גבעת הלבונה קיז

ולרש"י ז"ל הרי בלא ביטלו מותר לבערו ביו"ט וכנ"ל וא"כ בל"ז א"א לומר לרש"י ז"ל כדברי השאג"א דבז' ש"פ איירי דהרי אליבי' גם ביו"ט מותר לבער. והנה זה הי' אפשר לתרץ עוד דחיישינין שימצאנו ברגע אחרון של יום ז' ש"פ דאז אם רק יחוס וישהה רגע שוב יעבור דאח"כ כבר עבר זמן הביעור ולא יקיים העשה. ואדרבה עפ"ז יש לומר דמשו"ה הוכרח רש"י ז"ל לפרושי שחס עליו אף דג"כ החשש רק על יום שביעי דאל"כ אינו עובר דהוה ניתק לעשה וכנ"ל, משום דלשיטתו אזיל דאף ביו"ט מותר לבערו ולזה הוצרך לומר שיחוס עליו והיינו שברגע זו יחוס עליו ושוב יעבור אולם דברנו נסתרים בזה דהרי אם מותר לבערו ביו"ט א"כ איננו אנוס כלל וא"כ עובר גם על העשה ושוב ל"מ ביטול לחמץ ידוע וכנ"ל. אולם נראה דמשנה לא זזה ממקומה ודברנו צודקים בעזהי"ת. ואומר אני בזה דהוכיחו המפורשים משיטת רש"י דבלא ביטלו מותר לבערו ביו"ט מהא דפירש גבי מוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי דמיירי בלא ביטלו שאינו עובר בב"י והוכיחו מזה דדוקא בביטלו סגי בכפיית כלי אכן אם לא ביטלו מותר לבערו ביו"ט אינה הוכחה כלל וכוונת רש"י יש לפרש באופן אחר כאשר אבאר. דהנה לכאורה בל"ז יש להעיר על דברנו דלרש"י ג"כ עיקר הביטול מחשש שמא ימצאנו בז' ש"פ דאנוס הוא ואסור לבערו ול"ה ניתק לעשה אז ואעפ"כ עובר על הל"ת דאינו אנוס ע"ז דיכול להפקירו ואינו עובר כיון שיצא מרשותו. והרי כ"ז רק לשיטת הפוסקים דס"ל דאם אינו ברשות ישראל אינו עובר. אכן הרי הפוסקים דייקו משיטת רש"י דלא כשיטת הרמב"ן מדפירש בהך דפסחים דף ו' בייחד לו בית אינו זקוק לבער דמיירי בלא קיבל הישראל אחריות ומשמע מזה דכ"ש דאם החמץ של ישראל והוא בבית אחר בודאי דעובר וא"כ לשיטת רש"י ז"ל אין לו עצה בהפקר ושוב אנוס הוא ג"כ על הל"ת ואין מהצורך לבטל כלל מחשש שימצאנו בז' ש"פ דהרי ביו"ט אינו עובר כלל. אמנם דברנו נכונים דכבר כתב הפ"י ז"ל שם בהך דייחד לו בית דאין משיטת רש"י ז"ל הוכחה כלל דשם הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן לפי מסקנת הש"ס דשכירות לא קניא ורק דשם מותר מטעם אינו מצוי בידך א"כ שפיר בכה"ג אסור בקיבל עליו ישראל אחריות על החמץ. אכן באם אינו ביתו באמת שפיר גם רש"י ז"ל מודה להרמב"ן ז"ל דאינו עובר ואדרבה רוצה להוכיח שם משיטת רש"י דסובר כרמב"ן יעו"ש. וא"כ שפיר גם לרש"י אינו אנוס על הל"ת וצדקו דברנו. ומעתה גם דברי רש"י ז"ל בהך דמצא חמץ ביו"ט יתפרשו כן ואין הכונה ברש"י דאם לא ביטל הי' מותר לבערו ביו"ט דבאמת גם רש"י מודה דאסור לבער ביו"ט רק אם לא ביטל עדיין הי' מוכרח להפקיר ביתו בכדי שלא יעבור דזה מותר ביו"ט וכנ"ל באותיות הקודמים אכן כיון שכבר ביטל א"כ אינו עובר ורק מחשש שמא יבא לאוכלו ולזה גם הפקר ל"מ לזה תיקנו כפיית כלי אבל לדינא מודה רש"י ז"ל דאסור לבערו ביו"ט אף אם לא ביטלו וא"כ נכונים דברנו מכל צד בעזהי"ת ועוד נראה בזה דאף אם נאמר בשיטת רש"י כמו שהוכיחו מדבריו דבלא ביטלו מותר לבערו ביו"ט מ"מ זה רק למסקנת הש"ס דאחר זמן איסורו לא מצי מבטל לי' וא"כ ביו"ט אין לו עצה לבטל ועובר בב"י ומשו"ה מותר לבערו ביו"ט בכדי שלא יעבור אמנם לס"ד דהש"ס דמקשה וכי משכח"ל ליבטלי' והי' סבור דגם בפסח יכול לבטל א"כ מה בכך שלא ביטלו הרי יוכל לבטל אז וא"כ כיון שיכול לבטל שוב אסור לבערו ביו"ט דכך לי ביטלו כמו לא ביטלו כיון שאפשר עוד לבטל ודברי רש"י ז"ל המה רק למסקנת הש"ס ולא להס"ד וצדקו דברנו בדברי רש"י ז"ל אף להסוברים בשיטתו דבלא ביטל מותר לבער ודוק. ואולם כבר כתבתי דאין מדברי רש"י ראי' כלל ויש לומר בדעתו ג"כ דגם בלא ביטל אסור לבערו. