גבעת הלבונה קכג

הדיוטות הוא מטעם שמא ימחוק והיא היא. ובשלומא אם הטעם משום ממצוא חפציך נכון הדבר אולם להרמב"ם קשה מאוד הרי יש לומר דהי' גזרה אחת בכולהו. ואולם לפמ"ש מיושב הדבר דשפיר פריך הש"ס דעכ"פ הי' לגזור אף במקום שאינו יכול למחוק משום שמא יקרא הואיל ואין הטעם ידוע ול"ש בה"ג גזל"ג וכנ"ל ודוק כי קצרתי. ועכ"פ זכינו לדין דאיסור מקח וממכר בשבת אין הטעם ידוע וא"כ אף במקום דל"ש הטעם דשמא יכתוב אסור וכדברי הרא"ש הנ"ל בתשובה וכמו שהוכחתי משבת קמ"ט הנ"ל וא"כ בענין שאלתין אף אם נאמר דל"ש שמא יכתוב בכגון זה מ"מ אסור משום מקח וממכר ודוק

ט') ואמנם מה שיש להסתפק ולצדד בזה הוא כיון דהכלי הנ"ל מונחת או עומדת ברה"ר או בסימטא וא"כ לדעת הרמ"א בחו"מ סי' ר' ס"ג אף בכליו של קונה לא קנה רק באם אמר לו המוכר זיל וקני או שימדוד המוכר לתוך כליו של הקונה וא"כ בנ"ד שאין המוכר לפנינו והמטבע בעד הדבר הנקנה משליך הקונה לתוך הכלי שלא בפני המוכר בלא מדידה ובלא אמירה וא"כ אין המעות נקנה להמוכר דלענין קניית הכסף המוכר דין לוקח יש לו וא"כ אם אין המוכר קונה וזוכה בהמעות אין החפץ נקנה להלוקח וא"כ אין כאן מקח וממכר כלל. ואף אם נאמר דמעות כיון שאין צריך מדידה קונה אף בלא מדידה ורק בנתינה לבד וכמ"ש הנה"מ בסי' ר' שם בסק"ז ושפיר נקנה לו המעות. מ"מ יש לומר טעם אחר לפמ"ש השטמ"ק בב"מ דף ט' בשם הרשב"א דהא דכליו של אדם קונים לו הוא מטעם חצר ועפ"ז העלה הנה"מ בסי' ר' שם בפתיחה ובביאורים סק"ו דבזה לדעת רי"ף ורא"ש דחצר המשתמרת הוא מטעם שליחות ל"מ בעכו"ם קנין כליו דאין שליחות לעכו"ם. וא"כ נמצא דאם האויטאמאט הוא של נכרי לא כקנה לו הכסף וא"כ אין הלוקח קונה הדברים הנקנים בזה ואין כאן מקח וממכר. ואולם יש לומר דאף אם אינו קונה החפץ בדין יהי' לאיזה טעם שיהי' מ"מ אסור בשבת לפמ"ש הנה"מ בחו"מ סי' ר"ח לענין מקח הנעשה בשבת ויו"ט דל"ש בזה אעל"מ משום דאף אם הקנין יובטל לא יתוקן האיסור כיון דלפי דעתו הוא עושה מסחר בשבת ושייך שמא יכתוב ועובר אף אם יובטל הקנין יעו"ש. וא"כ ממילא אף אם אין הקנין מועיל מ"מ אסור הדבר בשבת. ואמנם הואיל וכן שוב יש מקום היתר דהרי כבר כתבתי באותיות הקודמים דבנ"ד ל"ש שמא יכתוב ורק שכתבתי דעכ"פ אסור הואיל והדבר נעשה ונגמר המקח א"כ אף דל"ש הטעם מ"מ אסור, ומעתה כיון דבאמת אין המקח מועיל מצד הדין וא"כ בזה שוב ממ"נ מותר דאין כאן איסור לא משום שמא יכתוב דל"ש בנ"ד ומצד עצם המכירה אין כאן איסור דאין כאן מכירה כלל אם נאמר דאין הלוקח קונה החפץ וממ"נ אין כאן איסור כן יש לומר לכאורה ואולם באמת אין בזה כדי היתר, חדא דכבר העלה המ"ב בתשובה והובא במג"א או"ח תמ"ח דבדינים שבין נכרי וישראל אזלינן בתר דיניהם ובדיניהם בודאי בה"ג המעות של המוכר ושפיר קונה הישראל החפץ, ואף להמג"א שם החולק עליו מ"מ מודה המג"א דבמקום שהעכו"ם מקנה כיון שבדיניהם קני גמר ומקנה כמ"ש המג"א בעצמו שם לענין אסמכתא. וא"כ בנ"ד כיון דהנכרי בדעתו שהמעות שלו וא"כ מקנה החפץ לישראל וקנהו בזה והוה מקח וממכר ואסור בשבת, ועוד דכבר כתבתי דגם בה"ג שייך שמא יכתוב הלוקח בעצמו לזכרון וכנ"ל באותיות הקודמים וא"כ שפיר אסור ודוק

