גבעת הלבונה קכה

אסור משום לא פלוג אטו היכא ששניהם לא התפללו ודוק

ב') ואשר נתקשית בביאור הסוגי' דחולין נ"ו ע"ב בהא דהורו בטרפחת כרבי בזפק הנה עיינתי בסוגי' שם ובאמת הסוגי' תמוה מאוד ונציע לשון הש"ס שם איבע"ל הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק להתירא או"ד הורו בטרפחת להתירא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא ס"ל ע"כ. והנה האיבעיא תמוה מאוד. התוס' הקשו דאמאי לא איבע"ל אי הורו בזפק ובטרפחת בתרווייהו להתירא כמו דאיבע"ל בשבת מ"ו במנורה. וחוץ לזה תמוהים מאוד דברי הש"ס דמה הפירוש הורו בטרפחת להתירא כרבי בזפק דאיך תלוי זה בזה ואטו ליכא שום דבר המותר רק זפק לרבי ומה צורך לתת סימן בו כרבי בזפק ואיזה סימן הוא זה. וביותר תמוה הסיום אבל כרבי בזפק לא ס"ל דמנ"ל דלא ס"ל דאם הורה בטרפחת להתירא מוכח דלא ס"ל כרבי בזפק ואין שום פירוש לדברי הש"ס ובאמת קשה למצוא בש"ס מאמרים תמוהים כאלו כמעט חידה בלא פתרון. אכן אחרי העיון נראה לבאר בדרך פלפול. הנה הרמב"ם בפ"י משחיטה מונה שבעים טרפות והפרמ"ג ביו"ד כ"ט בש"ד סק"ט נסתפק אם זה מקובל מסיני ונראה מדעתו שם שנראה לו מדברי הרמב"ם שהוא כלל מוחלט מסיני. ואולם הקשה דזה רק לשיטת הרמב"ם אכן הפוסקים שחולקים עליו בחמשה דברים שהרמב"ם מנאם בין הטרפות והם מכשירים א"כ יחסר למנינם אלו חמשה ותירץ דהכ"מ שם מנה ה' טרפות בעוף ניקב גגו של זפק ניקב הקורקבן כו' ניטל הזפק וא"כ יש לומר דהרמב"ם סובר דהלכה הי' ע' טרפות בבהמה וחי' והמה יצרפו ג"כ ה' טרפות דעוף ויושלם המנין לכ"ע יעו"ש. והנה כ"ז רק לדידן דניטל הזפק טרפה אכן לרבי דסובר אפי' ניטל כשר שוב חסר א' למנין, אכן יש לומר דרבי יסבור בטרפחת לאיסורא והתוס' בסוגיין כתבו לתרץ הא דסנהדרין ל"ג דשם בבהמה והמה הורו בעוף דמיטרף טפי יעו"ש. וא"כ במקום זפק יכניס רבי טרפחת במנין ושוב יש ה' טרפות בעוף והחשבון שבעים טרפות יוצדק לכ"ע. ועכ"פ זכינו דזה א"א לומר בתרווייהו בטרפחת ובזפק להתירא דא"כ יוחסר ממנינא. ומעתה זה הכונה בש"ס הנ"ל אי הורו בטרפחת לאיסורא ונמצא ממילא כרבי בזפק או דהורו בטרפחת להתירא כרבי בזפק היינו דבמקום טרפחת מעייל זפק במנינא וממילא דכרבי בזפק לא ס"ל דא"כ יוחסר ממנינא. ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל דע"כ א"א לומר דהורו בתרווייהו להתירא ורק דבאחד בודאי הורו לאיסורא והאיבעיא הוא רק איזהו מהני ב' מותר ואיזהו אסור ויהי' המנין שלם כמקובל לנו ע' טרפות ומבואר בעזה"י דברי חכמים וחידותם ע"ד פלפול להראות תפארת דברי חז"ל ודוק ובזה מיושב קושית התוס' בשבת מ"ו דלא קאמר גם שם, וכר"ש בנר לא ס"ל כמו בחולין יעו"ש. ובזה מיושב דאין זה ענין לזה דמזה שהורה במנורה להתירא אין ראי' דכר"ש בנר לא ס"ל דהרי הש"ס מסופק שם ג"כ אי הורה בתרווייהו להתירא ומיושב קושית התוס' ודוק כי קצרתי

