גבעת הלבונה קטז

אבל אם אירע שלא בטל ומצא ביו"ט חמץ בביתו שאסור אז לשורפו שפיר מוכרח הוא להפקיר ביתו ואף דיש לומר דאסור להפקיר ביו"ט. אמנם הרי כבר השעה"מ שם על הריטב"א מהא דקאמר הש"ס אי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי' ועוד מכמ"ק. והעלה דגם הריטב"א לא קאמר רק באם כוונת המפקיר שיזכו בו אחרים כההוא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקרו דאדרבה טפי ניחא לי' שלא יזכו בה ורק דכונתו כדי שיוכל לאכול הדמאי או לצאת בו יד"ח בזה ודאי מותר עכ"ד יעו"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד הכי כוונתו שיזכו אחרים בביתו הרי כוונתו רק להנצל מאיסור ב"י אבל יותר טוב לו שלא יזכו בו אחרים וא"כ בה"ג בודאי דמותר להפקיר, וא"כ שפיר מחויב הוא להפקיר ביתו ואנן מחייבין אותו בכך אף דיש לחוש שיבא לידי היזק שיזכה אחר בביתו מ"מ במקום דנוגע לאפרושי מאיסורא אין עצה ואין תבונה וצריך לבזבז כל הונו כדי שלא יעבור בל"ת ובפרט דאין הדבר ודאי שיבא לידי הפסד דאולי לא יזכו בו אחרים וא"כ בודאי דצריך להפקיר ביתו. וא"כ גם ביו"ט אינו אנוס לענין הלאו דלא ימצא וב"י כיון שיש לו עצה להנצל מהלאווין ע"י הפקר וא"כ עובר וכיון שעובר צריך להפקיר ביתו בכדי שלא יעבור וחז"ל רצו לשומרו מזה שלא יצטרך אז להפקיר ביתו אם ימצאנו ביו"ט ויוכל לבא לידי נזק ואם לא יפקיר יעבור בב"י ולזה תיקנו שיבטל מקודם פסח בזמן הבדיקה. ומיושב הקושי' הנ"ל שהקשיתי דבאמת אינו אנוס כלל לגבי הל"ת ושפיר תיקנו הבודק צריך שיבטל ומיושב קושיתי הנ"ל ודוק

ט"ז) ומעתה לפ"ז הנה כבר הבאתי בשם השאג"א דהך תקנה שיפקיר ביתו מועיל רק לגבי לאווי דב"י וב"י שלא יעבור אכן העשה דתשביתו אינו מתקן בזה ואף אחר שהפקיר ביתו עובר בעשה דתשביתו על חמץ שלו הנמצא ברשות המופקר יעו"ש בשאג"א. וא"כ נמצא דאם מוציא חמץ ביו"ט אינו עובר רק בלאווי דב"י שבזה אינו אנוס דהרי יכול להפקיר ביתו. אכן העשה דתשביתו שאינו בהפקר שפיר אינו עובר כיון שכעת הוא יו"ט ואסור לבער א"כ אנוס הוא וכקושייתי הנ"ל. ומעתה שפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' דאף שאז יהי' חמץ ידוע ול"מ ביטול וכשיטת הכלבו. אמנם הרי עיקר הטעם משום דעדיין עובר בעשה וא"כ כ"ז בכל דוכתא, אמנם בכאן שעיקר החשש הוא שמא ימצאנו ביו"ט דבחוה"מ ובע"פ יכול לשורפו וכנ"ל באותיות הקודמים בשם הצל"ח. וא"כ ביו"ט אינו עובר על העשה דאנוס הוא ועיקר האיסור מחמת הלאווין דב"י ובזה שפיר מהני ביטול אף לחמץ ידוע ושפיר פריך הש"ס ומיושב שיטת הכלבו הנ"ל עיין בדבר. והנה כ"ז יתכן רק אם נפרש ודעתו עלי' היינו שאינו בטל מאליו אבל הוא אינו חס לשורפה ורק דהש"ס הקשה וכי משכח"ל לבטלה מחמת יו"ט וכנ"ל בשם הצל"ח שפיר יתכנו דברנו בישוב שיטת הכלבו, אכן לפירש"י שפירש הך ודעתו עלי' שחס עלי' לשורפה א"כ אף דנוכל לומר דלבטלה אינו חס ומשו"ה הקשה הש"ס רק וכי משכח"ל לבטלה דלשורפה חס הוא, מ"מ כיון שעכ"פ הוא חס לשורפה א"כ שוב יוקשה קושי' הנ"ל דמה יועיל הביטול אז בעת שימצאנו הרי יש לחוש שימצאנו בחוה"מ או בע"פ שאז אינו אנוס ועובר בעשה ולזה לא מהני ביטול בחמץ ידוע ולשורפה חס הוא וא"כ לפמ"ש לעיל בשם המג"ש דשיטת רש"י כשיטת הכלבו שוב יוקשה אליבי' מה פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' הרי חס הוא לבטלה ואף אם תאמר דלבטלה אינו חס מ"מ כיון שעכ"פ חס הוא לשורפה שוב לא נועיל כלום במה שנאמר דיבטלו בעת מציאתו דאז הוא חמץ ידוע ושפיר הקשו התוס' על פירש"י ז"ל [וגם ביו"ט יוקשה לשיטת רש"י לפמ"ש לעיל בשם הפוסקים שהוציאו משיטתו וגם ביו"ט יכול לבערו אם לא ביטלו וא"כ אף ביו"ט עובר דאינו אנוס והביטול לא יועיל כעת כיון שכעת הוא חמץ ידוע ועכ"פ שפיר הקשו התוס' על שיטת רש"י ז"ל] ומיושב קושית מהרש"א והצל"ח ז"ל על התוס' ודוק בזה

