גבעת הלבונה קכו

בודאי דאין בזה משום תועבה. וראי' גדולה לזה מהא דפליגי ר"י ור"ש בפסחים כ"ח בחמץ לאח"ז אי אסור והאיך אפשר לומר דשרי הרי נאסר מל"ת כ"ת ואף ר"י דאוסר הוא רק מיתורא דקרא והרי בלא"ה אסור, וע"כ דבה"ג שלא נעשה בו איסור בקו"ע ל"ש כ"ת. ובאמת לפ"ז נראה לחדש דאם קנה חמץ בפסח או החמיצו בידים בפסח שפיר יש לומר דגם לר"ש אסור מה"ת כיון דנעשה בו מעשה הוה תועבה. זולת לדברי התוס' דבלא ניכר האיסור ל"ש תועבה גם בה"ג מותר. ואולם בגוף הקושי' לא אדע מדוע הוצרך להקשות מכח תועבה ולא הקשה על גוף סידור לחה"פ אז הרי עברו בלאו דאל יותיר. ולכאו' הי' נראה דזה לא קשה דהא דהביאו לחה"פ ממן לדעת הסוברים הוא משום דלא הי' תבואה אחרת כמ"ש תוס' במנחות מ"ה בשם רש"י וא"כ יש לומר דעשה דלחה"פ דוחה לל"ת דאל יותיר דעשה זו כפי הנראה אינה רק בשעת הסידור על השלחן רק בתמידות כנראה מהקרא לפני ה' תמיד וא"כ אף אם נאמר דהלאו עובר ג"כ בכל לילה מ"מ שייך בזה עשה דוחה כיון דהעשה הי' ג"כ בכל לילה. ולזה הקשה דלא הוה ממשקה ישראל והיינו דאף דהלחה"פ מותר באכילה דגם באכילה שייך עדל"ת מ"מ גם בה"ג שייך ממשקה ישראל כיון דבחולין כה"ג אסור ל"ה ממשקה ישראל. ואף דשיטת מהרש"א בחולין ד"צ דבה"ג הוה ממשק"י דבריו תמוהים וכבר תמה עליו השעה"מ בפ"ח ממ"א ה"א. אמנם כן נראה לענ"ד דבזה לכ"ע ל"ש ממשק"י דבשלומא אם הי' בזה איסור כמו במליקה שכתב מהרש"א שם דהיא באמת נמלקה ולא נשחטה ורק התורה התירה לכהנים במקדש שפיר ל"ה ממשק"י כיון דבחולין אסור כה"ג. אמנם בנ"ד כיון דהעשה דוחה להלאו דאל יותר א"כ הותירו בהיתר א"כ אין זה תועבה כלל ובשלומא אם הי' אמרינן דגם בזה אסור להותיר ונאסר מל"ת כ"ת ורק דבלחה"פ מותר לאכול משום עדל"ת שפיר הי' שייך לומר דל"ה ממשק"י כיון דבחולין כה"ג אסור. אבל כיון דמותר להותיר ול"ה תועבה כלל הוה ממשק"י לכ"ע. אכן לענ"ד באמת קשה מגוף הסידור להמבואר בזבחים צ"ג דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ועיקר הדבר משום דהעשה במקדש וכמ"ש הטו"א בר"ה כ"ח ומר אחי הגאון ז"ל באהל יהושע ח"ר סי' י"ב וא"כ ל"ש בזה עשה דוחה כיון דהעשה במקדש וא"כ שוב קשה האיך סדרו לחה"פ ממן הרי עברו באיסור דאל יותיר. ולכאו' נראה להביא ראי' מכאן למה שנסתפק האור החיים בפ' בשלח שם אי איסור זה דאל יותר נאמר בשם ה' או דמשה בעצמו אמרו מדעתו דמשטחות הכתובים נראה דזה הי' רק דברי משה בעצמו יעו"ש. ולפ"ז לק"מ דאין זה איסור רק גזרת משה וזה ל"ש בלחה"פ. אמנם תמהני על האוה"ח דהדבר מבואר בספר המצות להרמב"ם בשורש ג' דהקשה על בה"ג מדוע לא מנה ג"כ במנין הלאוין הלאו דאל יותיר הואיל וחשב גם הלאוין שהם לשעה יעו"ש. והגם שיש לומר דבאמת בה"ג סובר כסברת האוה"ח הנ"ל דזה אינו לאו כלל. מ"מ עכ"פ מהרמב"ם מפורש דזה לאו גמור וא"כ שוב יוקשה כנ"ל