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הפ"י ז"ל ע"ד רש"י הנ"ל שפירש דמיירי בלא ביטלו ומוכח דדוקא בביטלו אסור לבערו ביו"ט ובלא ביטלו מותר והרי לחמץ ידוע ל"מ ביטול מצד העשה וא"כ אם תאמר דבביטלו אסור לבערו אף שעובר על העשה מ"מ אסור לבער ביו"ט בע"כ משום דחז"ל העמידו דבריהם במקום תורה וא"כ אף בלא ביטלו מדוע יהי' מותר לבער ביו"ט ומה לי אם עובר בעשה או בל"ת וכבר כתבתי מזה לעיל. אכן בדרכנו זה מיושב לנכון דבאמת אין כונות רש"י ז"ל דבלא ביטלו מותר לבערו דבאמת חז"ל העמידו דבריהם במקום תורה ואסור לבער ורק כונת רש"י דבלא ביטלו צריך להפקיר עכ"פ וזה פירוש חדש בעז"ה בדברי רש"י ז"ל ודוק. תורת העולה מן האימורים הניתנים למעלה דגם לפירש"י עיקר החשש שמא ימצאנו בז' ש"פ דהוא יו"ט ואסור לבער אז ואע"ג דא"כ אינו עובר כיון שהוא אונס. מ"מ יכול להפקיר ביתו ורשותו ואינו אנוס ואף לרש"י מועיל זה וכנ"ל. והנה כבר הבאתי בשם השאג"א דעצה זו שיפקיר ביתו מהני רק לענין הלאווין ולענין העשה ל"מ הפקר ושפיר אינו עובר ביו"ט על העשה דאנוס הוא וכמ"ש בישוב שיטת הכלבו. ומעתה שפיר מיושב דקדוקו של הא"צ הנ"ל המובא בדברנו למעלה ראש דשפיר הוכרח רש"י לפרש משום שיעבור על הל"ת ולא פירש משום העשה דהרי כל עיקר החשש שמא ימצאנו ביו"ט וא"כ הרי אז אינו עובר על העשה וכנ"ל ומדוקדקים דברי רש"י ז"ל ודוק היטב בזה. ובזה מיושב קושית הצל"ח בפסחים ל"ו בהא דפירש"י שם דמיירי בחוה"מ דביו"ט הבערה של"צ היא ומשמע דאסור גם בלא ביטלו והרי בדף ו' משמע דסובר דמותר בלא ביטלו יעו"ש בצל"ח. ובהנ"ל מיושב דבאמת גם בדף ו' אין הפירוש דמותר וכנ"ל

י"ט) הנה משכא לנו שמעתא דפסחים הנ"ל ועתה נשובה לדברנו באות ד' ה'. הנה ביארנו דאין ראי' מסוגי' דפסחים הנ"ל לשיטת הסוברים דאסור להפקיר בשבת ויו"ט ואדרבה יצא לנו ראי' מסוגי' לדברי השעה"מ שם דאף האוסרים רק במקום שתיכף יזכו בו אחרים אוסרים אבל בהפקר שלא יזכו בו אחרים תיכף גם המה מודים דמותר וא"כ ה"ה בזוכה מן ההפקר שמופקר כבר ג"כ אי איסור בשבת ויו"ט וכ"כ אחי מו"ר הגאון זצ"ל בספרו אה יהושע ח"ר סי' ט"ז שם דחז"ל לא אסרו רק ההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אבל הוצאה לבד או הכנסה לבר מותר יעו"ש. ולא רק בד"א דנעשה ממילא רק אפי' להגביה ולזכות בידים מותר לכ"ע והגם דבעירובין ע"א קאמר הש"ס מקני רשותא בשבתא אסור ונראה לכאורה דזה לבד אסור זה רק שם שיש ג"כ הוצאה כדפירש"י שם דמיחזי כמקח וממכר וזה רק במקום שיש מוכר ולוקח אבל הכנסה לבד אין איסור. וכן נראה דהרי במקח וממכר בשבת דאסור יש ב' טעמים שמא יכתוב והוצאה מרשות לרשות וא"כ בזוכה מן ההפקר דל"ש שמא יכתוב וכן איזה זה הוצאה מרשות לרשות כיון שלא הי' ברשות אחר רק הפקר אין שום טעם לאסור, ונראה עוד יותר בזה דאף לשיטת האוסרים להפקיר בשבת ואף אם נאמר שלא כדברי השעה"מ הנ"ל בדברנו דבמקום שלא יזכו בו אחרים מותר לכ"ע ורק כנראה מפשטות דברי הריטב"א דאסור להפקיר בשבת מ"מ לזכות מהפקר גם אליבייהו שרי. דהנה באמת כבר כתבתי דענין מקח וממכר הוא רק הכנסה והוצאה ביחד זה הוא מקח וממכר וא"כ צריך להבין מדוע יאסר הפקר לבד שהוא רק הוצאה. אכן נראה עפמ"ש הכ"מ בפ"ג מה' ברכות הי"ב שם לתרץ הקושי' שהקשה מדוע ברכה ראשונה מחויב אפי' אוכל או שותה כ"ש וברכה אחרונה בעי שיעור והרי ברכה דלפני' היא דרבנן ושלאחריו דאורייתא והאיך נחמיר בדרבנן יותר מדאורייתא וכתב וז"ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפי' על כ"ש שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהי' צריך ברכה לפני' ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא יעו"ש.