טו"ב) וכיון שביארנו כוונות התוס' בקושיתם על רש"י החובה עלינו, ג"כ לתרץ קושיתם. והנראה בזה דהנה כבר נודע שיטת הר"י בתוס' פסחים כ"ט דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו בב"י דב"י נותק לעשה דתשביתו יעו"ש. והשאג"א ז"ל בתשובה סי' פ' הקשה ע"ד מהך דשמעתין דגזרינן שמא ימצא גלוסקא יפה ופירש"י חשובה היא בעיניו וחס עלי' לשורפה ומשהה אפי' רגע ונמצא עובר על ב"י. ומעתה הרי בכאן ע"כ לאו ברשיעי עסקינין ובע"כ יבערו אח"כ וא"כ אינו עובר למפרע יעו"ש בשאג"א שהתעצם הרבה בקושי' זו ותירץ דמשכח"ל שימצאנו ביו"ט ז' של פסח דאז לא יוכל לבערו עד הלילה ואז כבר עבר הזמן של קיום עשה דתשביתו ונמצא עובר על הל"ת. אולם כתב דמפירש"י ז"ל שכתב וחס עלי' לשורפה משמע מזה דלא מיירי ביו"ט רק האיסור משום שחס עלי' ורק משהה אותו אפי' רגע ושוב יוקשה כנ"ל יעו"ש. ולענ"ד נראה דגם רש"י ז"ל יש לומר דמפרש להך סוגי' דהחשש שמח ימצאנו בז' של פסח וכדברי השאג"א הנ"ל ורק מה דפירש"י וחס עלי' לשורפה היינו כמ"ש הצל"ח ז"ל בחידושיו שם משום דבאמת לכאורה א"צ לבטל כלל כיון שגמר בלבו לבערו מן העולם ובודק אחריו הרי נתבטל ממילא. אך מה שתיקנו דצריך לבטל היינו משום דמחשבה מוציאה מידי מחשבה וא"כ חששו שמא כשימצאנו ויחשיבנו בלבו שוב מחשבה זו, מוציא מידי מחשבה הראשונה, ולכן הוצרכו לבטל בפירוש בפה בכדי שאף אם יחשיבנו אז לא יוציא המחשבה מידי דבור ואם נאמר דמיירי בשבת ויו"ט א"כ אינו מבערו לא מחמת שמחשיבו רק מחמת איסור יו"ט ושוב אינו מחשיבו בלבו ואינו מבטל מחשבה הראשונה ולמה צריך לבטל ובע"כ דהחשש שיחוס עליו עכ"ד הצל"ח שם. ולענ"ד נראה דשניהם כאחד טובים ומה שלא יוצדק מפורד יוצדק מחובר ובאמת מיירי בז' ש"פ דאז ל"ש סברת ר"י ועובר. ורק אם זה שמונע עצמו מביעורו הוא מחמת איסור יו"ט בזה אינו מבטל מחשבה הראשונה וכדברי הצל"ח לזה כתב רש"י דחיישינן שאז ביו"ט יחוס עליו במחשבתו חוץ איסור דיו"ט יחוס ג"כ מלשורפו מחמת חשיבותו וא"כ שוב מבטל מחשבה הראשונה, אף שבל"ז א"א לשורפו כעת זה רק אם מה שאינו שורפו הוא רק מחמת איסורא דיו"ט אבל אם חס עליו ג"כ א"כ אותו רגע שחס עליו עובר דמבטל מחשבה הראשונה לזה תיקנו הבודק צריך שיבטל ובאמת לרש"י ג"כ החשש שימצאנו בז' ש"פ ורק שהוצרך לטעם דחס עליו ומיושב שיטת תר"י ז"ל גם ע"פ דברי רש"י ז"ל כן נראה בזה. ומעתה לפ"ז כיון שבל"ז עיקר החשש רק מחשש שמא ימצאנו בז' ש"פ אף לפי פירש"י וכנ"ל וא"כ שפיר אנוס הוא על העשה ואף בחמץ ידוע מהני ביטול ושפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' ומיושב שיטת הכלבו אף לפירש"י ז"ל וממילא מיושב קושית תוס' על רש"י ודוק [ובגוף קושיית השאג"א הנ"ל דמלשון רש"י משמע שהחשש הוא אף אם ימצאנו בחול הי' נראה לענ"ד דיש לומר דלרש"י ז"ל החשש שימצאנו ברגע האחרונה של כלות יום ו' ש"פ דאז עדיין חול וברגע זו הוא חס לשרפה מפני חשיבותה אצלו ולא מהני הביטול דממילא וכדברי הצל"ח הנ"ל וכן ל"ש בזה ניתק לעשה כיון שתיכף ברגע האחרונה הזו אח"כ לא יוכל לבערו מפני איסור יו"ט וכן במוצאי יו"ט שוב לא יקיים העשה ואקצר מאוד בזה ודוק]

י"ח) אמנם לכאורה מותיבנא תיובתא לנפשאי דהרי כל עיקר הדברים נאמרים בשיטת רש"י ז"ל