גבעת הלבונה קכב

דטעמא דמתני' דשמנים אלו פסולים משום שאינם דולקים וליכא שלום בית וא"כ אין בזה גזרה רק איסור דאסרו חז"ל ומשו"ה נוכל לגזור בזה ומבואר הנוסחא ישנה הנ"ל

ה') ובדרך זה נראה לומר עוד יותר בביאור דברי הש"ס לפי שאין מדליקין ונקדים ליישב קושית התו"י הנ"ל דהרי הוה גזלג"ז. והנראה בזה עפ"מ שאמרתי בחורף העבר בלימוד מס' חולין עם תלמידיי שיחי' לבאר דברי רש"י בחולין ק"ו ע"א נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ופירש"י ז"ל דברי חכמים שתקנוה ואינו מובן מאי בעי רש"י ז"ל בזה. ואמרתי לבאר דבריו דהנה לכאורה קשה בהא דנט"י לחולין לפ"מ דקיי"ל ביו"ד סי' קט"ז דעכשיו שאין נחשים מצויין לא חיישינן לגילוי ואף דנאסר במנין מ"מ כיון דלא נאסר אלא בשביל נחשים א"כ ל"ש בזה דבר שנאסר במנין ויעו"ש בטו"ז. וא"כ לכאורה בזה"ז שאכילת תרומה אסורה דכולנו טמאי מתים אנחנו ול"ש לגזור משום סרך תרומה א"כ מהראוי שיהי' מותר באכילת חולין בלא נט"י דבזה ל"ש נאסר במנין כיון שעיקר הטעם משום סרך תרומה וזה ל"ש כעת. אכן נראה עפמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ח' לענין טלית של פשתן בציצית של פשתן עכשיו שאין לנו תכלת וז"ל ולא דמי לדבר שנאסר במנין דהתם גבי ריב"ז אין עמם ביצה ידוע ובנ"ד אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרים משום גזרה וכיון דהשתא ליכא גזרה שרי יעו"ש והובא במג"א או"ח סי' ט' סק"ז, וביאר המחה"ש שם בכונתו דבמקום שטעם הדבר ידוע לכל הוה גזרה ובה"ג אם ל"ש הגזרה שרי אכן במקום שאין הטעם ידוע לכל אין זה גזרה רק תקנה ואף בעת דל"ש הגזרה אסור יעו"ש, ומעתה לפ"ז בנט"י דחז"ל אמרו סתם דצריך ליטול ידיו קודם אכילה בלא שום טעם לדבריהם ורק אנחנו הבאים אחריהם אומרים שהוא משום סרך תרומה אבל זה הטעם אינו ידוע לכל ולא נתפרש בדברי חז"ל הטעם והוה ממש כמו הך דביצה גבי ריב"ז שצריך מנין אחר להתירו ומשו"ה צריך גם בזה"ז נט"י לחולין אף דל"ש בזה"ז משום סרך תרומה ומשו"ה בעי נט"י. ומעתה זהו הכונה בדברי הש"ס נט"י לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצוה היינו בזה"ז שאין לנו תרומה עכ"ז שייך בזה מצוה לשמוע דברי חכמים ופירש"י שתקנוה והיינו שזה תקנה ולא גזרה הואיל ולא נתפרש הטעם ומשו"ה גם בזה"ז בעינין נט"י לחולין ומבואר דברי רש"י ז"ל

ו') ובזה נראה לבאר הא דאמר רבא בחולין שם מצוה לשמוע לדברי ר"א בן ערך כו' ולכאורה קשה מאוד דאם הלכה כר"א בן ערך ובאמת משום זה תיקנו נט"י א"כ מה מצוה לשמוע לדברי ר"א בן ערך הרי נט"י הוא תקנה קדומה הרבה לר"א בן ערך ואם אין הלכה כר"א בן ערך א"כ מה מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך. גם יוקשה מדוע לא הונח לו לרבא בדברי אביי שאמר מצוה לשמוע דברי חכמים הרי בפירוש מבואר במשנה יבמות ד"כ איסור מצוה שניות ומפרש שם אביי משום מצוה לשמוע דברי חכמים א"כ בע"כ דגם רבא מודה בזה ומדוע הוצרך לטעם אחר. אכן לפמ"ש נראה דהנה לכאורה גם במקום שלא נתפרש אם אין בזה שום טעם אחר רק טעם הזה הוה ג"כ כמפורש הטעם דהרי א"א לומר בזה טעם אחר. ואולם אם יש לומר טעם אחר אף שאין הלכה כטעם הזה מ"מ שוב אין הטעם מפורש ושוב הוה תקנה. ולזה ביאר רבא והוסיף שלא יוקשה על דברי אביי דרצה לפרש מצוה בכדי שיהי' נוהג גם בזה"ז והרי אין לנו שום טעם אחר וא"כ הוה כמפורש הטעם ולזה אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך והיינו הואיל שיש מקום לומר ג"כ דהטעם כר"א בן ערך א"כ אף שאין הלכה כמותו מ"מ עכ"פ אין אין הטעם מפורש ושוב הוה תקנה ונוהגת גם האידנא ומבואר דברי הש"ס הנ"ל

