גבעת הלבונה קכז

לא ראיתי רק מה שהובא בדבריך. ולענ"ד נראה דבזה ל"ש הואיל ואשתרי. דהנה בקידושין כ"א פליגי ביפ"ת בכהן בב"ש אי אמרינן הואיל ואשתרי ב"ר אשתרי גם ב"ש. והרשב"א שם הקשה מהא דיבמות ד"כ דגזרינן ב"ר אטו ב"ש והרי אדרבה גם ב"ש לישתרי משום הואיל ואשתרי יעו"ש. ולענ"ד נראה ליישב הקושי', הנה לכאורה יש להעיר על מ"ד בקידושין שם הואיל ואשתרי והרי ביבמות מ"ד קאמר דצריך קרא ביבמה שמגרשה בגט ומחזירה דהו"א מצוה דרמיא עלי' שבדה השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח והתוס' בדף ח' ע"ב הקשו דהרי צריך קרא לב"ש דמותרת וכתב האבני מילואים בסי' י"ת דבזה אם ב"ש אסורה שוב אינו מקיים המצוה גם בב"ר דלאחר ב"ר פקעה קידושין והוה אישות לזמן יעו"ש. אכן לענ"ד קשה בהיפוך דגם כשגירשה למ"ל קרא הרי בזה שייך הואיל ואשתרי אשתרי. ואין לומר דכשגירשה שוב ל"ש הואיל ואשתרי דהרי גם ביפ"ת ב"ר היא קודם כל המעשים ולביאה שני' שוב צריך לקדשה ועיין בתוס' שם וברמב"ם פ"ח ממלכים ואעפ"כ סובר רב דהואיל ואשתרי ומותר לו לקדשה ולבעול ב"ש. ואין לומר דמקרא הזה דיבום יליף רב דאמרינן הואיל ואשתרי מדהתירה תורה להחזיר יבמה שנתגרשה דא"כ קשה לשמואל בקידושין שם דלית לי' הואיל ואשתרי מהא דיבמה. וע"כ דמסברא פליגי וא"כ קשה למ"ל קרא ביבמה. ולכן נראה לומר דהואיל ואשתרי שייך רק במקום שנוכל לומר דב"ש הוה כראשונה. אמנם ביבמה דב"ר מצוה היא והשני' אף אם מותרת אינה מצוה כראשונה וא"כ ל"ש ביה הואיל ואשתרי כיון דסוף סוף א"א לומר דהשני' שוה להראשונה א"כ גם בזה אינה כראשונה ואסורה ומשו"ה צריך קרא להיכא שגירשה תיכף אחר ביאה ראשונה דבה"ג ל"ש הואיל ואישתרי. ומעתה מיושב קושית הרשב"א דרק ביפ"ת דהביאה שני' כראשונה ואינם מצוה כלל שפיר שייך הואיל ואישתרי. אמנם ביבמה דהראשונה מצוה והשני' אינה מצוה וחלוקה מראשונה ל"ש הואיל וכנ"ל, ומעתה גם במן דעל שבת המצוה להותיר ואח"כ אף אם מותר מ"מ היא רק רשות ל"ש הואיל ואשתרי ונראה עוד יותר דאף אם נאמר דגם במקום דהראשונה מצוה ולא השני' שייך הואיל מ"מ במן ל"ש זה דהואיל ואשתרי שייך רק במקום שגם הראשונה הי' בכלל איסור והותרה כמו ביפ"ת דגם ב"ר היתה אסורה והתירה תורה בזה שייך לומר הואיל ואשתרי. אבל במקום דבראשונה לא הי' כלל חלות איסור האיך שייך לומר הואיל ואשתרי בראשונה הרי בראשונה לא הותר כלל ולא מיבעיא לרבא בזבחים ל"ב דרק באידחי אמרינן ולא באשתרי בודאי דבה"ג ל"ש הואיל. רק אף לרב יוסף עכ"פ בעינין שיהי' בכלל האיסור ואשתרי אבל אם לא הי' כאן חלות איסור לכ"ע ל"ש הואיל וז"ב בסברא. וא"כ במן דליל שבת לא הי' מעולם בכלל איסור ותיכף כשנאמר האיסור דאל יותיר נאמר דבשבת יותירו א"כ אין שייך בזה הואיל ואשתרי וז"ב, לענ"ד

ה') אכן בגוף הדבר נראה לענ"ד דבאמת הלאו דלא יותיר אינו בכל לילה ולילה רק בלילה הראשונה ולא יותר דלא מצינו שום רמז ע"ז דעובר בכל לילה רק בלילה הראשונה אסור להותיר ממנו עד בוקר וכיון שעבר הלילה שוב אין עליו איסור יותר, דהרי גם בנותר כתבו תוס' בפסחים כ"ח ע"א ד"ה וחמץ שאין עוברין רק בלילה הראשונה וא"כ ה"ה במן אין איסור רק בלילה הראשונה. הגם שיש לחלק דבנותר כיון שנפסל בלילה הראשונה שוב ל"ש איסור וכמ"ש לעיל באות ג' וזה ל"ש במן. אולם הרי גם בפסול שייך הלאו דצריך לשורפו וכמ"ש בשם הצל"ח וע"כ דאינו עובר רק בלילה הראשונה וה"ה במן. וא"כ בלחה"פ דבליל שבת אין איסור כלל וא"כ אין בו שום איסור דבשאר הלילות בל"ז מותר ומיושבים הקושיות הנ"ל לכאורה. אכן יש לומר דאדרבה נהי דבמן של שאר הימים אין איסור רק בלילה הראשונה אמנם במן של יום הששי דבאותה לילה מותר להותיר א"כ אדרבה עוברין עליו אח"כ והוה מוצ"ש זמנו כעין מ"ש תוס' ביבמות ע"ב ד"ה שלב"ז דכיון דא"א לשורפו ביו"ט זמנו בבוקר שני יעו"ש. וה"ה בנ"ד כיון דבליל שבת צריך להותיר ואינו יורד בשבת רק בע"ש עבור ב' הימים א"כ האיסור דאל יותיר זמנו במוצ"ש ועכ"פ כיון שכן בודאי דל"ש לומר בזה הואיל ואשתרי אשתרי וכדברינו הנ"ל וא"כ שוב יוקשה הקושי' הנ"ל בלחה"פ