ב') והנראה בזה. דהנה יש לדקדק בקרא דפ' בשלח שם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר ומשמע פשטי' דקרא דציוה להניח העודף שישאר אחר הבישול והאפי' ובאמת הרי גם מהאפוי ומבושל הוצרכו להניח למחר ואדרבה עיקר האפי' והבישול הוצרך לש"ק שאסור באפי' ובישול ומדוע אמר להם רק שיניחו מהעודף עד הבוקר ותמו' לכאו', ולכן נראה דהנה הא שאמר להם להניח מהעודף עד הבוקר אף שמובן מאליו הואיל והודיעם שמחר שבת וילקטו היום לחם משנה א"כ ממילא ידעו להותיר ונראה מזה דבא להתיר האיסור דאל יותיר והוצרך להתיר לצורך שבת. ומעתה נראה לחדש עפ"מ דמבואר בב"ק ס"ה ע"ב באתנן זונה דצריך גם לרבות שינוייהם ובלא הקרא הו"א דרק בעצמם אסורים ולא שינוייהם. וכמו כן נראה במן דהאיסור הוא רק אם הוא בלא שינוי אבל מה שנשתנה ממנו לדבר אחר אינו בכלל האיסור. ואל תשיבנו מנותר דלא נאמר בו חילוק דז"א דבנותר המצוה רק אחר הבישול ואפי' אז מצוה לאוכלו וקודם אפי' ובישול אינו בכלל מצוה וממילא גם האיסור הוא אחר אפי' ובישול. אמנם במן דנאכל כמו שהוא חי כמבואר שם וטעמו כצפיחת בדבש ופירשב"ם דזה טעמו כמות שהוא יעו"ש. וא"כ כיון דנאכל חי שפיר יש לומר דאחר שנשתנה בבישול ואפי' אינו בכלל האיסור ואפי' למ"ד בב"ק שם דצריך הן למעט שינוייהם יש לומר דגם כאן דכתיב בקרא ממנו הוה כמו הן וממעט שינוייו וזה דבר חדש. ומעתה בדיוק אמר משה אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו והיינו דזה נודע ממילא שיוכלו לבשל על מחר דאינו בכלל האיסור ומה שצריך אני לומר לכם הוא ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר שזה צריך להתיר לכם להשאיר גם החי עד הבוקר ואין בזה איסור, ומעתה מיושב ג"כ קושי' הנ"ל דבלחה"פ שנשתנה באפי' אין איסור כלל ומיושב קושית הגה"ק הנ"ל וקושיתו ודוק

ג') ועוד נראה בזה לחדש דכמו דקיי"ל בנותר דבדבר האסור באכילה אין בו איסור דבל תותירו כמבואר בפסחים פ"ג וברש"י חולין ד"צ. כמו"כ במן אם מותיר דבר האסור באכילה אינו עובר ואף להצל"ח בפסחים כ"ח דגם בפסול שייך איסור נותר דצריך לשורפו זה רק בקדשים דמצוותן בשרפה אבל במן דאין בו חיוב שרפה בודאי דאם אסור באכילה ל"ש איסור דאל יותר. והגם דלכאורה איסור נותר בקדשים ואיסור מותיר במן חלוקים המה באיסורייהו. דטעם איסור נותר אינו משום שלא ידמה בנפשו להותיר לצורך אכילת יום מחר דהרי למחר כבר אסור באיסור נותר שאסרה תורה בפ"ע ורק דהאיסור בכדי שיאכלנו ביומו ויקיים מצות אכילת קדשים ולא יביא קדשים לבה"פ. אמנם במן הדבר בהיפוך דאין לומר הטעם כדי לקיים בו מצות אכילה בלי שיור דהרי אין בו קדושה ואין בו מצות אכילה ואין בו משום הבאת קדשים לביה"פ ואם הוא חולה או זקן שא"י לאכול כל השיעור אין בו איסור ויכול להותיר ואין בו מצות שרפה ועיקר האיסור שלא יותיר על דעת לאכול למחר דנמצא שאינו מאמין שגם מחר יהי' מן. ולזה כאשר הותירו ממנו נאמר ויותירו אנשים ממנו עד בוקר דזהו האיסור ומשו"ה קצף עליהם משה. אבל אם מותירו ע"ד שלא לאכלו אין בו שום איסור. וכן בשבת שלא ירד המן בו הותר ביום הששי להותיר וכנ"ל. מ"מ עכ"פ אם בא"ר לאכילה הוה כמו נותר דאינו עובר ורק דבנותר הטעם משום דא"י לאכלן היום ובמן הטעם דגם מחר לא יוכל לאכלו משום דאסור וז"ב. ומעתה לפ"ז בלחה"פ דהי' אסור באכילה עד שבת הבא דשלחן מקדש לכ"ע כמבואר במנחות צ"ה וא"כ תיכף כשסידרו נעשה קודש ונאסר באכילה והותר רק בשבת הבא בהקטרת הבזיכין וא"כ כל השבוע דאסור באכילה אין בי איסור דאל יותיר ורק ביום הששי הבא דיהי' מותר למחרתו הי' מקום לאסור בלאו דאל יותר אבל הרי בששי מותר בל"ז להותיר וא"כ ממ"נ אין בזה שום איסור, ובפרט דבלחה"פ דהמצוה הי' כך שיונח על השלחן כל השבוע ל"ש האיסור דטעמו שאינו מאמין שיהי' ביום מחר וזה ל"ש בלחה"פ דמצותו דוקא משבת העבר ומיושב קושית הגאה"ק הנ"ל וגם קושיתו

ד') ועוד נראה בזה. ונפלפל קצת במה שהבאת במכתבך בשם הגה"ק בעל שפת אמת זצל"ה ספק אם המן שהותירו ביום הששי בהיתר מותר להתירו גם על אחר השבת אי אמרינן בזה הואיל ואשתרי אשתרי ע"כ ודברי