גבעת הלבונה קכד

לו דבודאי יקנה מי בשבת דלא ימלט שלא יקנה אחד בשבת ואין כאן שום ספק בדבר והוה כאילו פירש. ועוד דרק בנכרי דאין שליחות לנכרי ורק מטעם אמירה לנכרי שבות בזה בעינין דוקא שיאמר שיקנה בשבת דאל"כ אין כאן אמירה משא"כ בחצר דהוא מדין שליחות א"כ הוה כאילו הוא מוכר בשבת וא"כ בזה א"צ שיאמר לו בפירוש ואינו דומה להא דפורסין מצודות בע"ש כמבואר במשנה שם דשם זוכה מהפקר וזכי' מהפקר שרי בשבת. וגם אין הדבר ברור שיצודו, אמנם בכאן דהוא דרך מקח וממכר בודאי דאסור דהוה כשלוחו ורק בצידה דאין הדבר בתורת שליחות. אמנם בכאן דעיקר הדבר דכליו קונים לו המעות והוא בתורת שליחות ואסור בשבת זהו חדא. ועוד בה שני' דהרי מבואר במג"א סי' ש"ז סקל"ז דאף דכתב האגודה דמותר להניח תבואה שהביאו הנכרים לתוך אוצר ישראל בשבת זהו רק שם שאין התבואה של ישראל רק אחר החשבון א"כ הנכרי בדידי' עסיק. אמנם באם התבואה של ישראל אסור להניחו לאוצר ישראל ומחויב הישראל למחות בו. וא"כ בכאן דהישראל מניח האוימימאט ברחובות קרי' והקונה מניח שמה המטבעות ונקנו תיכף להישראל כנ"ל באותיות הקודמים שפיר אסור לישראל להניחו דהוה עושה לדעתו כמבואר בסי' רנ"ב וא"כ אסור לישראל בעל האויטימאט להניח האויטאמאט בשבת ויו"ט ברחוב העיר בידוע בודאי שיקנה מי בשבת, ועד השלשה אני בא לפמ"ש הגאון מוהרע"א בסי' קנ"ט להוכיח מיומא דף י"ג דאף אם אחד עושה קנין בחול ומתנה שהקנין יחול בשבת אף שבשבת אינו עושה כלום מ"מ הואיל והקנין נגמר בשבת יש בזה משום איסור מכירה בשבת יעו"ש. והארכתי בדבריו במק"א. הרי דאף אם אינו עושה כלום בשבת רק בגרמתו נגמר מקח בשבת אסור דעכ"פ הוה בזה ממצוא חפציך. וא"כ מכ"ש בנ"ד דכליו קונים לו בשליחותו והדבר נעשה בשבת דאסור. ואף אם נאמר דשם מותר משום דבשבת לא נעשה שום דבר. מ"מ בנ"ד בודאי דהכל איתנהו בי' דנגמר המכירה וגם נעשה מעשה המכירה בשבת ואין שום מקום להתיר בזה כן נראה לענ"ד ברור בעז"ה לדינא והרבה יש לי להאריך בזה ואולם כעת הזמן בהול כי הגיע זמן סעודת שחרית בעיוה"כ אקצר בזה ואי"ה עוד חזון למועד

י"ב) ודבר אחד אציין במה שהבאתי לעיל באות ה' תשובות הרא"ש שכתב בנ"ד אין כאן תקנה אלא גזרה ופירש המחה"ש דזה הוא סיום הטעם הראשון והוא הוא. אכן הנתיב חיים שם בהגהותיו באו"ח סי' ט' שם הגיה ועוד בנ"ד אין כאן תקנה אלא גזרה כו' ואינו מובן כלל פירוש דברים אלו ומה בין תקלה לגזרה ואיסור ובשלומא לפירוש המחה"ש נכון הדבר דהן הן הדברים שכתב הרא"ש למעלה אבל להגהות הנ"ח שגורס ועוד וטעם אחר הוא אינו מובן ובאמת בגוף תשובות הרא"ש עצמו מבואר כמו שהביא המג"א ובע"כ דהנ"ח מגיה גם שם. ואולם אינו מובן ונראה לפרש הדבר ע"פ גירסת הנ"ח עפמ"ש הב"י באו"ח סי' קכ"ד בשם הרמב"ם בתשובה שהשיב על מה ששאלוהו קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה אם ירד הש"ץ לפני תיבה והשיב הואיל ותיקנו חכמים שירד לפני התיבה כו' כי לא תהי' חזרת הש"ץ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואע"פ שלא יהי' בקהל מי שאינו בקי כמו שתיקנו הקדושה בביהכ"נ כו' וכן כל דבר הניתקן בשביל דבר אחד אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהי' שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו כו' יעו"ש לשונו המתוק מדבש וכ"כ הב"י באו"ח סי' רס"ט בשם הר"ן בענין ברכת מעין שבע שנתקנה משום אורחים אמרינן לי' שתקנות חכמים קבועות הן ואפי' היכא דליתא להאי טעמא דעמים שבשדות מ"מ הואיל ואיתקן איתקן יעו"ש בר"ן. ומעתה זהו הכונה בדברי הרא"ש דבנ"ד אין כאן תקנה שנאמר דאף דאין תכלת מ"מ הואיל ואיתקן איתקן רק ב"ש אוסרים משום גזרה וכיון דל"ש הגזרה מותר ומבוארים דברי הרא"ש הנ"ל ובזה יבוארו ג"כ דברי רש"י בחולין ק"ו הנ"ל שתקנוה והיינו דמשו"ה נוהג גם האידנא כיון דתקנה היא ותקנת חכמים קבועה היא וכמ"ש הקדמונים הנ"ל והוא בדרך שכתבתי באות ה' ורק מובן יותר עפ"י דברי הקדמונים הנ"ל ודוק בזה