ז') ומעתה לפ"ז, הנה כבר העליתי דגזל"ג הוה רק במקום שהראשונה גזרה ובפרט בדשיל"מ בודאי אם אין הראשונה גזרה בודאי דגזרינין בזה. וא"כ לפמ"ש הרא"ש הנ"ל דבמקום שאין הטעם ידוע הוה תקנה וא"כ כיון שחז"ל במשנה אמרו סתם אין מדליקין ולא ביארו הטעם הוה תקנה ובה"ג גוזרין גם על דרבנן ומיושב קושית התו"י הנ"ל. ובזה נראה ג"כ לבאר דברי הריב"ן הנ"ל בתירוצו דהטעם שמא תכבה וליכא שלום בית והיינו דכונתו כדברנו הנ"ל בביאור דברי רבא בחולין שם דכיון שיש לומר טעם התקנה משום שלום בית שוב הוה הטעם ידוע והוה תקנה. ומעתה זהו הכונה בדברי הש"ס הנ"ל דאביי שאלו מ"ט והיינו דהרי הוה גזל"ג והשיב לו לפי שאין מדליקין והיינו שחז"ל סתם אמרו אין מדליקין ואין זה גזרה רק תקנה הואיל ואין הטעם ידוע ומשו"ה גזרינין שפיר. ובזה יש לפרש ג"כ הגירסא לפי שאין נדלקין כדרכנו באות ד' והיינו משום שיש לומר ג"כ לפי שאין נדלקין כדברי התוס' וא"כ שוב אין הטעם ידוע ול"ה גזל"ג וכנ"ל ודוק. באופן דקושית התו"י ותירוץ הריב"ן מבוארים בגמרא דאביי הקשה קושית התו"י ותירץ לו רבה לפי שאין נדלקין כתירוץ הריב"ן הנ"ל בתוס' ודוק בזה

ח') ומעתה נשובה לנ"ד לענין שאלתנו. הנה בביצה ל"ז ע"א קאמר הש"ס בטעמא דאין מקדישין ומחרימין גזרה משום מקח וממכר והקשו רש"י ותוס' דהרי הוה גזל"ג ותירצו דאיסור מקח וממכר משום ממצוא חפציך והוה מן התורה, ואף אם הטעם שמא יכתוב כולה חדא גזרה הוא. ואולם לשון הש"ס דקאמר גזרה משום מקח וממכר משמע דזה גזרה משום מקח וממכר דיבא לידי מקח ולא דכולה חדא גזרה היא. גם התירוץ הראשון דמה"ת היא מקרא דממצוא חפציך ג"כ תמוה דהרי גוף הקרא הוא רק דברי קבלה ודברי קבלה לאו כדאורייתא דמיא. ובפרט דהכי מבואר זה בקרא הרי זה רק מה שדרשו חז"ל מקרא הזה וכמ"ש הטור באו"ח סי' ש"ו וש"ז ואין זה אף דברי קבלה ורק חז"ל דרשו זה וא"כ הוה דרבנן ושוב יוקשה דהוה גזל"ג. אכן לדרכנו מובן הדבר דבהך תירוצא דהטעם ממצוא חפציך א"כ בודאי דאין זה גזרה רק תקנה וא"כ אף אם נאמר דדברי קבלה לאו כד"ת דמיא מ"מ שוב הוה מן התורה ע"י הלאו דלא תסור וכדברנו הנ"ל דבזה ל"ש ולא משמרת למשמרת דאינו משמרת. ורק גם לטעמא דשמא יכתוב מ"מ הואיל ואין הטעם מפורש ויש לומר ג"כ משום ממצוא חפציך שוב אין זה גזרה רק תקנה ושפיר גזרינין בזה ומיושב קושית רש"י ותוס' ואולי כיון רש"י ז"ל לזה. ובזה מיושב ג"כ הא דשבת קמ"ט ע"א גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות וקשה הרי הקריאה בשטרי הדיוטות הוא רק גזרה. והרי כתב הרמב"ם בפכ"ג מה' שבת הי"ט דטעם קריאת שטרי הדיוטות שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק וא"כ הוה גזל"ג. ואף לפמ"ש התניא בש"ע שלו בסי' ש"ז בטעם הדבר משום ממצוא חפציך הרי גם זה רק דרבנן וכנ"ל וא"כ הוה גזל"ג. אכן להנ"ל מיושב דל"מ לטעם התניא דהוא משום ממצוא חפציך בודאי דאינו גזרה וכנ"ל ורק אף אם נימא כהרמב"ם משום שמא ימחוק מ"מ עכ"פ אין זה טעם מפורש ושוב שפיר הוה רק תקנה ולא הוה גזל"ג. ובזה מיושב מה שתמוה לי על הרמב"ם דכתב הטעם דקריאה בשטרי הדיוטות משום שמא ימחוק מסוגי' דשבת קמ"ט הנ"ל דקאמר רב ביבי גזרה שמא ימחוק ואביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות וקאמר הש"ס הנ"מ בין הטעמים ופריך מ"ד שמא ימחוק מ"ט לא גזר שמא יקרא. וקשה לשיטת הרמב"ם הרי גם הקריאה בשטרי