמעיין בש"ס שם ובתוס' יראה כמה רב הדוחק לפרש כן. אכן בהנ"ל נראה לבאר דבריו. דבאמת בכלאים בציצית הואיל ואשתרי אשתרי וכמו"כ בגדי כהונה מותרים אף שלא בעידן עבודה מטעם הואיל ואולם כ"ז בבג"כ. אמנם בשאר בגדים של כלאים נהי דבשעת עבודה אם הי' יצויר יתור בגדים הי' מותר ללבוש שאר בגדים של כלאים מטעם הואיל ואשתרי בגדי כהונה אשתרי גם שאר בגדים ורק שלא יצויר דמרובה בגדים אסור. אבל להתיר שאר בגדים של כלאים שלא בעידן עבודה זה הוה תרי הואיל הואיל ואשתרי בג"כ בשעת עבודה הותר גם שלא בשעת עבודה והואיל והותר בג"כ שלא בשעת עבודה הותר גם בשארי בגדים וזה ל"א. ורק בבג"כ דהוה חד הואיל. וזהו הכונה בתוס' נהי דאשתרי בעידן עבודה היינו גם שארי בגדים הי' מותרים ורק דאסורים משום מרובה בגדים אבל שלא בעידן עבודה להתיר שאר בגדים לא דהוה תרי הואיל ומבוארים דברי התוס'

ט') ובזה דעת קדושים אמצא בביאור דברי התוס' שם שכתבו ולפ"ז בטלית שאולה הי' אסור להציע תחתיו כו' ודבריהם תמוהים מאוד דמדוע רק שאולה הרי גם בשלו יש לאסור להציע תחתיו וכבר תמה בזה הלב ארי' בחולין שם והניח בצ"ע והרש"ש שם מחק תיבת שאולה והנה בפשוט הי' נראה לבאר דהרי למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית א"כ אף בהצעה חייבין בציצית בבגד שלו. ורק בטלית שאולה נהי דלבישה שרי אבל בהצעה שפיר אסור בכלאים דבזה ל"ש הואיל ומשו"ה כתבו בטלית שאולה דיצויר אפי' למ"ד חובת מנא. ואולם עוד יש לפלפל בזה. ואכן בדברינו הנ"ל האיר ה' עיני לבאר דבריהם. דהנה זה שכתבו להוכיח דבג"כ שרי רק בדרך לבישה נראה לבאר ע"פ הנ"ל דכיון דשלא בשעת עבודה הותר רק מטעם הואיל וא"כ זה רק בדרך לבישה. אבל להציע תחתיו אף אם יצויר בשעת עבודה הי' אפשר להתיר רק מטעם הואיל וכן אף לבישה שלא בשעת עבודה דשרי הוא רק מטעם הואיל וא"כ להציע תחתיו דהוא שלא בשעת עבודה הוה ב' הואיל ומשו"ה אסור להציע תחתיו ורק אם הי' יצויר בשעת עבודה הי' מותר והנה לפ"ז כ"ז בבג"כ דרק בשעת עבודה מותר. אבל בציצית דכל יומא זמני' וא"כ כל ענין לבישה שרי מצד עצמו וא"כ להציע תחתיו הוה רק חדא הואיל ושרי. ואולם כ"ז בבגד שלו אכן בטלית שאולה דגם בדרך לבישה ראוי לאסור ורק שהתוס' כתבו דמותר מטעם הואיל. וא"כ כ"ז בדרך לבישה אכן להציע תחתיו דגם בבגד שלו שרי רק מטעם הואיל וא"כ להציע הוה ב' הואיל והוה ממש כמו בג"כ להציע. וכ"ז בשאולה אבל בגד שלו שפיר מותר להציע דהוה רק חד הואיל ומבוארים דבריהם בעז"ה בלי שום הגה. והנה לפ"ז צריכים לבאר מה שסיימו בסוף ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתו לצורך הנאתן ובין בג"כ שעיקר לבישתו לצורך עבודה יעו"ש. ולפמ"ש דהטעם משום ב' הואיל מה חילוק בדבר. אכן נראה דבאמת בתמורה י"א הנ"ל הדבר איבעיא דלא איפשטא אי אמרינן ב' מגו וא"כ אם נאמר דאמרינין ב' מגו א"כ ראוי להתיר כ"ז ג"כ. ונראה דזהו ספיקתם בסוף דבריהם והיינו שיש לומר דגם ב' הואיל אמרינין ומשו"ה בציצית שרי גם בשאולה להציע. ואולם מה דבג"כ שרי רק בדרך לבישה משום דבגדים אחרים לא משכח"ל בשעת עבודה וא"כ ל"ש הואיל בזה כיון דבגד זה אסור ללבוש בשעת עבודה מטעם יתור בגדים ומשו"ה ל"ש בזה הואיל והותר בשעת עבודה. וכן להציע תחתיו לא יצויר בשעת עבודה כיון דאסור אז להציע תחתיו דחוצץ בינו ובין הרצפה וא"כ כיון שלא יצויר בשעת עבודה משו"ה אסור שלא בשעת עבודה דל"ש בזה הואיל. אבל לעולם אמרינן גם ב' הואיל וא"כ בטלית שרי זהו ספיקתם ומבוארים דברי התוס' הנ"ל ודוק

והנני בזה מורך דודך השמח בתורתך

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל