גבעת הלבונה קיח

ומבואר מדבריו דזה כמו דאמרינן בכל התורה ח"ש אסור מה"ת מטעם חזי לאיצטרופי ונסתפק הפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח אי הפירוש שיטעה ויאכל כזית או דהפירוש כפשוטו דראוי להצטרף עוד חצי זית ויהי' שיעור שלם וזקיני הגאון במנחת יהודא חיו"ד סי' ז' הוכיח דהפירוש שראוי אח"כ עוד להצטרף בתוכא"פ עם חצי זית ויהי' שיעור שלם יעו"ש בדבריו וזהו הסברת דברי הכ"מ דבברכה ראשונה שייך חזי לאיצטרופי שיאכל בתוכא"פ עוד חצי זית ויהי' שיעור ומשו"ה הצריכו ברכה גם לח"ש מטעם חזי לאיצטרופי וזה ל"ש בברכה אחרונה דאם יברך כעת על ח"ש לא יפטור האכילה שאח"כ וכיון דל"ש בזה חצי שיעור חזי לאיצטרופי משו"ה אוקמוה אדינא. מבואר מזה דגם בדרבנן שייך לומר ח"ש אסור מטעם חזי לאיצטרופי ומעתה גם בנ"ד במפקיר בשבת שפיר שייך חזי לאיצטרופי אם יזכה בו אחר תיכף א"כ נעשה בזה שיעור שלם הוצאה והכנסה ואפשר לומר עוד יותר. דאף אם נאמר דמפקיר בשבת אין בו איסור וכן זוכה מן ההפקר משום דרק הוצאה והכנסה ביחד אסור. מ"מ אם מפקיר דבר בשבת ואח"כ זוכה בו לא מטעם חזרה רק בתורת זכי' ועיין בר"ן נדרים מ"ד דבה"ג הוה זוכה מן ההפקר בזה שפיר עובר דעושה הוצאה והכנסה אף דהוא בעצמו הזוכה מ"מ כיון שכבר הי' מופקר וזוכה בו שוב הוה כמו אחר וכמו אם מוכר דבר מה בשבת ואח"כ חוזר ולקחו מהלוקח עובר גם בפעם השני כמו כן אם מפקירו וזוכה בו מחדש בזה הוה איסור שלם הוצאה והכנסה אף שנכנס שוב לרשותי' מ"מ כבר אפסקי' הפקר וא"כ שפיר שייך בזה חזי לאיצטרופי ממש שיזכה בו ואז יהי' איסור שלם וא"כ גם ההפקר לבד אסור מתורת חזי לאיצטרופי אף דכל האיסור דרבנן מ"מ גם בדרבנן שייך זה כדברי הכ"מ. וכ"ז שייך במפקיר אמנם זוכה מן ההפקר בזה ל"ש חזי לאיצטרופי דאף אם יחזור ויפקירו ויהי' הכנסה לרשות והוצאה מרשותו זה אינו ענין למקח וממכר דהיא הוצאה ואח"כ הכנסה לא בהיפוך וא"כ כיון דל"ש בזה ח"ל וא"כ שפיר לכ"ע אין איסור לזכות מן ההפקר המופקר כבר אף אם זוכה בו בידים ממש ומכ"ש לקנות ע"י ד' אמות בודאי דאין בזה איסור כלל דזה לא נאסר מעולם וכנ"ל וא"כ אין כאן מקום ספק כלל דבודאי קונות לו ד"א גם בשבת לכ"ע

כ') ולרווחא דמילתא אביא ראי' גדולה לזה. דהנה כבר נחלקו הקדמונים במוציא כיס בשבת אי מותר ליטלו ולהעבירו פחות פחות מד"א דדעת הרמב"ם דשרי והרא"ש והר"ן אוסרים יעו"ש בטוב"י או"ח רס"ו שם ומעתה לשיטת הרמב"ם אף דבר המוקצה מותר להגביהו ולזכות בו בשבת ועיין בתשובת חת"ס או"ח סי' פ"ב דמקור מקומו טהור מש"ס דע"ז וכ"כ הנתיב חיים בהגהותיו שם בש"ע א"כ אין כאן מקום ספק כלל. ורק דעיקר הספק יוכל היות לדעת הרא"ש והר"ן האוסרים שם איך הדין בשאר דברים שאינם מוקצים אי איסור יש בדבר לזכות בו בשבת. ומעתה הרי עיקר ראייתם הוא מש"ס דב"מ ד"ט אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת דאין דרך בנ"א להגביה ה"נ דלא קני ומוכח מזה דאסור להגביה ארנקי בשבת וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם. ומעתה אם נאמר דאסור לקנות מציאה בשבת מדוע הקשה הש"ס רק אארנקי ולא הקשה מכל דבר אף כלים וכדומה דאינם מוקצים דאסור להגביה בשבת משום קונה קנין בשבת וכן הפוסקים העתיקו רק ארנקי ובע"כ דדבר שאינו מוקצה מותר להגביה ורק ארנקי דהוא כים ואסור מטעם מוקצה. אבל דבר שאינו מוקצה שפיר מותר להגביה וכ"כ הרא"ש בב"מ שם בפירוש דעיקר איסור משום מוקצה וא"כ אם אינו מוקצה מותר לכ"ע ואין כאן מקום ספק כלל דד"א קונות לו ואין בזה איסור קנין בשבת. וא"כ אף כיס נקנה לו בד' אמותיו כיון שאין הקנין מצד עצמו איסור ורק שזה אסור בטלטול וא"כ עכ"פ מותר לעמוד אצלו ולקנותו. וז"ב ונפשט ספיקו של הרה"ג מראחוב הנ"ל