והנני הכו"ח ערב יוה"כ תרצ"ד השי"ת יזמינו ביום הקדוש הבע"ל ויקובלו תפלותינו בתוך תפלת הצדיקים וההני ידידו עוז הדוש"ת באח"ר

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

סי' כ"ט

כבוד בן אחותי תלמידי חביבי הבחור החריף ובקי מחודד ומפולפל סופר מהיר כמר יוסף שאלל שיחי' מיאברוב

מאוד נהניתי מדבריך הבגוים על אדני השכל הישר עשית מטעמים כאשר אהבתי והנני לתשובתך

א') מה שהקשית בהא דשבת ד"ט לא ישב לפני הספר סמוך למנחה כו' ופירש"י שמא ישכח להתפלל. דהרי מבואר בדף י"ב בהא דלא יקרא לאור הנר דב' בנ"א מותרים דמידכרי אהדדי וא"כ כיון דבע"כ מיירי בספר ישראל דמנכרי אין מסתפרין וא"כ אחד יזכיר לחבירו עכ"ק. והנה מהא דלפני הספר לק"מ דיש לומר דהספר נכרי ובאופן שמותר כגון ברבים או כשמסתכל במראה כמבואר בש"ס ע"ז וביו"ד קנ"ו. אולם אף אם הספר ישראל ג"כ נכון עפמ"ש הב"ח באו"ח סי' ער"ה ובמג"א שם דרק בקריאה דמצוה התירו בב' בנ"א ולא בדבר הרשות יעו"ש. וא"כ כאן בדבר הרשות אסור. אולם יש להקשות כזה בהא דמבואר שם ולא לדון ודין הוא ג"כ מצוה ובזה קשה קושיתך דהרי א"א ביחיד וא"כ לישתרי. אכן נראה לחדש דהא דמותר בב' בנ"א הוא רק אם זה השני יודע בודאי שהוא עובר כגון בהטי' בשבת אז אינו מניחו. אכן בעושה דבר קודם התפלה דחבירו יוכל לחשוב שכבר התפלל וכיון שכל אחד אינו יודע אם חבירו התפלל לא שייך שיזכירו זה את זה דחושב בוודאי שכבר התפלל וזה סברא ברורה ולכאו' לפ"ז אם שניהם מגידים זל"ז שלא התפללו עדיין שפיר הי' מותר. הגם שיש לומר דאסור משום לא פלוג כמו בגבוה ב' קומות בסי' ער"ה שם ורק במקום שהחילוק בין אנשים ל"ש לא פלוג כמ"ש הפוסקים שם אבל אם החילוק מצד המעשה אמרינן ל"פ. ואמנם בלא"ה נראה דבזה ל"ש הא דחבירו יזכירו. דבגוף הדבר יש להעיר דהרי גם על השני יש חשש שמא גם הוא יטה אז ובשלומא בשעה שאינו מטה יזכור אבל הרי יש לחוש שמא גם השני ישכח ויטה אז וא"כ שניהם יטו. אכן לק"מ דהרי אין לחוש ששניהם יטו נר אחד ואף אם כ"א נר לפניו מ"מ זה מילתא דל"ש שברגע אחד יצטרכו שניהם להטות וישכחו שאסור ורק דיש לחוש על כל אחד בפ"ע ובזה שפיר אמרינן שחבירו יזכירו. וא"כ זה רק בקריאה לאור הנר דאין הקריאה האיסור רק ההטי' שפיר ל"ש שישכחו ברגע אחת. אכן בתספורת או דין קודם התפלה דבזה גוף המעשה האיסור בזמן תפילה ולא יצויר שיעשה אחד בלא השני וא"כ שניהם ביחד חשובים כאחד דישכחו מחיוב תפלה ויעסקו בתספורת או בדין וכדומה ומיושב קושיתך הנ"ל ודוק בזה. ולכאורה לפ"ז אם אחד כבר התפלל ויודע שהשני לא התפלל עדיין שפיר מותר כיון דזה שהתפלל אינו בכלל האיסור שפיר יש לומר דיזכיר לחבירו. אולם יש לומר כיון שגם הוא עוסק בעסק הזה