גבעת הלבונה קיט

הקרבנות שמא טרפה וליכא למימר דרוב כשרים דהרי איכא חזקה להיפוך וע"כ כיון דעכ"פ המה קדשים והצרכנום שחיטה שוב אין להם דין אמה"ח בעת הפירכוס. וביותר תמוה מה שכתב דלר"ש איכא חזקה בהיפך דאינם חשב"ע זה אין לו הבנה כלל דכיון דעכ"פ נלקחו מכסף הצבור לקרבנות ונקדשו בלקיחתן בודאי לא גרעי משחטו ונמצא טרפה דאין לו דין חשב"ע ורק דין קדשים שנפסלו ואסורים בהנאה בין לר"ש ובין לדידן ואיך נוכל לומר בקרבנות צבור דאם פסולים המה הוה חשב"ע ובפרט מה שכתב דקדשים יש להם חזקה היתר הנאה קודם שחיטה תמוה מאוד דהרי קודם השחיטה הי' ג"כ אסורים בהנאה מטעם קדשים ל"ט קדשי קדשים דיש בהם דין מעילה בודאי דאסורים בהנאה רק אף בקדשים קלים דאין מועלין בהם מ"מ אסורים בהנאה עכ"פ מה"ת וכמ"ש התוס' בתמורה ד"ג וע' בקצה"ח סי' ת"ו וא"כ בכאן אם המה קדשים ג"כ אסורים בהנאה קודם השחיטה. ובפרט דכבר כתבתי דבודאי נתפסו בקדושה דאף אם אינם ראוים למוספי הרגל עכ"פ ראוים המה לשארי קרבנות צבור ותיכף כשנקט או הוקדשו לצורך ק"צ שוב נאסרו בהנאה מחמת קדשים. ולפי דרכו דאם פסולים למוספים המה חולין א"כ אדרבה בעת שמקדישין אותן יש עליהם חזקת היתר הנאה ואין ההקדש חל כלל מספק אף לר"ש דחיישינן שמא נדמה הוא. וכן במוספי שבת דחייש הגאון הנ"ל שמא אינם שוים שוב ל"ש למיזיל בתר רובא בזה כיון דאיכא חזקת היתר הנאה המנגד להרוב דקודם ההקדש הי' מותר בהנאה וכעת ע"י ההקדש נאסר וזה החזקה היא קודם שחיטה אכן האמת הוא כמ"ש דעכ"פ נתפסו בקדושה. ועיין רש"י יומא דף ס"ב ע"ב ד"ה שני שעירים. דכתב בפירוש כמ"ש דמשנלקחו המה קדושים יע"ש. וא"כ אין כאן שום חזקה דאף אם אינם ראוים למוספין מ"מ נתקדשו בקדושת מזבח וכנ"ל וכמבואר ביומא ס"ב שם דחייב עליהם קודם הגרלה בנשחטו בחוץ משום דראוים לשעיר הנעשה בחוץ והינו משום דקדושים כבר וכמ"ש רש"י ואקצר