אכן בגוף הדבר נראה לענ"ד לומר דבר חדש דהאיסור דאל יותיר לא הי' נוהג כל הזמן שהי' המן והאיסור הי' רק על המן שנפל ביום הראשון והזהרו באותה לילה ולא יותר והמן שירד בימים שאח"כ לא הי' בו איסור כלל וטעמא דידי. דהרי חזינן בנותר דפסח צריך קרא בפסחים צ"ו שיהי' כל עבודות בחודש הזה כזה הרי דבלא קרא הו"א דכל המצות האמורות בפסח מצרים שייכים רק בפסח זה לבד ולא בשאר פסחים וא"כ במן דליכא קרא ע"ז איך איסור רק במן הראשון ולא אח"כ. וגם מצד הסברא נראה כן דכבר כתבתי דטעם האיסור אינו משום מצות אכילה בו ביום ורק להאמין שהשי"ת יתן להם דבר יום ביומו וא"כ רק ביום הראשון הי' שייך זה אבל אחר שראו שירדו בקביעות יום יום א"כ כבר הבינו וראו כולם שהשי"ת נותן להם אכלם בעתו ובפרט שכבר ראו שהבאיש המן הניתותר א"כ אין צורך באזהרה שלא להותיר. ונראה ראי' גדולה לזה דהרי הש"ס בפסחים שם הקשה אלא מעתה דכתיב אל תאכלו ממנו נא ממנו אי אתה אוכל אבל אתה אוכל נא בפסח דורות ומשני אמר קרא ועבדת והך ממנו לכדרבה יעו"ש. הרי דבמקום דכתיב ממנו הפירוש רק ממנו ולא מאותן שיהי' אח"כ וא"כ במן דכתיב אל יותר ממנו עד בוקר משמע ממנו אי אתה מותיר אבל אתה מותיר מהמן שיהי' בדורות אח"כ וא"כ מפורש בקרא דמותר להותיר המן שיהי' אח"כ וזה ראי' גדולה

ונראה עוד סייעתא לזה דביבמות נ"ד ע"ב רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנלן ופירשו תוס' דכיון דהתירה תורה יבום א"כ מיסתבר לומר דגם בנתגרשה מותר דאין סברא לומר דעדל"ת אי לאו דמוכח קרא בהדיא יעו"ש, וה"ה במן כיון שציותה תורה להניח צנצנת המן למשמרת וא"כ אם נאמר דאיסור דאל יותיר הוא גם לדורות נצטרך לומר שבזה התירה תורה ואין מיסתבר לומר כן ויותר טוב לומר שאין האיסור נוהג כלל במן שירד אח"כ. ויתיישב בזה מה שיש להעיר דכל המצות הנוהגת במן ציוה להם משה ביום הראשון תיכף ומצוה דצנצנת נראה מהכתובים דנצטוו אח"כ ומדוע לא אמר להם תיכף ביום ראשון גם מצוה זו. וע"כ משום דביום ראשון הי' אסור להותיר ורק אח"כ שלא נאסר נצטוו בזה ומזה ראי' לדברינו. ונהי דבזה אפשר לומר עפמ"ש לעיל דאיסור זה הוא רק במשאירו ע"ד לאוכלו ביום מחר. וא"כ בצנצנת דהונח למשמרת ולא לאכילה אין בו איסור. אכן יוקשה מזה דנצטוו להותיר ביום הששי. ונצטרך לומר דהתירה תורה ויותר מיסתבר לומר דבאמת אין בזה איסור כלל רק במן שביום הראשון. ודמיא לדברי תוס' ביבמות נ"ד הנ"ל. וזה אין להקשות דא"כ מדוע הוצרך להגיד דיניחו העודף עד הבוקר אם אין איסור בדבר די"ל דהוצרך להזהיר בדרך חיוב ובל ידמו בנפשם שאם לא ישאירו ירד גם ביום מחר. וגם אולי הי' מסופקים אם האיסור הוא גם לדורות והוצרך להודיעם שאין איסור. או דצריך להודיע משום הכנה כמבואר בריש ביצה. באופן שאין שום קושי' מהך דלחה"פ דבאמת אין בזה שום איסור ודוק: ו') ונראה להביא עוד ראי' לזה מקידושין ל"ח דנסתפקו ממן שבכליהם מז' אדר עד ט"ז ניסן יעו"ש