סי' כ"ז

להרה"ג הנ"ל

א) והנה ראיתי בירחונו באות ק' הביא בשם הגה"ק מאסטראווצא מו"ה מאיר יחיאל שליט"א [זצלל"ה] לתרץ דברי הרמב"ן בפרשת אמור שכתב שם דמוספים לא קרבו במדבר ותמוהים דבריו ממשנה מפורשת במנחות מ"ה דר"ש אומר כל האומר בחומש הפקודים קרב במדבר והיינו מוספים. וכתב לתרץ עפ"מ דמבואר ביומא ס"ב ע"ב דמוספי שבת בעינין שוים לעיכובא ויוקשה דהרי א"א לצמצם ובע"כ משום דסד"א מה"ת לקולא. אכן במדבר דחולין ל"ב שחיטה ומפרכסת אסור וקדשים בעי שחיטה ומותר מפרכסת א"כ בספק אי קדשים אי חולין הוחזקו בעת הפירכוס לחולין דחזקת אמה"ח מסייע לזה ושוב בחזקת חולין הם ולכך לא הקריבו במדבר אכן ר"ש דסובר ביבמות י"ט אפשר לצמצם שפיר הקרבו אליבי'. וכן במוספי הרגלים דבעינין מיוחד ובא מששת ימי בראשית ומנא ידעינין ובע"כ דאזלינין בת"ר אך במדבר חזקת חולין מסייע ומשו"ה לא הקריבו. אולם לכאורה הרי יש חזקת היתר הנאה ואם חולין המה נאסרו בהנאה באיסור חשב"ע ושוב יש חזקה נגד חזקה ושפיר ראוי ליזול בת"ר. אולם הרי חשב"ע לאו דאורייתא ואולם ר"ש הרי סובר חשב"ע דאורייתא ושפיר הקריבו לדידי' עכת"ד בקצרה. ואנכי בעניי לא אוכל לבא לכלל בינה להבין דעת קדושים ולדידי הדברים תמוהים. דהאיך שייך בזה חזקת חולין והכי אם אינם שוים המה חולין הרי קרבנות צבור נקנו ממעות הלשכה והמה קדושים ואף אם נאמר דבמדבר עוד לא הי' לשכות מ"מ בודאי נקנים ממעות הקדש שהקדישו כל הצבור ושוב אף אם אינם שוים אין להם דין חולין רק דין קדשים פסולים ולא גרעו מקדשים שמתו ובפרט זה שפסולו בקודש. ואין לומר דכיון דאינם ראוים לקרבן מוסף הוה הקדש טעות ואינו קדוש כלל והוה חולין כמו דקאמר הש"ס בסוטה דף ו' ע"ב תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש ותיפוק לחולין. דז"א דרק שם דמיירי בקרבן יחיד דהקדישו בפירוש על דעת קרבן הזה ואם איננה בר קרבן הוה הקדש טעות ולח תפסה בו קדושה כלל. אמנם כאן הכי כל קרבן צבור נקנה לשם הקרבן הזה הרי הצבור קונים הרבה בהמות לשם קרבנות צבור סתם ואח"כ סכין מושכתן למה שהן אבל מקודם המה קדושים בסתם קדושת הגוף וא"כ אלו הקרבנות כיון שעכ"פ ראוים לשארי קרבנות צבור א"כ בעת שנקנו נתפסו בקדושה למזבח ואף אם אינם שוים ופסולים לקרבן מוסף מ"מ אין עליהם דין חולין כלל רק דין קדשים פסולים וא"כ איכא רק לספוקי אם המה קדשים כשרים או פסולים. אבל לומר דיש להם חזקת חולין זה א"א בשום פנים

והאמנם יש לומר בדרכו של הגה"ק הנ"ל אף בלא הך דחזקת חולין ורק כיון דאם אינם כשרים לא התירה השחיטה דרק בקדשים כשרים התירה השחיטה ולא בפסולים וא"כ שוב בעת הפירכוס יש עלייהו חזקת אמה"ח ושוב הוה חזקה לאיסור דפסולים המה. אמנם אם נאמר כן יוקשה בכל הקרבנות האיך הקריבו במדבר דהרי הש"ס בחולין יליף דאזלינן בת"ר מדלא חיישינן שמא טרפה הוא וא"כ במדבר דאיכא חזקה בשעת הפירכוס דאמה"ח הוא א"כ שוב ניחוש שמא טרפה הוא והוה קדשים פסולים ולא התירה השחיטה ואסור בעת הפירכוס וכמו שהעיר הגאון הנ"ל בכל מוספי הרגלים מחשש נדמה כמו כן יש להעיר בכל