ג') ובזה יתיישב מה שקשה לי דבשמעתין מבואר דבחדא מהני תרתי הורו לאיסורא והרי בכתובות ד"ז פריך ומי איכא הוראה לאיסור ומשני אין והביא ראיות ואמאי לא הביא מכאן דקאמר הורו אף דבחדא מהני הורו לאיסורא ומשמע דאיכא הוראה לאיסורא ובשלומא לגירסת התוס', דהש"ס מסופק ג"כ דהורו בתרווייהו להתירא לא קשה אולם לרש"י ור"ח דבחדא בודאי הורו לאיסור קשה. כן להנ"ל יש לתרץ. ונקדים לבאר דברי הש"ס בכתובות שם דקאמר אין כו' דתניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי רבי יעקב אומר אפי' ניקב הורה רבי כרבי יעקב ואר"ה אין הלכה כר"י. והנה סיומא דהש"ס דאר"ה אין הלכה כרבי יעקב אין לו הבנה דמאי שייאטי' לכאן והכר אנו עסוקין כאן בה' טרפות הרי ענין הזה הוא בכאן רק למצוא הוראה לאיסור והך דאר"ה מקומו במס' חולין וכבר העירו בזה. ונראה לבאר דהנה בקושית הש"ס ומי איכא הוראה לאיסורא פירש"י דהאוסר שהוא רק מחמיר כו' ל"ה הוראה דכ"א יכול להחמיר כו' אבל להתיר הוה הוראה. ולכאו' יש להעיר דבאיסור והיתר דמכל איסור יוכל לצמוח ג"כ היתר שפיר גם האיסור נקרא הוראה אם אינו אומר שאוסר מספק עפ"מ דקיי"ל בב' קדרות דתולין דנפל לתוך האיסור ביו"ד קי"א וא"כ שפיר מהאיסור יוכל לצמוח קולא כגון שיהי' קדירה של היתר וקדרה של זה שאסר החכם ונפל איסור לאחד מהם נאמר דנפל לאיסור ונתיר הקדרה השני' ואם באמת גם זו הקדרה מותרת א"כ שניהם אסורים וא"כ נצמח מזה קולא ג"כ ושפיר שייך בזה הוראה אמנם בהך דלבעול בשבת דאין בזה שום קולא שפיר ל"ש הוראה ויש להמציא עוד קולא יותר מזה שאוסר בניקב עפמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש בכריתות בנקודה הנפלאה לענין בב"ח דבבשר האסור באכילה ל"ש איסור בב"ח גם לענין הנאה והדג"מ ביו"ד פ"ז סמך ע"ז בהפ"מ בנבילה בחלב. וא"כ ה"ה בטרפה ל"ש איסור בב"ח. וא"כ שפיר נצמח מזה קולא גדולה ושייך הוראה משא"כ בהך דבתולה ואין שום ראי' מהך דרבי להא דשבת. אמנם נראה דשפיר הוכיח הש"ס דהרי א"א לומר דרבי הורה כרבי יעקב בתורת ודאי דא"כ איך אר"ה אין הלכה כר"י אם רבי בעצמו חזר בו והורה כר"י ואיך חולק ר"ה עליהם. וע"כ דידע ר"ה דרבי אסור רק מחמת חומרא כמו הא דמגילה ד"ה דחש רב להא דרב אסי ואעפ"כ קיי"ל כרב הואיל ורק לחומרא עשה כן ועיין בתוס' קידושין מ"ה ע"ב וה"ה בכאן ידע ר"ה דרבי רק החמיר ולדינא סובר דכשר ולזה פסק כרבי וכמ"ש רש"י בחולין מ"ה בזה דהחמיר במעשה שבא לידו ולא סמך על דבריו יעו"ש. וא"כ כיון שרק מחומרא עשה כן וא"כ בודאי גילה שרק לחומרא פוסק כן באופן שלא יצמח מזה שום קולא ומ"מ קאמר הורה ומוכח דגם לאיסור נקרא הוראה ולזה סיים הש"ס הא דאר"ה דמוכח מזה דגם לאיסור שאינו נצמח שום קולא נקרא הוראה ומבואר דברי הש"ס הנ"ל. ומעתה מיושב הקושי' הנ"ל דבנ"ד דמזה הפסק שהורה באחד לאיסור נצמח בע"כ קולא לדבר אחר דאם טרפחת אסור בע"כ דבזפק להתירא ואם בזפק לאיסורא בטרפחת להתירא שפיר נקרא הוראה גם להיתר ואין מזה ראי' ומיושב הקושי' ודוק

סי' ל'

א') ומה שפלפלת בחכמה במה שהביא בספר חדות יעקב קושי' בשם הגה"ק מגור שליט"א על הסוברים דבמדבר קרב לחם הפנים מהמן והרי המן אסור להותיר עד בוקר וא"כ בעבר והותיר אסור בלאו דל"ת כל תועבה וא"כ הלחה"פ דשהה כמה ימים נאסר בל"ת כ"ת וא"כ ל"ה ממשקה ישראל עכ"ק שהבאת בשמו ואין הספר תח"י ואפלפל בו כפי שהובא בדבריך. והנה בגוף הדבר שהבאת בשם הגאוה"ק דאם הותיר נאסר בל"ת כ"ת כבר כתב כן האור החיים בפ' בשלח שם דשייך במן תועבה אם ניתותר יעו"ש וכזה נסתפק המנ"ח במצוה רט"ו גבי נותר דאם הותיר נאסר בלאו דתועבה יעו"ש. והוא ממש כמו בנ"ד. אמנם לענ"ד קשה לומר כן דכיון דלא נעשה בו שום מעשה ורק בשוא"ת ל"ש בזה תועבה וכמ"ש המנ"ח שם בעצמו. ובפרט למ"ש תוס' בחולין קט"ו ע"א ד"ה חורש דמשו"ה במע"ש ל"ש ל"ת כ"כ ורק בבב"ח משום דבמע"ש אין היכר שנעשה בשבת א"כ גם בזה בלא הבאיש אין היכר שנעשה בו איסור ובפרט בלחה"פ אולי לא ניכר שנעשה ממן א"כ