י') ואולם עוד יש לומר בנ"ד ולצדד להתיר דהנה באמת בנ"ד אין כאן דעת אחרת מקנה ואין המוכר בפנינו להקנות החפץ, ולכאורה במה קנה הלוקח חפצו של המוכר בלי הקנאה מצד המוכר אכן יש לומר לפ"מ דמבואר בב"מ דף י"א ע"ב דאף דטוה"נ אינו ממון. מ"מ מהני שם מטעם דאפקורי אפקר המוכר גבייהו ונקנה לו בתורת הפקר יעו"ש ברש"י ד"ה אינה ממון. וא"כ כמו כן נאמר בנ"ד כיון שהמוכר רוצה למכור בכה"ג ע"י השלכת המטבע לתוך האויטאמאט א"כ אמרינן בזה דהמוכר אפקורי אפקיר לחפציו לכל מי שישליך המטבע לתוך האויטאמאט וכיון שמשליך המטבע נעשה הדבר הפקר לגבי' דידי' ואז הוא קונה הדבר מן ההפקר וא"כ הרי כבר ביארתי בתשובה והבאתי לעיל דאין שום איסור לזכות בשבת ויו"ט מן ההפקר וא"כ לכאורה אין כאן איסור מקח וממכר בה"ג כיון שקונה מן ההפקר. ואולם לכאורה הרי עכ"פ הוא מקנה המטבע להבעל הכלי וא"כ אסור מצד זה. ואמנם כיון שכן יש לומר דשוב אם הכלי של נכרי ואינו קונה המטבע הואיל ועומדת בר"ה וכנ"ל באות הקדום וא"כ בה"ג אם האויטאמאט של נכרי ואין איסור מצד הקנאת המטבע ורק מצד קניית החפץ וא"כ בזה הרי הוה רק כקונה מן ההפקר דשרי בשבת. ואולם באמת לפמ"ש השעה"מ בפ"ח מה' לולב דבה"ג שהכל נעשה ביחד היינו שבעת שהפקירו הזוכה לפניו וזוכה בו אסור להפקיר וא"כ ה"ה דלזכות בו אסור בה"ג וא"כ בנ"ד כיון שע"י השלכת המטבע נעשה הפקר והוא זוכה בו תיכף שפיר אסור. ועוד יותר נראה בזה דאף אם נאמר דהסוברים דמותר להפקיר בשבת ויו"ט גם בה"ג שרי וא"כ גם לזכות בה"ג שרי מ"מ בנ"ד אסור כיון דדרך מקח וממכר הוא אף שעיקר הקנין נקנה ע"י הפקר מ"מ הוה מקח וממכר ואסור בשבת כיון דעיקר ההפקר בא ע"י השלכת המטבע עי"ז בעל החפץ מפקיר החפץ לגבי' אין לנו מקח וממכר גדול מזה וכעין דקאמר הש"ס בב"מ שם חליפין דרך מקח וממכר הוא יעו"ש, והרי דבה"ג הוה דרך מקח וממכר אף שבאמת אינו מקח וממכר וכ"ש בנ"ד לענין שבת דהוה מקח וממכר גמור ואסור בה"ג. ונראה להביא ראי' גדולה לזה דהרי מבואר במשנה ביצה ל"ו שם ולא מקדשין ומפרש הש"ס הטעם משום שמא יכתוב ומעתה הרי גם בביאה שאינו נותן לה כלום ג"כ בכלל הך דולא מקדשין. וא"כ ל"ש הטעם משום נתינת המטבע לידה ורק דעיקר הקידושין אסור משום שמא יכתוב וא"כ הרי כתב הר"ן בנדרים כ"ט דענין קידושין הוא ע"י שהאשה מפקרת עצמה לגבי הבעל הרי דעיקר הקידושין המה ע"י שהבעל זוכה בה מן ההפקר ואעפ"כ אסור ומוכח דאע"ג דמותר לזכות מהפקר מ"מ בכה"ג כיון שבא ע"י האיש והאשה ואין זה כהפקר דעלמא אסור וה"ה בנ"ד וזה ראי' גדולה ואף דבש"ס קאמר שמא יכתוב בקידושין וכאן לכאורה ל"ש שמא יכתוב כבר ביארתי דגם בנ"ד שייך שמא יכתוב. ועוד ביארתי דאף דל"ש הטעם אסור, מכל הלין נראה ברור דאסור לשום ישראל לקנות בשבת ויו"ט מכלי הזו אף אם אין בזה איסור מצד המטבע דהוא מוקצה וכנ"ל ואין בו שום ספק כלל

י"א) ועתה נעיין האיך הדין אם בר ישראל יש לו אויטאמאט כזה אם מותר להחזיקו בשבת ויו"ט והנכרים יקנו שמה, והנה לכאורה הי' נראה כיון שאין הישראל עושה מעשה בזה והדבר נעשה מאליו א"כ הרי כמה דברים מצינו דמותר להתחיל בע"ש והדבר נגמר מאליו בשבת כמו דקיי"ל כב"ה במשנה שבת י"ז ע"ב דאין מוזהר על שביתת כלים וא"כ לכאורה מכ"ש בנ"ד דהוא רק איסור דרבנן בודאי שרי כיון שהאויטאמאט עומד מקודם השבת ואם ימכור אח"כ בשבת זהו דבר הנעשה מאליו ושרי לכאורה. ואולם לענ"ד גם זה אסור דהרי כבר הבאתי בשם השטמ"ק ב"מ ד"ט דכליו של אדם קונים מדין חצר וביאר הנה"מ דהוה כחצר המשתמר דהוא מדין שליחות וא"כ כמו דקיי"ל באו"ח סי' ש"ז דאסור ליתן לנכרי מעות שיקנה בשבת ואף דזה רק באומר בפירוש שיקנה בשבת מ"מ הרי מבואר שם דאם יום השוק הוא בשבת הוה כאילו אמר לו בפירוש לקנות בשבת וא"כ כאן ג"כ הוה כפירש דהרי ברור