ב) ואולם כ"ז בדרכו של הגה"צ הנ"ל. אכן לענ"ד בגוף הדבר שכתב דבמוספי שבת דבעינן שניהם שוים לעיכובא יוקשה דהרי ביד"ש א"א לצמצם הנה מה מאוד תמוהים דברים אלו דהרי כבר הקשו התו"י והריטב"א ביומא שם מהא דסנהדרין דבן סורר א"א להיות דבעינן בנינו זה שיהיו שוים במראה ובקומה וזה א"א ותירצו דל"ב שיהיו שוים בדיוק אלא שיהיו דומין זל"ז דרך כלל כל מה דאפשר דבהכי סגי יעו"ש בריטב"א דדבריו מבוארים יותר מדברי התו"י. וא"כ מבואר מדבריהם דבכאן ל"ש לומר א"א לצמצם דל"ב כלל בדיוק. ולכאורה רציתי לומר בדעת הגאון הנ"ל דסובר כיון שדבריו באו בעיקרן לתרץ דברי הרמב"ן התמוהים וא"כ הרי אין הרמב"ן משועבד לסברת התו"י והריטב"א ויוכל היות דס"ל דגם בנ"ד בעינן בדיוק. ואי דיוקשה קושיתם מסנהדרין נראה לתרץ בפשוט. דרק שם בסנהדרין דצריך שהאב והאם דסורר ומורה יהיו שוים בכ"ז זה בודאי לא הי' ולא יהי' דאף אם נמצא בעולם איש ואשה שוים עכ"ז שיהי' בנמצא שדוקא איש ואשה אלו ישאו זא"ז ויהי' להם בן סורר ומורה זה בודאי לא הי' ולא יהי'. אבל בשני שעירים שדינם להיות שוה שפיר אם נחפוש אחריהם נמצאם אותם שיהיו שוים. וכעין מ"ש התוס' בב"מ י"ח ע"ב ד"ה נפק בסוף הדבור דאין לומר שמאחר נפל ונפל כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים מי מת יעו"ש וה"ה כאן שבמקרה יזדמנו שניהם שוים זה א"א. ואדרבה לפי"ד התו"י והריטב"א דבאמת לא יצויר בעולם שניהם שוים קשה למה כתבה התורה כלל דין זה. מחמת דרוש וקבל שכר אם הדבר אינו במציאות כלל. ובשלמא למאי דקאמר הש"ס דאתיא כר"ש דאין אביו ואמו מוציאין אותו שפיר כתבה התורה בכדי שנדע הדין אם יוציאו אף דאין מוציאין. עכ"פ צריך לידע הדין אם יוציאו. אבל למה דקא דאתיא כר"י יוקשה אם לא יצויר שיהיו שניהם שוים וע"כ דבאמת שפיר יצויר שיהי' בעולם אנשים שיהי' איש ואשה שוים ורק שדוקא זה האיש ישא אשה זו הדומית לו ויהיה לו בן סורר ומורה זה לא הי' ולא יהי' אבל הדבר במציאות וז"ב בישוב קושית התו"י והריטב"א עד שאני תמה עליהם בקושיתם הזו, וא"כ שפיר כתב הגאון הנ"ל דלמ"ד א"א לצמצם ע"כ מה דקריבין הוא משום דסד"א לקולא וא"כ במדבר ל"ש זה כן רציתי לומר בדעת הגאון הנ"ל בשיטת הרמב"ן. אכן באמת זהו דבר שא"א לומר דכל עיקר מצות מוספי שבת לא יצויר רק מטעם סד"א לקולא, דהרי הש"ס בבכורות י"ז פריך למ"ד א"א לצמצם ממדת הכלים וממדת המזבח ומשני שא"ה דרחמנא אמר עביד וכל היכא דמצי למיעבד ניחא לי' יעו"ש. מפורש מזה דאם א"א לצמצם א"א לומר דרחמנא קפיד בדוקא. וא"כ ה"ה בנ"ד אף אם נאמר דלא כהתו"י והריטב"א זה רק אם נאמר אפשר לצמצם שפיר יש לומר דקפיד קרא בדוקא. אבל למ"ד א"א לצמצם בע"כ נצטרך לומר כדבריהם דלא קפיד קרא בדוקא כלל רק כמה דאפשר כמו בכלי המקדש ומזבח. ואדרבה בש"ס דבכורות שם מוכח כהתו"י והריטב"א דאל"כ מדוע לא הקשה שם מב' שעירים דא"א ובע"כ דבשם ל"ב דוקא רק שיהי' שוים בדרך כלל ולזה הקשה רק מכלי המקדש ומזבח ותירץ דגם שם לא קפיד קרא דוקא רק כמה דאפשר אבל לומר למ"ד א"א לצמצם בעינן דוקא ורק מטעם סד"א זה דבר שא"א. ועוד דא"כ יוקשה מה הקשה הש"ס ממזבח וכלים הרי יש לומר דסד"א לקולא. ועוד דלשיטת הרבה ראשונים וכן נראה מפירש"י דאם א"א לצמצם א"א שיהיו שניהם שוים כלל ויעו"ש בתוס' בכורות א"כ ל"ש בזה סד"א לקולא דהרי בודאי אינם שוים. וא"כ עכ"פ כיון דלמ"ד א"א לצמצם מוכרחין לומר כדברי התו"י א"כ דברי הגאון הנ"ל תמוהים מאוד

ג) בסי' ק"א שם הקשה הגה"צ האבד"ק סאקלוב שליט"א על קושית התוס' בסוכה ל"ה דל"ל הטעם באתרוג של תרומה טמאה דאין לו היתר אכילה והרי עומד לשרפה וכתותי מיכתת שיעורא. וע"ז הקשה דהרי משכח"ל דקרא שם תרומה חוץ מקליפה העליונה דלטעם כמ"ש כשר דהקליפה שלמה ולטעם דלכם אף בה"ג אינו יוצא בו כדמוכח מתוס' בסוכה שם דכתבו דבשל טבל אינו יוצא משום דיש בו חלקו של כהן והרי יכול ליתן להכהן חלקו מבפנים של האתרוג והקליפה תשאר לעצמו אע"כ דבעינן שיקח כל הפרי ויהי' הכל לכם וא"כ מה הקשו התוס' באתרוג של תרומה טמאה והאריך שם לבאר הקושיא ונשאר בצ"ע. ולענ"ד נראה. הנה בפשוט יש לומר דהרי במשנה קתני ג"כ של ערלה וערלה היא כל האתרוג ובודאי גם בתרומה טמאה מיירי בכה"ג ועוד דהרי קתני ג"כ תרומה טהורה לא יטול ולמ"ד מפני שמפסידה ש"ד בכה"ג כמפורש בש"ס שם דאליבי' בכה"ג כשר ובע"כ דבטהורה מיירי שכל האתרוג תרומה וממילא גם בתרומה טמאה בכה"ג מיירי דליכא למימר דהך דטהורה מיירי רק עם קליפה העליונה והך דטמאה מיירי בלא הקליפה וא"כ שפיר הקשו התוס' למ"ד מפני שמפסידה דאליביה בע"כ מיירי המשנה עם הקליפה. ועוד דבגוף הדבר שסובר דהתוס' הקשו על תרומה טמאה. אבל באמת התוס' הקשו רק על ערלה ועל תרומה טמאה לא הקשו כלל וכן בתירוצם כתבו רק על ערלה. ואף שבאמצע הקושי' כתבו ומה"ט נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותו בשרפה זה כתבו רק לאלומי הקושי' מערלה והיינו דגם בזה נוכל לומר טעם הזה אבל קושיתם הוא רק על ערלה ובערלה שפיר הקשו ולק"מ קושית הרב הנ"ל

ד) והנה כ"ז אם נאמר כדעת הרב הנ"ל שהדבר ברור